בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה | מאין נחל אהרן שבתאי את שירו? תשובה ליהודה ויזן

שירתו של אהרן שבתאי אינה נכתבת מהשכל ומתוך מודעות לצורה, אלא מתוך מקום עמוק ולא־מודע החושף את הילד שבתוכו. תגובה על ביקורתו של יהודה ויזן על "פתחתי דלת, ועמדת שם"

6תגובות
אהרן שבתאי
תומר אפלבאום

אני קוראת שוב ושוב את הביקורת של יהודה ויזן על "פתחתי דלת, ועמדת שם", ספרו החדש של אהרן שבתאי ("ספרים", 5.7), ביקורת שנכתבה, לשם שינוי, מאהבה. בהתחלה הסתנוורתי מהברק, מרוחב הידיעה, מהשפה החיה כמו בשיחה, שבה ויזן טווה רעיונות מורכבים ברכבת הרים של ציטוטים וקישורים מסחררים. אבל לאט לאט מתחוור לי שעם הלוז של הביקורת איני מסכימה.

כמשוררת, אני מתכווצת שוב ושוב למול הטענה: "מעטים הם המשוררים שהקדישו מאמץ רב כל כך כשבתאי בניסיון לברר את השאלות המהותיות והבסיסיות הניצבות בבסיס הכתיבה, שאלות שכותבים רבים מדי פוסחים עליהן מבלי להניד עפעף, מתוך קונפורמיזם ועצלות, ובעיקר, אם נודה על האמת, כי אין להם שמץ של מושג; שאלות כגון: למה השיר שלי נראה כמו שהוא נראה? מה היחס בין צורת השיר שלי לתוכנו וכיצד הם משרתים זה את זה? מהי האתיקה הנגזרת מן הצורה שלי, או לחלופין, איזו צורה נגזרת מן האתיקה שלי?" האם באמת ויזן חושב שמהמקום הזה שבתאי כותב שירה? האם הוא באמת חושב שמהמקום הזה צריך לכתוב שירה? והלוא הוא כותב על שבתאי מאהבה מתפייטת, מושכלת ומרהיבה, מביא סימוכין משכנעים, וכמו מול חבר מושבעים, משכנע אותי ששירתו נכתבת מתוך מודעות לצורה, מהשכל, מאינטלקט עשיר, שהוא מין "משורר למשוררים", לחוקרים ולמבקרי שירה.

ולא כך אני חווה. אני מרגישה שהוא כותב מהמקום הפנימי, העמוק, הלא־מודע, שאני מכירה, זה שלא ניתן לזימון, כשהשיר פשוט נובע מתוכך — כמו שהוא עצמו מצהיר: "אני רק כותב כשיש לי חוויה רעננה וחדשה. אני לא כותב באופן שגרתי שירים. בשבילי שיר זה כשיש לי חוויה מאוד חזקה, וכשאני מרגיש שאני עברתי שינוי, שאני אדם אחר". לפעמים צריך להקשיב לקול, לדיבור החי, לתנועה, לתת לו להרעיד את הממברנה הפנימית שבתוכנו בלי חציצה.

אני אוהבת את שבתאי כי שירתו קולנועית. במינימליזם ריאליסטי הוא עורך מונטאז' של קלוז־אפים על ישבן, על כפית, על וילון, ושובר לי את הלב. כמו יואל הופמן. וזה לא חשוב שהוא יכול לדבר על אתיקה ובו זמנית להפר נדרים, להזניח ילדים, להפוך לאידיאות פואטיות את הנשים — אני מאמינה לו. בכנות החודרת שלו, בנואשות הילדית, הוא תינוק וגבר ופסל בודהה מחייך. זה שבתאי האיש — הילד שבפנים — שנוגע בי, ולא שבתאי האינטלקטואל.

עטיפת ספרו של אהרן שבתאי
עיצוב עטיפה: דורית שרפשטיין / הוצאת עם עובד

הוא אהרן הכהן, האח שתמיד נותר בצלו של הנביא הכריזמטי, הוא האח שמדבר, ומדבר, כי הוא רוצה הכרה, הוא זה שנחדר, שמתמסר, שנפתח כמו אשה — כמו שהוא כותב בספר "אהבה": "גיליתי בתוך עצמי / פתח // שוו לעינכם את מערת פן / בבניס // ונדהמתי / מנדודי המשמעות הללו // שלחסר קוראים פתח // שלפתח קוראים עבר // שלעבר יש גוף גמיש / של אשה נערה // והיא אמרה לי / מה שלעולם לא נאמר לי / (מה שרציתי נורא שייאמר לי) // וככל שאמרה לי / כן גדלה בתוכי האשה // והעמיקה והעמיקה והעמיקה / את העבר / ומניה וביה / את אותה פתיחות // ומניה וביה / הכל נעשה חסר". משם, מהחור של התחת שנהפך לאיבר מין של אשה, מהזכר שנהפך לנקבה, משם הוא כותב שירה. ואולי גם מהפתח הזה, מהאהבה, נכתבת ביקורת כל כך מרהיבה.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו