בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה

הרלוונטיות העמוקה של חוסר הרלוונטיות של המצפון והסירוב

הטענה על חוסר הרלוונטיות של הספר "סירוב" לרוח הזמן והמקום מעידה דווקא על הרלוונטיות העמוקה שלו. עדית זרטל מגיבה על ביקורתה של אבירמה גולן

10תגובות
הפגנת תמיכה בסרבני מצפון בבקו"ם, 2015
עופר וקנין

מביקורת על ספר עיון נדרשים דיוק, חומרה ויושרה. לא יזיקו גם מעט ידע והבנה בתחום הנדון בספר. על אף דברי השבח שאבירמה גולן חלקה לי ולכתיבתי ("המדריך לסרבן המצפון, שיוצא באיחור של 20 שנה", "ספרים", 12.12), לא אוכל, לצערי, להשיב לה במטבע דומה ולומר כי קריאתה בספרי "סירוב" וכתיבתה עומדות בקריטריונים אלה. נטייתה של הכותבת להציע היסטוריות חלופיות, לקבוע נחרצות מה רלוונטי בספר ומה צריך היה להיכתב בו ומה לא, על פי לוח זמנים שרירותי שניסחה לעצמה ושוטטות מודרכת־ויקיפדיה, בלי לתת ציון ראוי למקור זה, בשדות תוכן וטיעון שאין להם קשר לספר הנדון, מפוגגות ומעלימות למעשה את מושא הדיון. ושמא זאת היתה כוונת המשוררת מלכתחילה.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

עטיפת הספר "סירוב"
עיצוב עטיפה: אמרי זרטל / הוצאת הקיבוץ המאוחד

לא מה שיש בספר, לא הפילוסופיה ומחשבת הסירוב והציות והפנומנולוגיה שלהם, לא הנסיבות ועולמות החיים והתודעה שבהם מתרחשים אירועי הסירוב המצפוני, לא נושאיו — בני אדם ספציפיים, פועלים, חושבים, המגייסים את מצפונם ואת חייהם למאבק על ערכיהם, לא השפעות הסירוב, מתנגדיו או מחיריו וגם לא המיתוסים והמוסדות שהוא מאתגר; דבר מכל אלה, שהם ליבת הספר, מן הסתם אינו מעניין את הכותבת. גם מסד הנתונים והמקורות המקיף של הספר אינו נבחן ואינו מנותח כלל בביקורתה. לעומת זאת, תחת ידיה נהפך הספר לסחורה, עובר מהלך של חפצון, מושא לבדיקה שטחית וחפוזה של התכולה, תכליותיה ושימושיה, תאריכי הייצור ופקיעת התוקף שלה, סיווג יעדי המשלוח ואזהרות שימוש לנמענים. דומה כי כלל השימושיות והתועלת של הספר הוא שמנחה את הכותבת ומשמש לה קריטריון עיקרי בקריאתה ובכתיבתה, לאמור — מי צריך ספר כזה בימים האלה, לשם מה הוא נכתב, למה הוא פורסם, את מי הוא מעניין, מה הוא משרת ולמי זה יועיל.

לא יהיה מוגזם לומר כי רישול, חוסר הבנה, וגם סתם רוח רעה מאפיינים את כתיבתה של גולן. הנה דוגמה לכוונה לא תמימה של הכותבת, המהפכת ומעוותת את הכתוב. בסיומו של פתח הדבר לספר, וכדי לעגנו בעצם ימי כתיבתו, הימים הנוראים של המלחמה הלא־מוכרזת בגבול עזה בקיץ 2018, על הקורבנות והסבל שהסבה בשני הצדדים, כתבתי כי "קואליציה מושחתת של אופורטוניסטים ועובדי אלילים ומשיח", בוזזת את תנובת הארץ ואת פרי מחשבתם ויצירתם של יושביה, מפלה את מיעוטיה, שוטפת את מוחות אזרחיה וילדיה, מחריבה את מערכות המשפט ומנציחה את המבוי הסתום המדיני והביטחוני. כיוונתי בדברי באופן הברור ביותר להנהגה הפוליטית הנוכחית. והנה מה שעשתה גולן ממשפטים אלה: "כל זה רחוק מכאן, רחוק מעכשיו, ולא באמת יכול לתרום משהו למי שאינו משוכנע שישראל היא אך ורק, כלשונה של זרטל, 'קואליציה מושחתת של אופורטוניסטים ועובדי אלילים...'" וגו'. על פי גולן כתבתי אפוא כי ישראל כולה, על יושביה ועל עמלם, על יצירתם ותרבותם, היא־היא אותה "קואליציה מושחתת" והרסנית. כך, בסיוע כמה מלים מסולפות שגולן שמה בפי, ובניגוד גמור לכתוב, היא מאשימה אותי על שנאתי הטוטלית לישראל ולישראלים, ועל "מנה דשנה כל כך של תיעוב כלפי ארצם (של הישראלים), ביתם, מולדתם". כך הופכים ביקורת ספר לכתב פלסתר. כך מנצלים כוח להשחית דיון, לזהם ולחלל שפה. וגם קצת להסית. למה לא? הרי זו רוח הזמן, שגולן יודעת ומדברת בשמה.

מבקרת ספרים ותיקה אחרת, תלמה אדמון, סופרת ואשת ספר (לא, איננו מכירות, לא נפגשנו ולא דיברנו מעולם), קראה את הדברים אחרת. ראו איך היא פותחת את מאמר הביקורת שלה על "סירוב" ("מרוב אהבה", "מעריב", 23.11): "הספר נכתב מתוך אהבה גדולה לארץ, לישראל, ומעומק דאגה מְאַכֶּלֶת לעתיד הישות הישראלית. אני מתכוונת למהות הטווייה מן המושג מולדת ומבני אדם הקשורים אליה בקשר רגשי עמוק". אבל בשביל זה יש לקרוא בעיון ובהגינות את הכתוב, להאזין לקולות המדברים והכותבים, להיות קשוב לפואטיקה ולחיים השוקקים של הספר ושל המצפון המפעם בו.

ואם מדברים על קריאה קשובה, איך נסביר את ליקוי המאורות (?) שמחוללת אצל המבקרת אתונו הסרבנית של בלעם, שאתה אני פותחת את הספר? בעקבות פרשנותו של החוקר יורם חזוני לסיפור המקראי על בלעם, גם אני עושה שימוש במשל האתון המדברת ורואה בסירובה למלא אחר הוראת אדונה בלעם אפשרות של ייצוג מטונימי להתקוממותם המצפונית של אנשים צעירים נוכח מדיניות, חוק ופקודות מופקרים ולא־חוקיים בעליל. כאן מזדעקת המבקרת ומוכיחה באריכות את חזוני ובעקבותיו גם אותי על מופרכותה המוחלטת של הפרשנות הזאת, וכל זאת מפני שכדבריה "האתון אינה בת־דעת, אינה חושבת ואינה שוקלת. מובן מאליו שאין לה אפילו שמץ של מצפון במובן האוניברסלי וההומניסטי..." שאותו ייחסתי לה — על דרך המשל, כמובן.

זהבה גלאון על "סירוב - חובת הציות וזכות המצפון" - דלג
זהבה גלאון על "סירוב - חובת הציות וזכות המצפון" TAUVOD

האם המבקרת, שעילעלה בספרים הרבה וגם שוחחה עליהם בטלוויזיה, אינה יודעת מהן מטפורה ומטונימיה? האם לא קראה את משלי החיות הרבים מספור, מאבני היסוד של התרבות, שנכתבו בכל שפה אפשרית, ולא באו אלא להרהר ולספר בטיפשות האדם וקטנותו, ברשעותו וקמצנותו, ופה ושם גם בקסמו ואנושיותו? הוגים וסאטיריקונים מבריקים קרובים יותר לזמננו כמו קרל קראוס וג'ורג' אורוול עשו אף הם שימוש במתיקותם, ביופיים ו"אנושיותם" של בעלי החיים כדי להתריע נגד חוסר האנושיות והכיעור המוסרי של בני האדם והפורענויות והזוועות שהם מביאים על עולם החיים, בני אדם ובעלי חיים כאחד. ומה בנוגע לחכם כמו ישעיהו ליבוביץ — שהיה בקיא גדול במקרא וידע דבר או שניים על סטודנטים ואתונות, שאף שאינן חובשות את ספסלי האוניברסיטה הרי הן "נושאות ספרים" לעתים — שנמצא מציע למייסדיו ולעורכיו הראשונים של עיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית לקרוא לעיתונם "פי האתון", על שמה של אותה אתון מורדת ומדברת.

מן הסתם גם מושג הפרשנות זר לכותבת ואין היא יודעת שמפעל הפרשנות הוא אתר חפירות אינסופי, שהמלאכה אינה מסתיימת בו לעולם. זאת ועוד: במסגרת השיח הפרשני המתמשך, אפשר לטעון כי פרשנותו של חזוני טובה לפחות כמו זו של חז"ל המצביעים, בין השאר, על יחסי האישות בין בלעם לאתונו, כדי להסביר את התקוממותה. ההיו או לא היו? בשביל גולן, הסיפור המקראי מייצג כמדומה אמת אחת, אבסולוטית, אלוהית, ואין היא מודעת לכך שהאמת שלה על הסיפור היא עצמה כבר תוצר של פרשנות מתגלגלת. בביקורתה היא מייצגת תפישה חד־ממדית של סיבה ומסובב, ורואה בהיסטוריה רצף ליניארי מסקנתי, תוצאתי, של אירועים והתפתחויות. בהזדמנות זאת היא מפתחת חיבור ארכני ומיותר, מנותק מהספר, על חזוני, על הקריירה שלו, על עמדותיו ומאמריו ועל הנסיבות והזמן שבהם נכתבה פרשנותו למשל האתון, כדי להסביר מה היו כוונותיו ה"אמיתיות". לא, לא "בלעתי" את הפרשנות של חזוני, כניסוחה המעודן של גולן. לעומת זאת, איתרתי בה נקודת מוצא פורייה וגם תעלולית ומשחקית, לדיון ראשוני, בפתח ספרי, בפילוסופיה ובפנומנולוגיה של הסירוב המצפוני.

לבסוף, תביעתה של גולן לרלוונטיות, להלימות הספר עם כאן ועכשיו, וידיעתה האבסולוטית מתי היה ספר זה צריך להיכתב — לפני 20–25 שנה, כקביעתה, ולא קודם או אחר כך — ומתי לא, מעידות יותר מכל על כישלונה בפענוח הנקרא ובהבנת הספר. ספרים מהסוג הזה אינם נכתבים על פי הזמנה וגזרה עשויה מראש. הם לא נוצרים עם כיוון הרוח, לפי שעון עצר או על פי שיקולי כדאיות, שיווק וסקרי פופולריות. ספר כזה נכתב כי היה צריך, או נכון יותר, לא היה יכול שלא להיכתב על ידי מי שכתבה אותו מתוך האינטימיות של מחשבתה, של תחושת החירום ותפישת האזרחות שלה והיותה בעולם. והוא מתכתב עם הזמן ומאתגר אותו ברבדיו העמוקים, הסמויים יותר מן העין, ועל דרך ההתנגדות וההתקוממות.

מיכאל ספרד על "סירוב - חובת הציות וזכות המצפון" - דלג
מיכאל ספרד על "סירוב - חובת הציות וזכות המצפון"TAUVOD

גם לרלוונטיות, שהמבקרת מבינה אותה במובנה הצר, העיתונאי, הדוחק, היא מוציאה שם רע, שכן פירושה הוא סינכרון של המחשבה עם המציאות, סיגול והסתגלות, ציות לרוח הזמן, לאופנה המתחלפת — כל מה שהספר הזה איננו ולא רוצה להיות. אין היא מבינה שכל מחשבה ביקורתית לעולם אינה הרמונית עם שאון העכשיו והכאן, אלא דיסהרמונית איתו, צורמת, מטרידה, מטלטלת וכואבת. מחשבה ביקורתית כזאת אינה גזורה לפי נוחות הקוראים או המבקרים, אינה באה לנחם או להשכיח אלא, אם כבר, מכוונת לעורר, להכעיס, להעמיק את השבר בינה לבין זמנה. אין מחשבה מהסוג הזה שאינה אנכרוניסטית, שאינה "לא רלוונטית"; מחשבה כזאת יוצרת במתכוון דה־סינכרוניזציה ודה־רלוונטיזציה בין התודעה הפעילה לבין המציאות.

לכתוב היום שהספר איננו רלוונטי זה לכזֵב; לנסות, לשווא, לטעון שהכל בסדר גמור, להשתיק את הקקופוניה המוסרית הנוראה של חיינו, למחוק את הכיבוש ולהכחיש את זוועותיו ולטעון שאין דופי באופן שבו פועלת הדמוקרטיה ומתנהלים ענייני הכלל; פירוש הדבר לומר שהתקוממות מצפונית נגדם ונגד עוולות ורעות אחרות איננה רלוונטית, שהמחשבה הביקורתית היא עניין מיושן, אנכרוניסטי, שאנשי המצפון הם אנשים מיותרים ושהתקווה אבד עליה כלח. זהו המסר הקודר, האפל של הכותבת, הרווי תיעוב עצמי.

ספרי "סירוב" אינו מציע קיטש ונוסטלגיה, מנחמים ומשככי מציאות, החביבים על המבקרת ועל הזמן הזה; קיטש ונוסטלגיה החביבים גם על הרוח, השיטה ואופני הפעולה הפשיסטיים ועל תועמלניהם, העושים בהם מאז ומתמיד שימוש לצורך אלחוש הנתינים והמחשבה. הספר הוא האנטיתזה להם. כך אפוא, בלי משים, בגישושיה העיוורים, חילצה המבקרת את מהותו של הספר והצביעה על הרלוונטיות העצומה, הגורלית, של חוסר הרלוונטיות של הספר ושל מושאיו, שהיו והינם, בזמנם ובמקומם, לא רלוונטיים.

הפגנת תמיכה בסרבנית הגיוס תאיר קמינר בהגיעה לבקו"ם, ינואר 2016
תומר אפלבאום


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו