בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה | לבו של המבקר נאטם ועינו נעצמה

בביקורת על ספרי החמיץ גלעד מלצר את מלאכת האיסוף של חומרים על המחלקה לצילום בבצלאל ואת הציר ההיסטורי המשמעותי שביקשתי לנסח דרכה

7תגובות
תצלום של ליאון גולדשמיד מתוך ספרה של נועה צדקה ובו מתועד כנס המועמדים ללימודי צילום בבצלאל, מסלול ראשון, 1980
ליאון גולדשמיד

נעצבתי למקרא הביקורת של גלעד מלצר על ספרי "האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא — כרוניקה של מחלקה לצילום" ("ספרים", 29.3). נעצבתי כי מלצר לא באמת קרא את ספרי, אלא את מה שספרי היה אמור להיות בעיניו, במוחו, בתודעתו ובפרקטיקת העבודה שלו־עצמו.

בתחילת הביקורת הוא בא בטרוניה על כך שכותרת הספר חריגה באורכה (בלי כל התייחסות לכך שהכותרת היא ציטוט מספרו של בוריס שץ "על אמנות, אמנים ומבקריהם", על מלאכת הפוטוגרפיה, שהתגלה ומובא כאן לראשונה; הוצאת בני בצלאל, 1924). בהמשך הוא קובל על כך שעמודי התודות ארוכים מדי, שבקושי צלח אותם, ומבקר את צלילותי האטימולוגיות וממצאי הארכיוניים, שאת חלקם מצא טרחניים וסתומים. אבל בעיקר הוא מביע אי שביעות רצון מכך שאיני נוקטת עמדה ברורה, איני מציעה מתודולוגיה ממוקדת, מנומקת, עקבית וסדורה ביחס לממצאים ואיני פסקנית מספיק או "מציעה עמדה פרשנית בנוגע למשמעויות הפוליטיות, פדגוגיות, אסתטיות, תרבותיות, פרסונליות, היסטוריוגרפיות או ארט־היסטוריות". בנוסף, על הדרך, הוא מציע לי אופציות מתודולוגיות אחרות, כמו למקם את קורות המחלקה לצילום ביחס לתולדות הצילום בפלשתינה־ארץ ישראל וביחס למוסדות אחרים ללימודי אמנות ואומנות ותוהה מדוע איני כותבת על צלמים ארמנים. בקיצור, המבקר מבקש ממני להיות כמוהו, סוג של גלעד מלצר.

מתוך הספר: תצלום של יעקב שופר בזמן לימודיו ביחידה לצילום בבצלאל, 1977–1979
יעקב שופר / ארכיון בצלאל

גלעד, זה ספרי והוא תולדה של עבודה רבה מאוד, שארכה כמעט שבע שנים (ולא ארבע, כפי שכתבת). ואיני אומרת "כלום" על משפט שאמרה ראש המחלקה לצילום לו לנדאוור בשיחת רדיו, שאכן כמו אוצר ממצאי מבטא תפישה של הצילום באופן אמנותי וסובייקטיבי. כי בפרוטוקול סמוך מישיבה לנדאוור מבטאת עמדה הפוכה בדיוק ואומרת שצילום בעיניה הוא רק עניין של "טכניקה" ותו לא. לא רציתי לחגוג בפזיזות ממצא ארכיוני, לחלוב ממנו מסקנה ולחרוץ משפט. רציתי לחכות לפני שאביע דעה, שכל כך בקלות מתנהגת באופן דעתני, בטוחה, יהירה ונאטמת לנמצא מולה, הממשיך להיות כאוטי וגולמי. רציתי לדבר "היסטוריה" רק לפי החומר הקונקרטי והממשי שאני מוצאת בארכיונים.

ה"שואה" מצוינת בטופס קבלה של תלמידה, שביקשה ללמוד במחלקה לגרפיקה, טופס שתיאר את קורות חייה ואת הישרדותה במחנות הריכוז פלשוב וברגן בלזן, כש"צורת אדם אבדה לה ועיניה תרו אחר המוות. באה אליה קצינה והניחה צבעי שמן ומים על שמיכתה... ובידיים רועדות ציירה את התמונה שצירפה, נוף ובו עצים, פרחים ונחל מים". על קיומו של "חדר חושך" בשנות ה–40 בבצלאל אפשר להסיק מפתק שהשאיר מרדכי ארדון לשומר ח' מלמד ועל קיומה של "מחלקה לפוטוגרפיה" הסקתי דרך חשבונית, שורה בעיתון מלפני 110 שנה, שדיווחה על "פתיחת מחלקה ציור־אורית בראשות ה'פוטוגרף־אמן' יעקב בן דב" וגלויה ששלח ב–1913 נער בן 14 שידע עברית היטב, שהיה חולה במחלת טרכום (מחלת עיניים) ורצה ללמוד פוטוגרפיה.

ביקשתי מלאכת איסוף וכתיבה, התבוססות וביסוס, נבירה ומציאה, אך ההצגה הליקוטית והעמלנית אינה מעידה כי לרגע נעלמתי. ההתמקדות במחלקה אחת בלבד, במוסד אחד בלבד, דרך ציר פדגוגי אחד בלבד לאורך שנים רבות, מאפשרת ציר היסטורי דיסציפלנרי משמעותי ומהותי. והיסטוריית הצילום המקומית שנתפשה כקטועה, טראומטית ומקוטבת, החלה להתאחות ונבנה הקשר כרונולוגי אנושי מפייס. אני באמת סבורה שראייה מתוך הקשר מגבירה את כושר הספיגה לקליטת אמנים/יות, צלמים/ות ואחרים/ות, כי לצערי אפילו מלה אחת עלי כאמנית הפעילה זה 30 שנה לא נכתבה בביקורת. הרי בכל יום יוצא לאור ספר בהיקף כזה הנכתב על ידי אמנית, שפורש 80 שנות הוראה והיסטוריית צילום מקומית ומאגד בתוכו עשרות צלמים/ות. נראה שמרוב רצון להגיד ולהשמיע "דעה" דעתנית ופוסקת, נאטם המבט ונאטם הלב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו