בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה | ביקורת רדודה לקיום החילוני

ספרי לא התיימר לעסוק במשמעות החיים, אלא להציע ניתוח סוציולוגי של החברה החילונית בהתמודדותה עם יחסה המורכב ליהדות. רם פרומן מגיב על ביקורתו של יותם פלדמן על ספרו "הדרך החילונית"

6תגובות
הפגנה באשדוד נגד כוונת העירייה לאכוף סגירת בתי עסק בשבת, ינואר 2018
אילן אסייג

האם יש פתרון קל יותר לבקר יצירה מאשר לתקוף את מה שלא התיימרה לעסוק בו ולכן אין בה? אם יותם פלדמן היה מפרסם ביקורת על הביקורת שכתב ("ספרים", 24.5) על ספרי "הדרך החילונית" ועל ספרו של מיכה גודמן "חזרה בלי תשובה", הוא מן הסתם היה כותב: "הביקורת אינה מציעה דיון מעמיק במשמעות החיים בעולם נטול אלוהים ואינה מנסה לומר דבר בעל ערך עליהם. היא מבטאת את התרוקנותו של השיח הביקורתי בישראל". והוא היה ממשיך, ושוב תוך שימוש בלשון הציורית שבה התנסח בביקורת: "אפשר אולי לרחם על המבקר על כך שנולד בתקופה שבה הקשר בין ביקורת למושאה נהפך לכה תפל, עד שלא נדרש מהמבקר להתייחס באופן ענייני למושא הביקורת. אולם רצוי שלא להפריז ברחמים, מאחר שהמבקר לא סובל במיוחד מההתבוססות במי האפסיים שלו ומתענג על חוסר הקשר בין טענותיו לספרים שעליהם הוא כותב".

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

ספרי "הדרך החילונית" מעולם לא התיימר לעסוק במשמעות החיים. לכן התלונה על היעדר זה הופכת את הביקורת ל"ילדותית", "מופרכת" ו"מעוררת גיחוך" (שוב, שפתו של פלדמן). באותה "רדידות" ו"שטחיות" הוא היה יכול לתקוף אותי על שאיני מנסה לפתור את משבר האקלים או את הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

המוקד של ספרי הוא ניתוח סוציולוגי של החברה החילונית בהתמודדותה עם יחסה המורכב ליהדות, תפישת הממלכתיות שמשתקת אותה, חוסר הסימטריה ביחסי דתיים־חילוניים ועוד. זו זכות הקיום המרכזית שלו. כל אלה לא נזכרים אפילו במלה בביקורת. הספר גם מתעד את הדרך שבה הצליחה קבוצה חילונית לשנות את השיח ואת פני החברה הישראלית על ידי הצפת תהליך ההדתה והובלת המאבק בו. גם נושא מרכזי זה כלל לא בא לידי ביטוי בביקורת. פלדמן מודה בתחילת דבריו שהמוטיבציה שלי אינה הפרויקט הפילוסופי שבו הוא מעוניין, אבל ממשיך לתקוף את ספרי על כך. זוהי הפגנת חוסר יושר אינטלקטואלי בסיסי. ככל הנראה, אילו פלדמן היה נדרש בשעתו לקרוא ב"מדינת היהודים" של הרצל, הוא היה מתעלם מכך שהספר מציע חזון לאומי לעם היהודי.

עטיפת ספרו של רם פרומן
עיצוב כריכה: סטודיו גרין עינב / ידיעות ספרים

פלדמן עושה משהו אף יותר "מבאיש": הוא מוציא דוגמאות מהקשרן וכורך אותן בטיעון הפילוסופי שלו ועל ידי כך מגחיך את השימוש בהן. יום כיפור כחג האופניים נהפך למגוחך כדוגמה למשמעות הקיום החילוני (בדיוק כפי שהיה מגוחך אם היה מוצג כפתרון האולטימטיבי לבעיית שינויי האקלים או לסכסוך עם הפלסטינים). אבל אין זה הקונטקסט שבו הוא מוצג בספר. גם הניצחון של נטע ברזילי באירוויזיון אינו מוצג כדוגמה (מגוחכת, ללא ספק) למשמעות הקיום החילוני (שוב), אלא כדוגמה לסיטואציה שיצרה סולידריות בקרב שכבות רחבות בישראל. דיון בשאלה הפרקטית של התמודדות קהל מעורב עם דרישת הכשרות של הדתיים נהפך אצל פלדמן ללא פחות מ"תובנה מהפכת קרביים על אתיקה של חיי היום־יום". נו, באמת.

גם כשפלדמן ניאות לרדת ממרומי האולימפוס הפילוסופי ולהתמודד עם המציאות הישראלית, הוא לוקה להבנתי באותו חוסר יושר אינטלקטואלי. כאמור, אין הוא מתמודד עם אף לא אחד מטיעוני, ובמקום זאת תוקף אותי על שאני מתעלם מההקשר הרחב יותר שבו פועלים החילונים ובו מתרחשת ההדתה. אילו היה טורח לקרוא את ההקדמה של ספרי באותה יסודיות שבה הוא מלקט דוגמאות כדי להוציאן מהקשרן, היה מגלה שאני מציין במפורש שבחרתי להתעלם ככל הניתן מיתר הנושאים המאפיינים את מדינת ישראל כדי להתמקד במרכיב החילוני/דתי/יהודי. ניתן לבקר את הבחירה המודעת הזאת (אם כי שוב — האם ניתן בכלל להתרכז במשהו אם הציווי הוא שכל יצירה חייבת לעסוק בהכל?) אבל "מופרך" לראות בה חזות הכל.

מדהים להיווכח עד כמה פלדמן משתמש בכל השיטות של כל סוכן הדתה מצוי. למשל, שליפת דוגמה אחת אזוטרית שאינה עומדת בפני עצמה ועל ידי כך הגחכת ההדתה כולה. לכן הקפדתי להביא אוסף עשיר של דוגמאות שפלדמן מכנה "ארוך ומייגע", אבל למה לעמול ולדייק כשאפשר להמשיך בשיטה המסורתית של שליפת דוגמה יחידה והגחכתה. נוסף על כך, הוא עושה שימוש אינטנסיבי במונחים מתחום הפסיכולוגיה ואף הפיזיולוגיה כדי להציג את המאבק בהדתה כמגוחך. לפי פלדמן, יש לי "חרדות" ("מכמירות לב אך מופרכות") ויריבי האידיאולוגיים "גורמים לי להקיץ משנתי כשמצחי מכוסה זיעה קרה". אכן, ביקורת עניינית לאנשים חושבים.

פלדמן מנסה להציג את עצמו כהוגה מקורי הבז להמון מצביעי מפלגת כחול לבן, ש"עולמם התרבותי הושטח והתרוקן", ולמערכת החינוך ה"פונקציונלית", אלא שמדי פעם הוא מעיד עד כמה הוא עצמו שבוי בתפישת עולם דוגמטית. למשל, הוא מתייחס לרשימת יוצרים שאני מזכיר, מוכיח אותי על כך שזו בחירה שמשקפת את טעמי, אף שכתבתי במפורש שזו רשימה שבה אני מערבב בין יצירות שאני רואה כקנוניות ליצירות שמבטאות את טעמי, ולסיכום הוא מבקר את הרשימה על כך שהיא "אקראית" ו"ניהיליסטית". האם אין השאיפה ליצירת קנון אחד ומשפיע וביקורת על כל אקלקטיות היא הדוגמה המובהקת ביותר לנוקשות מחשבתית פונקציונלית שלה פלדמן בז כל כך?

קוראי מוסף "ספרים" זכאים לקרוא ביקורות שיעסקו בספרים שהם קוראים ולא במה שאין בהם; לכך קוראים כמדומני יושרה אינטלקטואלית. ותהייה קטנה לסיום: האם יש משהו רדוד יותר מביקורת על כך שחילונים הם רדודים?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו