בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה

למרות הלשון הבוטה של יהודה ויזן, יש לתת את הדעת על טיעוניו

מאחורי ההשתלחויות האישיות בביקורתו של יהודה ויזן על ספרו של מיכאל גלוזמן עומדים שאלות מוקשות והרהורים ענייניים על גבולות הפרשנות

71תגובות
הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב
סער יעקב / לע"מ

יהודה ויזן מכה שנית, ועולם הספרות העברית כמרקחה ("מיכאל גלוזמן מתעקש לנתח שירה בעזרת שבלונות אבחוניות", "ספרים", 2.11). הפעם לא חטף את האש תחום אקדמי שלם (ויזן, "כל מה שרע בחוגים לספרות באוניברסיטאות", "ספרים", 27.7.2017), אלא מרצה אחד. זהו פרופ' מיכאל גלוזמן, שהוציא לא מכבר את ספרו "שירת הטבועים". המבקר הנועז (ויש שיאמרו עז המצח) כבר עשה לו שם של מי שאוהב להשתין מהמקפצה ובתוך כך לקלוע בכמה מראשיהם של גדולי החוקרים של הספרות העברית בזמן הזה. בסדר, שיבושם לו. ולמה לא בעצם: אל הבריכה הוא ממילא לא מתכוון להיכנס, ובמידה לא מעטה של צדק.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

עטיפת הספר "שירת הטבועים"
עיצוב כריכה: סטודיו רעיה גלבוע / אוניברסיטת חיפה / ידיעות ספרים

ויזן, כך אנו למדים מיד מהכותרת הסולדת מסוגת "הפסיכולוגיה הטיפולית" לכאורה, לא אוהב שמבלבלים לו את המוח, ולדידו הספר של גלוזמן עונה על כל מה ששנאה נפשו בשדה הספרות. גילוי נאות כפול: את ספרו של גלוזמן, חוקר ספרות שכדוקטורנט ללימודי תרבות באוניברסיטת הומבולדט בברלין וסטודנט לשעבר בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב אני גם מכיר אישית וגם מעריך, טרם קראתי. אבל אני סבור שלא בו מדובר (בוודאי לא רק בו), אלא בשאיפתו של ויזן לשרטט בקווים כלליים את גבולותיה של שאלת הפרשנות שספרו של גלוזמן נכלל בה. "שירת הטבועים" הוא בבחינת אמתלה, והשאלה — שהובילה לוויכוח רב הנפגעים — היא מה ייחשב לפטפטת הרסנית ומה לדברי אלוהים חיים.

ויזן, כך נדמה לי מהשעות שהקדשתי לניסיון להקשיב לו ולהבינו, הוא לא רק או לא בהכרח "חומץ בן יין", "רוטוויילר עם שיניים תותבות", "סובל מהתקף פסיכוטי", "בור", "אלים", "גס רוח", "היסטרי", "חסר כישרון", "הומופוב", "חולה נפש" ואדם "מלא רוע" (אם למנות רק כמה מהמחמאות ומההשוואות המופרכות יותר או פחות המפארות לדיראון עולם דפי פייסבוק, בלוגים, כתבי עת וטוקבקים קורבניים למכביר שנכתבו על ידי גיבורי העולם החופשי מהאקדמיה ומחוצה לה). מעבר לבוטות שבהלכותיו ולחוסר הכבוד שהוא מפגין כלפי "קורבנותיו" (שהם למעשה גברים ונשים בעלי השפעה ועוצמה העולות מאות ואולי אלפי מונים על שלו, אם כי חלקם מסרבים להודות בזה), הוא לא בהכרח "הבריון" בקלחת ההתנצחויות הזאת (יותר כמו דבור על גב של פיל). גם קשה לשייכו לקופצים על עגלת ה"פשיזם" האמיתי ובעיקר המדומיין של העת הזאת או לתארו כדגם בזעיר אנפין של דונלד טראמפ (עד כדי כך! — וראו מאמרה של רונית מטלון "הרוטוויילר עם השיניים התותבות", "אודות: כתב עת למסות וביקורת ספרות", 17.8.2017). ויזן על כל פנים הוא עורך של כתב עת, משורר, מתרגם ומבקר שירה ישראלית חריף וחד עין, שניכר בו ובמעשיו כי אהבתו לספרות אינה נופלת מתיעובו לכמה בני אדם. ויזן אולי "לא נחמד" ולא מנומס, אבל הוא שוטח בפנינו הקוראים טיעונים עקרוניים ובעלי משקל שצריך וחשוב להאזין להם, אם כי גם לסננם ולברור אותם.

בכוונתי, אם כן, לזכך את ביקורתו של ויזן, משמע לחלץ את אחד מטיעוניה המרכזיים למען אלה המתקשים בקיזוז עלבונותיו מחשבונו, אשר יש להודות הוגש להם קר ובתוספת אצבע משולשת. שכן ויזן, כידוע, עשה לו זה מכבר שם של נביא זעם מקומי והוא הולך ומטיף, הולך ומתרעם. ואם הוא אכן בבחינת "קצף על פני המים" (כדברי טוקבקיסטית אחת), כי אז ברשפיו ובקצפו — שבהצליפם ללא רחם מביאים גם אותי לא פעם במבוכה ומעוררים בי התנגדות — הוא מלחלח, מעט פה מעט שם, את שדה הספרות העברית ההולך ומצחיח, הולך ומכמיש.

אולם מאחורי הלשון הבוטה וההשתלחויות האישיות במאמר הביקורת על ספרו של גלוזמן עומדים שאלות מוקשות והרהורים ענייניים שראוי לתת עליהם את הדעת. הפרשן, אומר לנו ויזן (ולא רק הוא), תפקידו לגשר על הפער שבין המחבר לקוראו. עליו להנגיש ולתווך את יצירת הספרות לכל מי שחפץ להתעמק בה ולהימנע בגבולות האפשר מיצירתם ומהוספתם של פערים חדשים ומיותרים על ידי ערבוב מין בשאינו מינו. בחזונו רואה ויזן חוקרים ופרשני ספרות האמונים על קריאת מושאי פרשנותם בהקשרם הפוליטי, התרבותי, הרעיוני, הפסיכולוגי והאינטרטקסטואלי הרחב, משמע מחויבים בין היתר לביאור מהלכים ספרותיים, בלי להיתלות יתר על המידה ובהיקף החורג מן הפרופורציות הנכונות באילנות תיאורטיים גבוהים, שבמקרה הטוב אינם מסייעים בהארתו של הטקסט כלל ובמקרה המוטב מעודדים את עיוותו.

מלאכתו של הפרשן מלא הפליאה והחקר, יגיד המבקר, אינה לפרק ולהרכיב את הטקסט כאוות נפשו, "למען שמו" או למען מטרותיו החוץ־טקסטואליות יהיו אשר יהיו, גם לא להתיכו אל תבניות תיאורטיות מן המוכן, אלא לעמוד על משמר האמת לפי יכולתו, להתחשב התחשבות גמורה בתמונה הגדולה ולא לשחק בנדמה לי. מדובר בלא פחות מאשר בשאלת האפשרות של שיח פרשני, על מטרתו, תועלתו ופגמיו. אומר המבקר על שדה הפרשנות: הרבה יותר קשה וסיזיפי (שלא לומר מעיד על ידע נרחב, הבנה מקיפה וקשב אמיתי לטקסט) לאתר ולתאר קשרים, הקשרים ושיחות המתנהלות בין ספרים, סופרים ומה שמכונה "החיים", מאשר להטביעם במלל פרשני שלא פעם נבדה מלבו של בעל הפתרונים בצר לו ובאין לו דבר מה בעל יסוד מוכח וטעם להגיד.

הוויכוח המר של ויזן עם ספרו של גלוזמן (בין אם בצדק ובין שלא) נסב, כאמור ובין היתר, על עצם אופיו של השיח הפרשני, מניעיו, השלכותיו, משמעויותיו והשתמעויותיו הפוליטיות והאחרות. איני מכיר את ויזן. מניעיו, שלעתים נדמים אישיים, אינם לגמרי נהירים לי. גם איני לגמרי משוכנע אם באמת קיים מהלך פרשני מודרני שעליו יהין לסמוך את ידו, או בכך שספרו של גלוזמן אכן הרחיק לכת (לשיטת המבקר) בפרשנותו עד כדי כך שהוא ראוי לגינוי חריף מעין זה. אבל אני מציע (למרות הטונים הבוטים עד משפילים של ביקורתו ואף על פי שדמוקרט גדול מעולם לא הייתי) להתגבר על הדחף לרסק אותו לחתיכות אד־הומינם ולהישאר בגבולותיו של שיח יריבים השונה עקרונית משיח סימון אויבים ברפובליקת הספרות המקומית, הבא לביטוי בדבריהם של ויזן וכמה מן המגיבים לו.

טוב יעשו תומכיו הרבים של גלוזמן, אם במקום להתבצר בעמדת "הכבשים התמימים" מן המשל העגנוני, יענו ל"זאב" (ולעצמם גם כן) תשובה עניינית, רפלקטיבית ולא מצטדקת (תשובתה של מטלון היתה רחוקה מזה), שממנה עשויה רק להרוויח "ספרותנו" שכבר אינה כה צעירה, אלא למצער כמושה ומצטמקת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו