בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גבריאל מוקד: מיכאל גלוזמן טועה ומטעה בתזה שלו על שירת דור המדינה

אין שחר לתזה המרכזית בספרו של מיכאל גלוזמן, "שירת הטבועים", שעל פיה שירת דור המדינה התאפיינה בתחושת אובדן בגלל השגת הריבונות היהודית. תגובה על ביקורתו של יהודה ויזן

50תגובות
פרופ' מיכאל גלוזמן. משתוקק לערוך דקונסטרוקציה
דניאל צ'צ'יק

הביקורת שמתח יהודה ויזן על הספר "שירת הטבועים" מאת פרופ' מיכאל גלוזמן ("ספרים", 2.11) עוררה גלי תגובות במדיה הגוטנברגיים והאלקטרוניים גם יחד. תגובות אלו ברובן (אם כי לא כולן) היו עויינות מאוד לתוכן ולנוסח של מסת ויזן, ובחלקן אף האשימו אותו ב"בריונות". אם כן, יש גם לי לומר משהו על בעיות סגנון בביקורת ספרות, אך אומַר זאת רק בסוף דברי להלן, כי הבעיה העיקרית שצריכה לעמוד לדיון בהקשר של ספרו של גלוזמן היא בעיה של נכונות תוכנו, שאליה מתייחס ויזן, ולא סוגיות סגנון הפולמוס.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

וכאן, בתחום הדיון התוכני הנ"ל, אומַר דבר פשוט: אין שחר לתזה המרכזית של גלוזמן, שעל פיה תכונה מרכזית — ולמעשה התכונה המרכזית — של שירה עברית של דור המדינה בארץ היא תחושת אבֶל, חֶסֶר ואובדן — תחושה שגלוזמן מכנה, ברוח האופנה, בשם הכולל "מלנכוליה" או תחושת "הטבועים", כפי שנאמר בכותרת המגמתית של ספרו. לדעתו, לא ההתפעמות וההשפעות מהדינמיות והגדוּלה של מודרניזם המאה ה–20 בעיצומו, ולא האקזיסטנציאליזם הלוחם נגד אבסורדי הקיום הקוסמי ועיוותי החברה, וגם לא התפעמות מגדולת השפה העברית ואפשרויותיה על רקע המאה ה–20, ולא "זוטות" עיוניות ואסתטיות וסמנטיות אחרות מהסוג ה"זניח" הזה הן שעמדו במרכז חווייתם ושירתם של יוצרים כיהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן, יונה וולך ורֵעיהם. אז מה על פי התזה חסרת השחר של גלוזמן עמד במרכז חווייתם ושירתם? הווי אומר: דיכאון ואבֶל שנגרמו בגלל השגת הריבונות של העם היהודי (העברי, הישראלי) בארץ! ובייחוד, אם לא בעיקר, אבֶל, יגון ממש וטראומה מחמת מפלת ומפולת העם הפלסטיני בתש"ח!

אין לי צל של ספק (גם כעורך ביטאון מרכזי של ספרות דור המדינה — כתב העת "עכשיו" והוצאת הספרים שלידו) כי גלוזמן טועה ומטעה בתזה הראשית הזאת שלו. ברור, אמנם, כי הוא משתוקק לערוך דקונסטרוקציה לקונסטרוקציות החווייתיות, האסתטיות והסמנטיות של ספרות דור המדינה כדי "להתיישר" באורח כפייתי למדי עם תזות רבותיו הפרנקופוניים וה"ייליים" מדרידה ואילך. אך שאיפה זו להסתמך על האופנה הרלטיביסטית (המיושנת למעשה כבר היום) של דקונסטרוקציה בסמנטיקה ובביקורת אינה יכולה לבוא במקום עובדות חווייתיות ופואטיות הסותרות בעליל את התזה שלו. שהרי גלוזמן מנסה להפוך את האירוניה הקיומית של שירת דור המדינה ואת שאיפתה לממשות קיומית הומנית בשירה ובסיפורת (בין השאר, בהשפעת קפקא, אליוט, אודן, ברכט והאקזיסטנציאליזם) לאבֶל ולטראומה שנגרמו (שומו שמים!) בגלל הריבונות הישראלית — ובייחוד (וכאן גלוזמן ממש הוזה מדמיונו) על רקע ה"נכבה". כלומר, הוא מייחס, למשל, לעמיחי, לזך ולי (מקימי כתב העת "עכשיו") וגם לאבידן ולשירתה הארכיטיפלית־יונגיאנית של וולך תחושות ותובנות שלא היו לנו כל עיקר — ולכן הוא חייב להידרדר (עם לאקאן או בלעדיו) לסוג של ייחוס חוויות לבלתי מודע (ולכן ויזן מאבחן ותוקף בצדק את ה"פרוידיאניות" של גלוזמן בספרו).

נגד המיסטיפיקציה של בן־גוריון

בהקשר הזה, חשוב לציין כי גם הפולמוס הנודע בין "שני הנתנים" (נתן זך מול נתן אלתרמן) לא היה פולמוס אנטי־ציוני נגד הריבונות של מדינת ישראל ובזכות הרציונל הפלסטיני. זה היה קודם כל ויכוח בין שני מודרניזמים, בין שתי תקופות ושני נוסחים במודרניזם עצמו. אך מעֵבר לכך, ביקורתנו אז ביטאה גם את הגישה שלנו נגד מיסטיפיקציה בן־גוריונית (עם כל הכבוד העצום המגיע תמיד לדוד בן־גוריון) שעל פיה מדינת ישראל הקטנה דאז, הריאלית והשולית, עם ניצולי שואה והיישוב העברי המקורי הקטן בתוכה, היתה כביכול איזה "אור לגויים". ומה שהיה חמור אף יותר בעינינו היתה התפישה כאילו מדינת ישראל והציונות הן כשלעצמן היורשות הלגיטימיות והמגלמות הנוכחיות הברורות של היהדות כדת, כהגות מטפיזית וכתרבות, ואינן רק במקרה הטוב מנהלות שיח אירוני ודיאלקטי עם המורשת של כל הערכים המגוונים והגדולים הללו — והכל על רקע הגדוּלה המהממת של השפה העברית בת 4,000 שנים ומעלה, השפה היחידה המדוברת כיום בעולם עם "באר העבר" כזאת (אם לנקוט נוסח של תומאס מאן).

נתן זך, איור מאת ערן וולקובסקי

אך אין שום קשר בין מודעות זו למורכבות קיומית (שלגביה הושפענו לא רק מיצירת ש"י עגנון, אלא גם מעמדתו של ברוך קורצווייל) ובין אבֶל, מלנכוליה וכו' נוכח יצירת הריבונות של מדינת ישראל. אמנם גלוזמן מסתמך על כמה דעות של דליה רביקוביץ בדבר עצב ומלנכוליה. אולם, למען האמת, היגון של אותה יוצרת חשובה וידידתנו (ומשתתפת קבועה של "עכשיו") היה ביסודו אישי מאוד, כגון בעקבות הטראומה של מות אביה וכיוצא בכך, וקשה להקים מגדל מלנכוליה שלם, ממש מגדל ענק ודמיוני, על בסיס עדות המשוררת הזאת, חשובה ואהובה ככל שתהיה. לעומת זאת, ההסתמכות של גלוזמן על גישתו המיוחדת של אבות ישורון לקווי דומות בין יהודי גולה דוברי יידיש ובין פלסטינים מתעלמת מכך שישורון שייך לפורמציה שירית מוקדמת יותר משירת דור המדינה, ואף פיתח כיוונים פואטיים שגלוזמן מתעלם מהם.

בעייתי לא פחות הוא הקישור שמקשר גלוזמן בין עצב וטראומה בגין השואה ובין יגון (מדומיין) הקיים לדעתו בשירת דור המדינה בעקבות עצם הקמת המדינה וניצחוננו על הערבים, כשלמעשה דבר אינו מתחבר כאן לדבר. האם, למשל, נוכחות השואה בסיפורת של אהרן אפלפלד או בשירת דן פגיס מוליכה לעצב וטראומה בגין הקמת המדינה? נוסף על כך, בגישתו של גלוזמן מתגלה עוד צד מוקשה: אם נושא כלשהו שגלוזמן חפץ ביקָרו אינו מוזכר או אינו בולט בשירה הנדונה, הוא קובע שגם העדרו של נושא כזה דווקא מעיד על טראומה בגלל הימצאותו ועל מאמץ מרכזי של יוצר להשתיקו ולהסתירו באורח מודע ובלתי מודע. אכן, טיעון "בלתי מנוצח" לכאורה — אך, כמובן, רק לכאורה.

לא דיברנו על הנכבה

אכן, כאן באמת המקום להתייחס ל"מיתוס" היגון הקיים על פי גלוזמן גם הוא ברקע של שירת דור המדינה בגלל בריחה/או גירוש של פלסטינים רבים בימי מלחמת תש"ח (בריחה/או גירוש הנקראים כיום בשם הפלסטיני האופנתי "נכבה").

בהקשר זה מן הראוי להבדיל בין שתי סוגיות רלוונטיות שונות זו מזו, שמחבר "שירת הטבועים" מטשטש למעשה את ההבדל ביניהן, בין היתר גם על סמך תפישתו הבעייתית שגם "שתיקה כהודאה דמיא". ראשית, יש לשאול אם ספרות דור המדינה ובכלל זה שירתה החשובה חשה וביטאה את כאב הפלסטינים בגין הנכבה. שנית, יש לשאול אם מן הראוי שנצדיק את הנרטיב הפלסטיני הנידון החד־צדדי הזה. לדעתי, התשובה לשאלה הראשונה לעיל היא שלילית מובהקת — פשוט מבחינה עובדתית, לא באמצעות יצירה ולא באמצעות שתיקה (!), לא חשה ולא ביטאה הספרות של דור המדינה שלנו, ברובה המוחלט, את הנכבה. ובנוגע לשאלה השנייה, אוסיף כאן, גם אם אעורר מחלוקת מסוימת בקרב חלק ממי שנחשבים ל"שמאל", שאין הצדקה לאימוץ נרטיב פלסטיני חד־צדדי בנידון, המטיל את האחריות לסכסוך הלאומי בארץ תמיד רק על ישראל — ועמדתי זו אינה סותרת את תמיכתי ברעיון שתי המדינות תוך שיתוף פעולה וברית ביניהן. על כל פנים, בספרות דור המדינה כמעט לא נמצא, כאמור, לא ביצירותינו ולא בשתיקותינו, את יגון המלנכוליה הנ"ל, גם אם חלק מאיתנו סובר כי ראוי היה שעניין זה יגיע לידי הפנמה וביטוי.

על כל פנים, אציין בהמשך דברי כי ישנו בהחלט, וכפי שהעיר גם ויזן, משהו מוזר מבחינה מתודית ותוכנית גם יחד בספר על שירת דור המדינה שאינו מתייחס באופן מרכזי כלשהו לשירת עמיחי, וולך ואבידן. מבחר סלקטיבי כזה של תכנים בספר שלפנינו עושה רושם של שעבוד למען "התזה המלנכולית" של הדקונסטרוקציה (אגב, בלי שהמחבר ישים לב כי על פי משנת הדיפראנס של דרידה, אבי הדקונסטרוקציה, הפרשנות, שהיא בהקשר זה המסמנת, לעולם לא תוכל לתפוש אל נכון את המסומן האובייקטיבי של הטקסט, ולפיכך גם דברי מחבר חסיד הדקונסטרוקציה יהיו כאן לכל היותר בגדר משחק לשון נאה ולא אובייקטיבי, ורלטיביסטי הרבה יותר אפילו בהשוואה למשחקי לשון המוצעים על ידי ויטגנשטיין המאוחר). כלומר, הבעיה כאן היא בעצם לא עצם הפרשנות, שעשויה להיות נכונה ומאירת עיניים, אלא הבסיס התיאורטי של מעמד הפרשנות.

הרצאה של מיכאל גלוזמן על המלנכוליה של הריבונות ואלימות הצורה השירית - דלג
הרצאה של מיכאל גלוזמן על המלנכוליה של הריבונות ואלימות הצורה השירית TAUVOD

אגב, למרות דומוּת שטחית בין ביקורת ספרות של הדקונסטרוקציה וביקורת ספרות מרקסיסטית (שתיהן סוברות כי טיעונים רעיוניים מבטאים גם מאבקי כוחות מסוימים), ההבדל המוחלט ביניהן הוא פשוט: המרקסיזם מחייב דעה שהשקפות מסוימות צודקות/מתאימות למציאות יותר מהשקפות אחרות, בניגוד לפאן־לינגוויזם של הדקונסטרוקציה המחייב רלטיביזם מוחלט של יח"צנות כוחנית, באורח ששיווק הנרטיבים הוא רק הצד השני של נרטיב השיווקים בחברה הניאו־קפיטליסטית האלקטרונית.

בעצם היינו יותר שמחים

אסיים את דברי כאן בשלוש הערות קצרות:

א) רבות מדובר בפולמוס הנוכחי סביב מסתו של ויזן בשאלות סגנון. בהקשר זה אגיד בפשטות כי נימתו הפולמוסית של ויזן אינה קיצונית יותר ואינה מנומקת פחות מאשר רבים מדברי הביקורת הקלאסיים של דוד פרישמן, י"ח ברנר, קורצווייל וכמה ממבקרי דור המדינה עצמו.

ב) ייסלח לי אם אטען שאני די מוסמך להשמיע דברי אפיון על ספרות דור המדינה שלנו. סוף כל סוף לאורך 60 שנה ויותר פירסמתי אלפי יצירות ו–150 ספרים של יוצרי דור המדינה והכרתי באורח אישי הדוק כמעט את כולם — וגם המצאתי והנהגתי את עצם המונח "דור המדינה בספרות העברית", ממש כשם שמצאנו זך ואני את השם "עכשיו" בעבור ביטאון שהחלטנו לערוך עם עמיחי ועם המו"ל והעורך הירושלמי ברוך חפץ, ביושבנו על שרפרפים בבר "קראו" ברחוב דיזנגוף לפני כל כך הרבה שנים.

ג) באופן מפתיע — ואני מקווה כי הדבר לא ירגיז את ידידי ויזן (שגם איתו יש לי לעתים מחלוקות קטנות; למשל, אני מוקיר את יצירות עמיחי והוא די שולל אותן) — הערתי האחרונה היא דיי פייסנית ואולי כאמור קצת מפתיעה לאור כל דברי לעיל, והיא: היה גם שמץ קטן של מלנכוליה בנעורינו כשהתכנסנו כחבורה של פרחי סופרים של דור המדינה במחצית הראשונה של שנות ה–50 בירושלים החצויה והקטנה כל כך והקרה, בהיותנו בני 20 ברובנו ומנוכרים מכל ממסד ובלי כסף ממשי וחיים כסטודנטים השומעים הרצאות במנזר טרה סנטה ויושבים בשני בתי קפה בלבד — "ניצן" ו"טעמון" — ובבר בוהמי אחד בלבד שהיה קיים שם — "פינק", ובקיוסק הפלאפל בקינג ג'ורג'. ישראל כולה היתה אז קטנה ומפ"אית ומפ"מית כל כך. אבל גלוזמן הגדיל את המלנכוליה השולית והמינימלית, המינורית שלנו, לממדי ענק דמיוניים והמליך אותה כממשות רעיונית וחווייתית במקום עיקר העיקרים שחשנו: האקזיסטנציאליזם הלוחם והאובייקטיביזם הסמנטי והאסתטי של המודרניזם העולמי והעברי והגדולה של השפה העברית — וכל זה חשנו גם בפינה הקטנה של מדינת ישראל הזעירה של פעם בתור גאוות יחידה של דור המדינה הצעיר ובטאוניו, אז בעצם היינו יותר שמחים מאשר מלנכולים ועצובים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו