בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה | מה הקשר בין ידיעת הערבית של בן־גוריון לטבח בכפר קאסם?

בביקורתו מצביע תום שגב על אי־דיוקים שנפלו לכאורה בספרי וממהר לשלול את הקשר בין תוכנית הגירוש של תושבי המשולש לטבח בכפר קאסם. אלא שהראיות הרבות לכך מוכיחות אחרת

10תגובות
אנדרטה בכפר קאסם לזכר חללי הטבח. לא מדובר ב"אי־הבנה מצערת"
איציק בן מלכי

ידידי ההיסטוריון תום שגב מצביע בביקורתו ("ספרים", 13.2) על כמה אי־דיוקים שנפלו, לשיטתו, בספרי "טבח כפר־קאסם: ביוגרפיה פוליטית". ניכר שמקורם של אותם "אי־דיוקים" ששגב מוצא נעוץ בקריאה חפוזה של הספר, ואולי אפילו בגישתו הסלחנית כלפי מדיניותו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון. ייתכן שסלחנות זו היא גם תוצאת לוואי של כתיבת הביוגרפיה "מדינה בכל מחיר: סיפור חייו של דוד בן־גוריון", ששגב פירסם בשנה שעברה.

משום מה, את עיקר הביקורת מקדיש שגב לפרק הראשון בספר, המשמש מעין מבוא ובו אני דן במחלוקת במפא"י בדבר המדיניות שיש לנקוט כלפי ערביי הארץ. שאר פרקי הספר (שהם למעשה עיקר הספר) לא ממש מעניינים אותו, ומכל מקום הוא כותב עליהם מעט מאוד. שגב כותב שאני "מגמד את העובדה שבין ראשי המתנגדים לממשל הצבאי עמדו גם מנחם בגין ואנשי חרות". כותרת הפרק יכולה להסביר זאת: "המחלוקת במפא"י סביב היחס לערביי ישראל ותפקידו של הממשל הצבאי". כלומר, תכליתו של הפרק היא הצגת העמדות השונות בתוך מפלגת השלטון מפא"י כלפי עתיד יחסי העמים החולקים את הארץ, ולא את עמדת חרות, מפ"ם, מק"י או האינטליגנציה היהודית. למעשה, אני לא עוסק בהיסטוריה של הממשל הצבאי או במדיניות הממשלה כלפי הערבים, אלא בניגוד העמוק בין אישים כמשה שרת ופנחס לבון מצד אחד — לבן־גוריון, משה דיין ושמעון פרס מצד אחר (כולם ממפלגת מפא"י), בכל הקשור למדיניות שיש לנקוט כלפי הערבים שנותרו בארץ.

רובו של הספר עוסק בתוכנית "חפרפרת" (ובהסתרתה), שתכליתה היתה לגרש כ–33 אלף ערבים אזרחי המדינה שהתגוררו ב–23 הכפרים במשולש (כפר קאסם הוא הדרומי מבין הכפרים), שסופחו לישראל במסגרת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן באפריל 1949. שגב קובע ש"קשה מאוד לקשור בין התוכנית הזאת ובין מה שקרה בפאתי כפר קאסם... אך רז מאמין בכל לבו שהיתה זיקה כזאת". ייתכן, אבל מה הקשר בין אמונה (אנו חוקרים, לא מאמינים) לבין אינספור הראיות שאני מביא לאורך הספר (שגב כותב שאיתרתי "תיעוד חשוב שאינו שמור בארכיונים"), שמהן עולה הקשר האינטגרלי בין תוכנית חפרפרת לבין טבח כפר קאסם? אין זה עניין של פרשנות או אמונה, אלא של עובדות. זו גם הסיבה שהמדינה עומדת על רגליה האחוריות ומתנגדת לחשוף את תוכנית חפרפרת, דבר שלו אני מקדיש את הפרק האחרון בספר.

שגב כותב ש"התעקשותה של מערכת הביטחון להסתיר את תיקי כפר קאסם קשה להסבר", וטוען שאולי מתקשים "למצוא את הפקיד שיעז לקבל עליו את האחריות, ואולי, מי יודע, יש כאן רק טמטום ביורוקרטי". שגב מתכוון לכך ברצינות? האם משום שלא מצאו את הפקיד הרלוונטי אני מבלה קרוב לשנתיים בבית הדין הצבאי לערעורים (שנשיאו, האלוף דורון פיילס, הוא שאמון על קבלת ההחלטה אם לשחרר את התיעוד ההיסטורי לעיון הציבור) כדי לחשוף את החומרים? האם הבעיה היא ביורוקרטיה קפקאית? דווקא הפרק האחרון בספר מתאר בהרחבה את התנגדות המדינה (משרד החוץ, צה"ל, הפרקליטות הצבאית, הצנזורה ועוד) לחשוף את התיעוד ההיסטורי, ומקריאתו עולה הקשר האינטגרלי בין התנגדות המדינה לתוכנית חפרפרת. אבל ניכר ששגב מתעלם מהראיות המוצגות בספר, הנשענות על תיעוד היסטורי מגוון, ומציג את הטיעון שלי כאילו מדובר בהנחה שאינה מבוססת על עובדות אלא על משאלת לב.

בניגוד לשגב, שאינו יודע אם קיימת זיקה בין תוכנית הגירוש שכללה תוכנית חפרפרת לבין האירועים המחרידים שהתרחשו בכפר קאסם, חיים לוי, מפקד הפלוגה שהיתה מעורבת בטבח, עמד במפורש על הקשר הגורדי ביניהם. בהתייחסו בבית המשפט לשאלה האם "הבנת שהכוונה היא להרוג אנשים שלא יודעים על העוצר?" ענה לוי "שזאת המדיניות וזה רצוי... בכל העניין הזה (של העוצר) היה רקע (תוכנית חפרפרת) שקדם לפקודה, וזה הכניס לאלף מחשבות... יש דברים שאי אפשר להעלות אותם בפומבי". מה "רצוי" לדעת לוי? ההרג הרב.

גם דבריו של מפקד אחת המחלקות, בנימין קול, תומכים בכך. קול אמר שהבין "שפה (בכפר קאסם) צריך לתת למישהו 'פליק'. צריך לתת למישהו מכה שיברחו מעבר לגבול (לירדן)". ה"פליק" הזה גבה את חייהם של 51 אנשים. אלו רק שתי דוגמאות מתוך עשרות, שמהן עולה עד כמה מופרכת טענתו של שגב שטבח כפר קאסם הוא "תוצאה של אי־הבנה מצערת". דווקא משום שאין מדובר על "אי־הבנה", היה צריך לקנות את שתיקתם של המעורבים בטבח (מדרגת המבצעים בשטח ועד למפקד החטיבה יששכר שדמי, שהודה שהמשפט היה "משפט ראווה" מבוים) ולביים חלק מההליכים המשפטיים — ובכך עוסק אחד הפרקים בספר ששגב אינו טורח להזכיר, מכיוון שהוא אינו עולה בקנה אחד עם תפישתו.

שגב מקדיש חלק ניכר ממאמרו לבן־גוריון וכותב שאני לא מדייק בפירוש דברי האחרון בישיבה שנערכה בראשית ינואר 1962. הוא כותב שבישיבה "הביע משה שרת דאגה בשל השנאה (של יהודים) לערבים". לשיטתו, בניגוד לטענתי בספר, הדברים שאני מביא מפי בן־גוריון דווקא מאשרים שהשניים ראו עין בעין את המציאות. הציטוט שאני מביא מפי בן־גוריון הוא זה: "אנחנו מביטים עליהם כעל חמורים. להם לא אכפת. הם מקבלים זאת באהבה". שגב נוקט גישה דיאלקטית מרשימה וטוען שלמעשה לא לכך התכוון בן־גוריון. ישפוט הקורא בעצמו אם האקרובטיקה של שגב מחזיקה מים. אבל הדבר התמוה בקביעתו של שגב (שרוצה לתקן אותי, וזה כמובן מבורך) הוא ששרת כלל לא נכח באותה ישיבה. לאור זאת, טענתו של שגב שדבריו של בן־גוריון אישרו את אלו של שרת לא רק מופרכת, אלא מטילה בספק את אותו "בלבול רגעי" ששגב מייחס לי.

עטיפת ספרו של אדם רז
עיצוב וצילום עטיפה: כפיר מלכא / הוצאת כרמל

בהמשך שגב כותב שאני "מבקש להוכיח את יחסו השלילי (של בן־גוריון) אל הערבים גם באמצעות הטענה שלא טרח ללמוד ערבית". מדוע מצא לנכון להתעכב דווקא על נקודה שולית זו? מכיוון שהוא מנסה לגמד את הניגוד שהתקיים בהנהגה היהודית בכל הנוגע למדיניות שיש לנקוט כלפי הערבים — ניגוד שאני רואה בהצגתו חשיבות רבה להבנת היחסים בין יהודים וערבים בארץ. בספרי אני מציג לאורך עמודים רבים את גישתו הבדלנית של בן־גוריון. לדוגמה, הוא התנגד (והפסיד בהצבעה) לתת לחלק גדול מהערבים בארץ זכות הצבעה ותמך בהגבלות חמורות על החברה הערבית, אף ששירותי הביטחון טענו שאין בכך צורך. למדיניותו הממשית של בן־גוריון שגב אינו מתייחס כלל, ולא בכדי. העיקר מבחינתו הוא להראות שכל היהודים החזיקו באותה השקפה בדלנית כלפי הערבים.

הטענה על חוסר שליטתו של בן־גוריון בשפה הערבית מחזיקה בספרי שורה אחת בלבד ("בשונה מבן־גוריון, שרת הכיר והתעניין בחברה הערבית בארץ ודיבר את השפה הערבית"), ואת הקורא אני מפנה בהערת שוליים לקטע מ"העולם הזה". אבל שגב בוחר להתעכב על כך, חולק על הקביעה וטוען ש"בן־גוריון ידע לקרוא מעט ערבית... בצעירותו אף שקל פעם לבלות זמן מה בדמשק כדי ללמוד ערבית". רגע, אז הוא ידע ערבית או לא? דווקא בביוגרפיה שכתב שגב על בן־גוריון אנו מוצאים את הדברים הבאים מפי בן־גוריון עצמו: "אין הוא יודע למה עליו לדעת ערבית וגם אין לו שום צורך ש'מוסטפה' ידע עברית" (עמוד 156). וכדי לסיים ויכוח זוטא זה, די אם נביא את דברי שבתי טבת, אחד הביוגרפים של בן־גוריון, שכתב שהאחרון "לא ידע ערבית ולא הכיר את הערבים" (מתוך: "בן־גוריון וערביי ארץ־ישראל", עמוד 217).

אולם זה באמת לא העיקר בספר, למרות התייחסותו של שגב לכך. דווקא דוגמה מעניינת יותר (המוזכרת בקצרה בספר) היא התנגדותו הפומבית של בן־גוריון לקבל תעודת זהות ישראלית שבה כלולה השפה הערבית. היתה זו התרסה ברורה נגד הערבית כשפה רשמית במדינה. שגב כלל אינו מתייחס לכך. די מבחינתו שבן־גוריון ידע לומר כמה מלים בערבית.

לא הייתי נדרש למאמר זה אילולא היתה עמדתו של שגב עולה בקנה אחת עם הטענה הממסדית הרשמית: לא היתה שום תוכנית גירוש, וגם אם היתה — אין בינה לבין טבח כפר קאסם כל קשר. טענה זו, כפי שעולה מהתיעוד הרב המוצג בספר, היא עורבא פרח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו