בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה

דן מירון משיב לגבריאל מוקד: מי היו "יותר שמחים מאשר עצובים"?

ברשימתו על ספרו של מיכאל גלוזמן, גבריאל מוקד נאחז בקרנות המזבח של המושג "דור המדינה" ומתעלם מכך שהחלוקה לדורות בספרות העברית היתה לא פעם שרירותית או מוכתבת פוליטית

31תגובות
חבורת "לקראת" בקפה כסית בת"א, 1953 (מימין): יצחק לבני, י' ליש, מקסים גילן, נתן זך ומשה דור
אוסף יצחק לבני

התוספת שהוסיף גבריאל מוקד לדיון המתגלגל בספרו של מיכאל גלוזמן, "שירת הטבועים" ("מיכאל גלוזמן טועה ומטעה בתזה שלו על שירת דור המדינה", "ספרים", 19.11), מזמינה תגובות והערות לפחות בשלושה עניינים.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

ראשית, האם תוספת זו היא בכלל בגדר ביקורת ספרותית? גלוזמן לא כתב ספר היסטוריה. ספרו מורכב ממחקרים ספרותיים המסתמכים על עיון פרשני בטקסטים שיריים שנכתבו בשנות ה–50 של המאה שעברה, היינו — בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל. כמובן, אפשר להתווכח עם הפרשנות שהוא מציע לטקסטים הללו; מותר לתהות אם מבחר הטקסטים שנדונו בספר מצדיק הכללות נרחבות האמורות להשתמע מהן (למשל, האם ניתן לדון בסוגיית ה"מלנכוליות" של השירה הישראלית הצעירה מבלי לנתח את שירי האקסטזה האיקוניים של אמיר גלבע, המשורר הבולט ביותר בראשית שנות ה–50, ומבלי להצביע על הקשר בינם ובין שירי התוכחה, האכזבה והזעם, המופיעים לצדם ב"שירים בבוקר בבוקר", ספר השירים המגסטריאלי של התקופה). אבל אי אפשר לשפוט את ספרו של גלוזמן אגב התחמקות מעימות עם התובנות שלו המשתמעות מניתוח טקסטואלי (לעתים מבריק, לעתים מעורר שאלות).

מוקד אינו מצביע אף על דוגמה מוחשית אחת של קריאה מוטעית בטקסט זה או אחר. הוא עצמו אינו מנסה אף פעם להפריך את טענותיו של גלוזמן באמצעות הארה "אחרת" של שירים, שמהם לכאורה משתמע שיש דווקא צדק בטענות אלה (כגון שיריו הידועים של נתן זך: "משנה לשנה זה", "איך חלפו הימים", "ירידת כושר הריכוז של המשורר", "המוות בא אל סוס העץ מיכאל" וכו'). אין בפולמוס שלו דבר שאינו בבחינת הכללה מושגית או איזה "איזם" כזה או אחר: הומניזם, "דור המדינה", אקזיסטנציאליזם, מודרניזם, קונסטרוקציה, דקונסטרוקציה, "גדולת השפה העברית במאה ה–20" וכיוצא באלה. לפעמים נראה שמוקד כלל לא קרא את ספרו של גלוזמן, אלא הוא דן בו על פי השמועה ועל סמך זיכרונות, רשמים וקביעות אפודיקטיות בדבר אופי ה"תקופה" וצביונה האידיאי, שאינן מבוססות על שום מחקר היסטורי, סוציולוגי או תרבותי־היסטורי תקני, מבוקר ומודגם, אלא כולן מושמעות על אחריותו וסמכותו־כביכול של מוקד עצמו, כביכול היה הוא דמות מכוננת הרשאית לפסוק הלכות בלי דיון והוכחות (בהצהרותיו אקס קתדרה אלה הוא נכנס לא פעם לתחום הקומי). נשאלת אפוא השאלה אם פולמוס כזה הוא בגדר ויכוח ספרותי אותנטי, בעוד שכל כולו מתמצה למעשה בטענה שמוקד, הוא ולא אחר, זוכר ויודע בבטחה (60 שנה לאחר המעשה) ש"בעצם היינו יותר שמחים מאשר עצובים".

שנית, וזה עניין חשוב מקודמו, מוקד וגלוזמן דנים בהוויות היסטוריות שונות, אבל מוקד אינו מבחין בכך. גלוזמן דן בשירה העברית כפי שנכתבה בשנות ה–50, ואילו מוקד מדבר על מה שהוא ואחרים מכנים שירת "דור המדינה". שתי ההוויות אינן זהות. למעשה, השנייה היא רק חלק מן הראשונה. השירה העברית של התקופה נכתבה על ידי עשרות משוררים בני "דורות" ו"מחנות" שונים, החל באורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי, יונתן רטוש ואבות ישורון (שנכנסו לשירה בשנות ה–20 וה–30 של המאה) וכלה בדליה רביקוביץ ובדן פגיס, שנכנסו לשירה באמצע או לקראת סוף שנות ה–50. גלוזמן מקדיש פרקים חשובים בספרו לא רק לזך ולרביקוביץ, אלא גם לאלתרמן וביחוד לישורון. משמע, לנגד עיניו עמדה הוויה ספרותית רחבה יותר ממה שמוקד מכנה "דור המדינה". כל המשוררים שפעלו בעשור הנדון (ולא רק בני "דור המדינה") הושפעו עמוקות מהולדת המדינה בקרבות דמים ומן המציאות שנוצרה עם תום הקרבות, אולם לא תמיד פנתה ההשפעה באותו כיוון. תגובותיהם של רטוש ושל ישורון על הקמת המדינה, מלחמת העצמאות ו"היום שלמחרת" היו שונות לחלוטין מאלה של אלתרמן, גלבע או חיים גורי, ובה במידה גם מאלו של יהודה עמיחי, זך ודוד אבידן בתחילת דרכם. השירה של שנות ה–50 נוצרה במרחב רוחני גדול והטרוגני, שפעלו בו מוקדי כוח שונים, וביניהם, למן המחצית השנייה של העשור, גם אלה של עמיחי, זך, אבידן ורביקוביץ, שגם הם תיפקדו במסגרת הקשרים ספרותיים ותרבותיים שונים.

עטיפת הספר "שירת הטבועים"
עיצוב כריכה: סטודיו רעיה גלבוע / אוניברסיטת חיפה / ידיעות ספרים

ההתפלמסות עם גלוזמן בשם "דור המדינה" כאילו היה זה גוש מונוליתי מגלה את צרות המבט של מוקד, את נטייתו להטיל על המרחב הספרותי את רשת הרובריקות המדומיינת והמוכללת שלו ולהמיר את הבנת התופעות השיריות כשלעצמן ביצירת דירוגים והיררכיות, את התכונה הא־היסטורית הניכרת באבחנותיו וכן את דלות הזיכרון של מי שלא ראה גם בשעתו אלא את שהתרחש בד' אמותיו ה"עכשוויות".

שימוש חסר תחכום

שלישית, בהמשך לאותו עניין: זה זמן רב נאחז מוקד בקרנות המזבח של המושג "דור המדינה", כאילו בו היה תלוי עצם קיומו הספרותי־הציבורי, אולם השימוש שהוא עושה במושג זה ובאחיו החלוש כמותו, "דור הפלמ"ח", חסר תחכום עד כדי הקהיית שיניים. אמנם בדיון העוסק בהיסטוריה התרבותית והחברתית של הספרות אין להימנע, כנראה, מן השימוש במושג "דור" (למרות ההתנגדות החריפה שהוא מעורר הן בכמה תיאורטיקנים של התרבות והן בסופרים עצמם, כגון ס. יזהר, שיצא למלחמת חורמה נגד השימוש בו). הכוונה היא לסופרים שנולדו בטווח שנים קצר יחסית ואף נכנסו לעשייה ספרותית ציבורית בסמוך זה לזה. בגלל שותפותם הביולוגית הזאת וכן בגין זיקותיהם — במידות שונות של קִרבה — לחוויות היסטוריות, תרבותיות, מדעיות ואמנותיות אוניברסליות אך גם מקומיות רבות השפעה מסתמנים ביצירותיהם מכנים משותפים חלקיים ודיאלקטיים (היינו, לעתים מתבטא המשותף ביניהם לא בדמיון זה לזה אלא דווקא בהתנגשות, בניגודים חריפים, כגון שהופעת משורר משפיע כאלתרמן תטביע חותם עמוק בשירת כל בני הדור שיתבגרו לאורה, אך ביחסם של המשוררים לשירתו ובהבנתה יכולים להסתמן ניגודים חריפים).

המכנים המשותפים הללו אינם מחייבים קרבה בפואטיקה ובאידיאולוגיה, משום שהמשותף לבני "דור" ספרותי הוא אך ורק החשיפה להוויות שהזמן המשותף גרמן, אך בשום ואופן לא לתגובה זו או אחרת על הוויות אלה. כך, בשנות ה–20 לא דמתה תגובתו של אצ"ג על משבר שקיעתה של הציוויליזציה המערבית הבורגנית במלחמת העולם או על המפנה שחל בדרכי הפעולה של התנועה הציונית בעקבות הצהרת בלפור לתגובותיהם של אברהם שלונסקי, יצחק למדן, אסתר ראב, רחל בלובשטיין, דוד פוגל, מתתיהו שוהם ואביגדור המאירי, אף על פי שכולם היו בני ובנות "דור" ספרותי אחד. אלתרמן, ש. שלום, נח שטרן, גבריאל פרייל, בר פומרנץ, חיים לנסקי ורטוש הם בני דור ספרותי אחד, אך ההבדלים ביניהם — מבחינה פואטית ופוליטית כאחת — תהומיים.

משום כך, מי שמשתמש במושג "דורי" חייב לזכור היטב שהוא משתמש במכשיר רפוף, המתאים לדיון בהיבט מסוים של הספרות שבה הוא עוסק (הרקע האקזיסטנציאלי וההיסטורי־התרבותי שלה) ואינו מתאים להיבטים רבים אחרים (הפואטי, האידיאולוגי והפוליטי). האינטליגנציה של המשתמש נמדדת על פי מידת ההתאמה בין השימוש במושג לאובייקט שהוא מנסה לתאר באמצעותו.

בנים חוקיים ובנים ממזרים

למעשה, מושגי הדור הם לעתים קרובות שרירותיים או מוכתבים פוליטית. המושג ניתק משורשיו הביולוגיים־האקזיסטנציאליים ונעשה למכשיר מניפולטיבי במאבקים הפנימיים השוררים בספרות ובחברה. הוא בא לאשר את ההגמוניה של קבוצה מסוימת, להדיר או להנמיך את קומתם של בני הדור שאינם שייכים לקבוצה, לקבוע להם לכל היותר מעמד של "אחרים" לעומתה. כך פעל המושג "דור הפלמ"ח". כי מדוע דור הפלמ"ח ולא דור האצ"ל והמחתרות האנטי־בריטיות האחרות? מדוע לא דור מלחמת העולם או השואה? התשובה על שאלה זו היא שהפלמ"ח נבחר בגלל קרבתו לתנועת העבודה הציונית וזיהויו עם ההגמוניה הפוליטית והתרבותית שלה. משום כך נכללים בדור הפלמ"ח כמה משוררים שכניסתם לספרות קדמה בהרבה לזו של בני הדור האחרים ולמעשה הן גילם וקורות חייהם והן מקורות ההשפעה שמהם ינקו שונים למדי מאלה של בני הדור האחרים.

אמיר גלבע, 1971. היה לא רק מבוגר מבני "דורו" ומי שילדותו וחלק מנעוריו עברו עליו בפולין, אלא גם חניך מסורות שונות לגמרי מאלה שעל ברכיהן גדלו בני "דורו" ילידי הארץ
דניאל רוזנבלום / ס

גלבע, למשל, היה לא רק מבוגר מבני "דורו" ומי שילדותו וחלק מנעוריו עברו עליו בפולין, אלא גם חניך מסורות שונות לגמרי מאלה שעל ברכיהן גדלו בני "דורו" ילידי הארץ — במקרה שלו, המסורת האקספרסיוניסטית של הספרות העברית והיידית בפולין ולא המסורת הניאו־סימבוליסטית הרוסית־צרפתית של שלונסקי ואלתרמן. מבחינות רבות הוא היה קרוב לישורון או לאצ"ג הרבה יותר מאשר לגורי או לבנימין גלאי. עם זאת, הקרבה להוצאת ספרית פועלים, לעיתון "משמר" (ויורשו "על המשמר") ולקבוצת הסופרים שהתרכזה סביב כתב העת "ילקוט הרעים" הכריעה בעד הכלתו ב"דור".

ס. יזהר היה כמעט בן דורו של אלתרמן: סיפורו הראשון ראה אור ב–1938, השנה שבה פורסם גם קובץ השירים הראשון של המשורר. יזהר "סופח" לדור הפלמ"ח ואפילו הועמד בראשו אולי בזכות היותו בן הארץ. אבל גם סופרים אחרים בני דורו, כגון יהושע בר־יוסף, היו בני הארץ, ואיש לא חשב לספחם לדור הפלמ"ח, אולי מפני שבאו מרקע "היישוב הישן" או מהמושבות הוותיקות ולא מסביבת חלוצי העלייה השנייה, אנשי "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון". זאת ועוד, "גיוסו" של אבא קובנר לדור הפלמ"ח היה תמוה ושרירותי אף יותר מן הבחינות הכרונולוגית והפואטית, אך גם לו עמד הקשר האמיץ עם תנועת השומר הצעיר.

לעומת זאת, אותו מושג, "דור הפלמ"ח", לא חל משום מה (לפחות לא באותה מידה של ודאות) על בנים מובהקים של הדור במובנו הביולוגי־האקזיסטנציאלי. כך לא נכללו בו פנחס שדה, אהרן אמיר, דוד שחר, עמוס קינן, חיה קדמן, זלדה, יצחק ומרדכי שלו, עליזה טור־מלכא ורבים ורבות אחרים. כולם היו בני אותו "דור" היסטורי עצמו, אבל בהיותם מחוסרי קרבה לתנועת העבודה הציונית, ולעתים קרובים לקבוצות "פורשים" מנוגדות לה כגון ה"כנענים", לח"י, אצ"ל, והמפלגה הקומוניסטית, לא נמצאו זכאים לתואר. המניפולטיביות הפוליטית שהתגלמה במושג "דור הפלמ"ח" אף הוכפלה אחר שכמה מבני "דור המדינה" יצאו לקרבות ספרותיים ואידיאולוגיים עם ממשיכי אלתרמן בשירה וחסידי הריאליזם בסיפורת. עכשיו שימשה הכותרת המשותפת מטרה נייחת להפגזה ביקורתית.

אבל "דור המדינה" כשלעצמו לא היה מושג הומוגני וסולידי יותר מקודמו. נכללו בו כמחוות כבוד יוצרים שהיו מבחינה דורית אמיתית בני "דור הפלמ"ח". בולט מאוד מבחינה זו הוא עמיחי, אבל הוא אינו יחיד (כדאי לבדוק מבחינה זו את הגנאלוגיה הדורית של עמליה כהנא־כרמון). עמיחי היה בן גילם של גורי, ע. הלל ועוזר רבין. כמו אחדים מהם, הוא לחם במלחמת העולם השנייה, גויס לפלמ"ח, נפצע בקרבות מלחמת העצמאות, החל בכתיבת שירה במחצית השנייה של שנות ה–40, כתב שירי קרבות ושכול כפי שכתבו גם גורי וע. הלל והיה קרוב מאוד לשמאל הציוני המרקסיסטי של השומר הצעיר (כתב שיר תהילה ל"שמש העמים" סטלין). אכן, שירתו היתה מראשיתה שונה מאוד מזו של בני הדור ה"ייצוגיים", אך כך היתה גם שירתם של שדה, יצחק שלו, זלדה ודוד רוקח.

בעוד שה"מובהקים" בקרב בני "דור המדינה" הם אלה שגיבשו את דרכם בהשפעת בנימין הרשב במסגרת כתב העת "לקראת" והחוברת הידועה "בשלושה" (אריה סיון, משה דור וזך) ואחר כך פירסמו במשך שנים אחדות ב"עכשיו", אחרים אינם כביכול בני הדור; מכל מקום אם בניו הם, הרי הם בנים ממזרים. כך, למשל, נולדו לידה חוקית בהחלט דור, סיון, משה בן שאול ומקסים גילן, אך כשרותם הדורית של רבים אחרים מבני הזמן מוטלת בספק — למשל, אבנר טריינין, טוביה ריבנר ובעצם גם דן פגיס, ישראל אלירז, אנדד אלדן, ש. שפרה, בת־שבע שריף, משה סרטל ושלמה זמיר.

אבות ישורון. גלוזמן מקדיש לו פרק חשוב בספרו
אמון יריב

כך המושג "דור המדינה" מתאר בעצם קבוצה (לחלוטין לא הומוגנית כשלעצמה) שניהלה מאבק ספרותי שהצליח למדי (בעיקר בכוח השפעתו של זך) על הגמוניה והשפעה, אך בשום פנים ואופן אין הוא "מכסה" את המרחב הספרותי החי והפעיל של שנות ה–50 וה–60, והשימוש שנעשה בו למטרות תיאור היסטורי עירפל את התמונה יותר משהבהיר אותה. בעיקרו היה המושג כלי אסטרטגי למטרות קירוב והדרה, דירוג, העלאה והשפלה. הוא לא חייב באמת את המשוררים בני הדור. זך היה קרוב לגלבע, רטוש המאוחר וישורון הרבה יותר מאשר ל"חבריו" בני דורו. רביקוביץ היתה קרובה לרטוש המוקדם וללאה גולדברג. אבידן היה קרוב לאלכסנדר פן ולאלתרמן.

מי שנאחזו במושג בכל כוח היו התועמלנים של הקבוצה, ומוקד בראשם. הוא הפך אותו למקצוע, ל"קפיטל" ציבורי, לקרדום להכות בו, לממלכה מדומה שהוא החולש על סדריה, ולאחרונה — לתביעה, לא בלתי נואשת, לזכות הישרדות. מתברר שהמושג יכול להיות בלתי אמין אפילו כבסיס לזיכרונות כאשר זיכרונות כאלה מתיימרים לקבוע קווי היכר פואטיים ואידיאולוגיים של תקופה. כאשר מוקד מעיד על איזה "אנחנו" ש"היינו שמחים יותר מעצובים", ה"אנחנו" שעליו הוא מדבר מורכב בעיקר מעצמו.

שירה רצופה ניגודים

אשר לעניין המלנכוליה: איני בטוח שבחירת המושג על ידי גלוזמן מוצלחת משום שמלנכוליה קשורה בחולשה, בוויתור, בהתכנסות בתוך העצמי, ודבר זה אינו יכול להיאמר על איש מהמשוררים שהוא עוסק בהם בספרו. דומני שמוטב לדבר על איזה malaise (הרגשה רעה) או גם חרדה, זעם ומאיסה.

שירת שנות ה–50 היתה רצופה ניגודים — בעניין זה כבעניינים אחרים. היו ששרו שירי תהילה למדינה שזה עתה קמה ומצאו בה תיקון לחייו ההיסטוריים של עם ישראל (זו, כמובן, היתה העמדה הרשמית, הבן־גוריונית). היו ששללו את קיומה וראו בה כניעה ואיבוד דרך של הנוער העברי (רטוש ואהרן אמיר). היו שראו בגירוש ערביי פלסטין בעת המלחמה אסון, שיחתור תחת אופייה ההומני של המדינה (מרדכי אבי־שאול, ש. טוביה) או תחת זהותה היהודית, ויהווה בגידה במורשת "יהנדס פוילין" (ישורון). היו שראו במדינה ובצביונה המשתנה מקום זר ומנוכר (זך), היו ששרו את שבחיה אך שפכו את זעמם על קלקוליה (אצ"ג, הלל, גלבע). היו מבעים משכנעים ופחות משכנעים של אופוריה ("פתאום קם אדם בבוקר" וכו'), אלא שזו נהפכה לעתים לחמת זעם (אצ"ג: "משא תל כזר"; הלל, "הניבוזים"; גלבע, "אפילה בבוקר"). היו ניסיונות למצוא את נקודת התווך הממותנת והנמוכה בין עומק המלנכוליה לגובה האופוריה (אלתרמן ב"שירי עיר היונה": "ימי טורח, ימי ישועה עצבים, / במריבות ובדחק — הה, תקופה חידלת תואר! / לא נווית כרגלי מבשר, לא הצבי / לך אצל מהודו"). לשנים אחדות רווחה אווירת הנכאים של "היום שלמחרת" (ראו שירו של אבידן, "כרטיס ביקור").

המבקר — בניגוד להיסטוריון הספרותי — רשאי להתמקד בהיבט או בדמות שנראים בעיניו עיקר, בתנאי שיהיה מודע היטב לכך שאין הוא מתאר את התמונה בשלמותה ובתנאי שיסביר היטב את סיבת הסלקציה שלו. כמו כן, עליו להיות מודע לעיוות המסוים הבלתי נמנע הנגרם על ידי עקירת פוזיציה מסוימת מן השדה הדיאלקטי, שבו היתה לה אופוזיציה, או שבו היתה היא עצמה אופוזיציה לפוזיציה אחרת. אשר למתן ציונים ל"דור" זה או אחר, מוטב שנשאיר מלאכה זו בידי עיתונאים עצלים ובידי אותם ותיקי קרבות ספרותיים, הממשיכים להילחם משום שלא הבחינו בכך שהקרבות שבהם נטלו חלק תמו זה מכבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו