בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה

בני ציפר דוחף את רונית מטלון בכוח לתוך זהות שקבע בשבילה

רונית מטלון מעולם לא התגדרה ב"רגישות זהותנית", לא בספרות שכתבה ולא במה שאמרה על ספרות. תגובה על ביקורתו של בני ציפר על קובץ המסות של מטלון, "עד ארגיעה"

20תגובות
רונית מטלון, 2013.  "הזהות היא משהו דינמי, מתחלף. לכן מקומם אותי שהמיינסטרים יגיד לי מי אני או שהמזרחים החדשים יגידו לי מי אני"
תומר אפלבאום

מאמרו של בני ציפר על רונית מטלון ("הכוהנת הגדולה של דת התקינות הפוליטית", "ספרים", 14.9) העלה בי תמיהה: מה טבעו של הצורך הדחוף של ציפר, שנראה כי חיכה להזדמנות הראשונה לתקוף — לא את ספר המסות המופלא של מטלון "עד ארגיעה", שנערך וסודר על ידי פרופ' מיכאל גלוזמן וד"ר מיכל בן־נפתלי — אלא את מפעל חייה של מטלון, סופרת מודרניסטית גדולה שאי אפשר לחשוב על הספרות העברית ועל מחשבת הספרות העברית בלעדיה?

ובאמת, מדוע נכנס ציפר למחסן הכלים המאובק שלו, הוציא מתוכו את הטרקטור המקולקל, עלה עליו, הניע בקושי וקירטע לתוך גינת הפרחים שהשאירה אחריה מטלון? אפשר היה לחשוב שכעורך מדור "תרבות וספרות" זה כמה עשורים, הספרות העברית יקרה ללבו עד כדי כך שהחליט שהנה באה העת לרצוח שוב; והפעם לא אב אלא אֵם (אבות ספרותיים הרי נרצחו פה מספיק ושדה הקטל המדמם מלא בהם).

עטיפת הספר "עד ארגיעה"
מיכל היימן / הוצאת אפיק

לרצח הזה יש סיבות מצוינות, אליבא דציפר. הנה אחת מהן: מטלון, הוא טוען, חתמה על חוזה עם "ההגמוניה התרבותית המקומית" והתחייבה "למלא את תפקיד הכוהנת הגדולה של הרגישויות הזהותניות החדשות". אלא שמטלון אף פעם לא התגדרה ב"רגישות זהותנית", לא בספרות שכתבה ולא במה שאמרה על ספרות. יכול להיות שציפר לא באמת מכיר את מטלון ואולי אף פירסם במדורו את הראיון שערכתי איתה לפני כמה שנים בלי לקרוא אותו?

הנה מה שאמרה באותו ראיון (למזלנו הטוב סופרים, גם כשהם מתים, משאירים אחריהם את המלים שאמרו): "זה קשור לאותה פוליטיקה של זהויות, שאני מרגישה מאוד רחוקה ממנה גם בהשקפה שלי וגם בחוויית העולם שלי. כי אם יש משהו שאני מרגישה באופן מאוד עמוק, גם לגבי הדמויות שלי וגם לגבי עצמי, הוא שזהות היא הרבה דברים, לא דבר אחד. הזהות היא משהו דינמי, מתחלף. לכן מקומם אותי, גם בתוך הספרות וגם מחוצה לה, שהמיינסטרים יגיד לי מי אני או שהמזרחים החדשים יגידו לי מי אני" ("תרבות וספרות", 20.2.2015). מי שמכיר את הספרות של מטלון יודע שהיא לא רק מדברת כך. כל אות, כל משפט, כל עמוד, כל ספר שלה מעידים על דבריה אלה שניכרת בהם אמת.

ציפר עושה כאן מעשה של החי על המת שאינו יכול להשיב לו. את מטלון הוא דוחף בכוח לתוך זהות שקבע בשבילה; אם מישהו חושב שהסיפא של ציפר בטקסט הזה נועדה להחמיא למטלון, כדאי שיקרא את דבריו שוב: "כי זה בדיוק המקום שמורגש שהיא חשה בבית: באותה הוויה לבנטינית במובן של היקרעות בין הנמוך לנשגב, בין העלוב לנכבד"; במלים אחרות: מטלון היא לבנטינית (ולא בהגדרה האינטלקטואלית ומרחיבת הלב כאחת שבה טענה את המושג "לבנטיניות" ז'קלין כהנוב), אלא לבנטינית שהיא שם נרדף לעליבות אצל ציפר, שזכתה לחיבוק של הממסד וכך הפכה לנכבדות, ובין שניהם נעה מטלון. ובכן, מה יש כאן באמת? נדמה לי שלא צריך להיות גאון גדול כדי להבין.

המוטיבציה המרכזית של ציפר לכתב ההאשמה שהוא מפנה כלפי מטלון המתה (הוא מאחל לה להישכח ולהפוך ל"קוריוז נוסטלגי") נמצאת בלב הטקסט שלו ושייכת לבית הכנסת שהוא מתפלל בו עכשיו (ועל בית הכנסת הזה, צריך לומר, הוא מדבר באינספור סופרלטיבים): "וכשהיתה תחושה באוויר שזה הזמן לומר שישראל היא מדינת אפרטהייד, היא אצה להכריז זאת בכלי התקשורת בצרפת ועוררה עליה ביקורת קשה". אז רגע, אם היתה תחושה באוויר שזה הזמן הנכון (כאילו יש באמת זמן נכון לאמירות פוליטיות אופוזיציוניות) ומטלון חישבה את דרכה היטב, מאין צצה אותה "ביקורת קשה" כלפיה? הנה יצאה האמת אל האור; הרשימה של ציפר אינה עוסקת במטלון או בספרות; זאת רשימה שמבקשת לצאת נגד כל מי שדוחה את המונוליתיות המחשבתית והפוליטית שדורשת רוח הזמן הזה. ולדרישה הזאת צריך להחליט אם אומרים אמן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו