בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה | בכל נקודה בתולדות ישראל, הכוח היה התשובה

מפקדי הצבא בישראל תמיד נתנו את הטון והמדינאים הלכו בדרכם. תגובה על ביקורתו של אדם רז על הספר "מלחמה במקום שלום" מאת אורי בן־אליעזר

52תגובות
משה דיין (מימין) ולוי אשכול, 1967. הגנרלים שטפו את הארץ בחרדות
אילן ברונר / לע"מ

פרופ' אורי בן־אליעזר עוסק בספרו "מלחמה במקום שלום" (הוצאת מודן) במאה שנות לאומיות ומיליטריזם בישראל. גם מי שהניסוח הזה אינו מקובל עליו יסכים שמדובר בספר חשוב לכל מבקש דעת מדינית־צבאית־חברתית. אדם רז טעה, משום שבביקורת על הספר ("ספרים", 6.6) נזקק למחלוקת הפוליטית בין הרוויזיוניזם לתנועת העבודה כדי להבהיר שתנועת העבודה ודוד בן־גוריון לא היו מיליטריסטים ושבכוח שהפעילו היה ממד אנושי מידתי. אלא שלא זה המפתח להתמודד עם הטיעונים שמעלה הספר.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

היישוב העברי היה גדוש בערכים אנושיים. אבל לא הכתובים שמייצרת תרבות עומדים למבחן. מה שעומד למבחן הוא התרגום של הערכים האלה לאורחות החיים ולנורמות שבאים לידי ביטוי בפועל, בממשק עם התנאים הסביבתיים.

בן־אליעזר מתבונן בהחלטות, באירועים ובפעולות בדיעבד, ומגלה שהנכסים — הכוח — גוברים על האידיאולוגיות. לכן בכל צומת של הכרעה אסטרטגית, הצבא "המיליטריסטי" הוא המוציא והמביא והמנהיגות המדינית מקבלת.

מפקדי הצבא — יגאל אלון, משה דיין, אריק שרון, יצחק רבין — היו המעצבים של תרבות הכוח. הארבעה עיצבו צבא לוחם עם שיבושים תפקודיים, מפני שאצלם הגבורה קדמה לתקינות. הם פירשו את המדיניות של הממשלות וקבעו עובדות בתחבולות. צילום בדיעבד חושף מיליטריזם. אלון, שרז מצטט את דבריו על טוהר הנשק, אמר לי בפשטות: בכל מקום שכבשתי לא נשארו ערבים. הרמטכ"ל דיין לא עצר את מאיר הר ציון, שיצא לנקום בבדואים בירדן על רצח אחותו. הר ציון היה לאייקון תרבותי.

דיין, כרמטכ"ל, זימן אותנו ערב הבחירות לכנסת ב–1955 (בן־גוריון חזר למשרד הביטחון בממשלת שרת) לגייס תמיכה בבן־גוריון, כי צריך למהר ולצאת למלחמה נגד מצרים בגין עסקת הנשק הצ'כית־המצרית. העליתי שאלה והוא ענה: מהו גבול ההעזה? אמרתי, העזה חכמה. לא, אמר, הנפילה היא הגבול. ואני אמרתי, יום אחד תביא אסון. שמואל שגב ואנשי המודיעין בפיקוד דרום כתבו דו"ח שלא הצדיק פעולה בעזה. הרמטכ"ל דיין וראש אמ"ן יהושפט הרכבי דרשו לשנות את המסמך. שגב ושותפיו סירבו, אבל דיין והרכבי שינו את הדו"ח וחתמו. הפעולה בעזה יצאה אל הפועל.

עטיפת הספר "מלחמה במקום שלום"
הוצאת מודן

כשהיה ראש מטה פיקוד הצפון כינס שרון את אנשי המודיעין להכין תוכנית לגירוש הערבים מהגליל. אחרי כמה ימים, כששמע מהם על קשיים בגיוס משאיות, הורה לחדול. פעם דרש: "תכתוב דו"ח שיצדיק תגמול". שרון יצא לפעולת התגמול בקיביה, שבה נהרגו כ–60 מתושבי הכפר. אחרי המבצע נאלץ בן־גוריון לשקר לעולם, ופנחס לבון התגונן בכנסת ואמר, מה כבר קרה בקיביה, הרסו רהיטי מהגוני? ביום עיון הסביר שלא צריך לשאוף עכשיו לשלום. הוא היה איש הפועל הצעיר, מהיונים שבחבורה. רז התייחס במאמרו לחיים ארלוזורוב ותיאר נכון את מאמציו להגיע להבנה עם הערבים בתקופת המנדט הבריטי. אחרי שארלוזורוב נרצח נמצא בכתוביו מכתב לוויצמן, שבו הוא טוען כי מול הקורה באירופה נצטרך להציל יהודים ולשם כך לכבוש חלקים מהארץ.

ערב מלחמת ששת הימים שטפו אלופי המטכ"ל את הארץ בחרדות מפני השמדה וחברו לפוליטיקאים כדי להדיח את ראש הממשלה לוי אשכול מתפקיד שר הביטחון. דיין, שמונה לשר הביטחון ערב המלחמה, פקד על אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש: אל תכבוש את עזה ואל תגיע לתעלת סואץ. צה"ל כבש את עזה והגיע לתעלה. דיין איים על גביש במשפט צבאי, אבל כאיש פוליטי הבין שאחרי הניצחון במלחמה שלט המשיח בארץ — ומי הוא שלא ירכוב על הסוס עד "טוב שארם א־שייח בלי שלום משלום בלי שארם א־שייח".

ומי החליט לכבוש את הגדה המערבית? צה"ל. מי החליט לצרף לירושלים 21 כפרים ערביים? שלושה ממפקדי צה"ל. הארץ היתה קטנה על מפקדי הצבא הנערצים. בהקשר כולל טבעתי את המושג "ביצועיזם": אין לנו צורך באידיאולוגיות גדולות. אנחנו ביצועיסטים. נבצע. שרון, לדוגמה, החליט להשליט את המיעוט הנוצרי על המוסלמים בלבנון. רבין היה רמטכ"ל לוחמני, בן־גוריון טען שהפעולות שנקט נגד סוריה ופעולת התגמול בכפר הפלסטיני סמוע ב-1966 דירדרו את האזור למלחמה. בן־אליעזר מתאר את ההחלטות שהתקבלו בצמתים אסטרטגיים, כמו ההחלטה להקים מוצבים לאורך התעלה. לעולם הכוח היה התשובה, אבל לא הפתרון.

מהספר עולה גם שהכל התערבב בכל, מי שנחשב שמאל פעל כמו הימין ולהיפך. ב-9 בפברואר 1971 הביא המתווך מטעם האו"ם, גונאר יארינג, הצעת שלום של נשיא מצרים אנואר סאדאת לראש הממשלה גולדה מאיר (בין השאר הוצע שצה"ל ישהה תקופה בסיני). גולדה, ישראל גלילי ודיין — "שמאל" — דחו אותה ושלחו מתיישבים ישראלים לפתחת רפיח ולימית. רבין, שהחליף את גולדה כראש הממשלה, שלח ריקם שליח, קרל כהנא, שקאנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי, שלח לבקשת חסן תוהאמי, ראש לשכת סאדאת, במטרה לקדם הידברות עם שר הביטחון שמעון פרס. רבין אמר לשליח: "הם יודעים את הטלפון, שיטלפנו אלי". כמה חודשים אחר כך נפגש תוהאמי עם דיין, כשהיה שר החוץ בממשלתו של מנחם בגין — "ימין" — והחל התהליך שהוביל להסכם השלום עם מצרים ולעקירת יישובי פתחת רפיח וימית. כשמצלמים בדיעבד את מכלול האירועים האלה, הגישה המיליטריסטית והלאומיות הכוחנית בולטות לעין הרואה ביושר.

הן באות לידי ביטוי לא רק בהחלטות ובפעולות של מנהיגים, אלא גם בתרבות שהנחילו בהתנהגותם. בן־גוריון מחל לדיין על מעשים אסורים. במלחמת לבנון (שעדיין כונתה מבצע שלום הגליל), הרמטכ"ל רפאל איתן ואלוף פיקוד הצפון, אביגדור בן גל, נפגשו עם בגין. שר התקשורת אז, מרדכי ציפורי, תת־אלוף (במיל'), אמר לבגין: אדוני, הם משקרים לך. בגין השיב: אלוף בצה"ל לא משקר. אברהם שלום, ראש השב"כ, אמר לבגין שלא אנשי פתח אלא יריביהם הם שירו בשגריר בלונדון שלמה ארגוב (התנקשות שבעקבותיה התחילה המלחמה). אמר בגין: בשבילי כולם פתח. כך נכנסה ישראל בהנהגת ה"ימין" ללבנון ל–18 שנה, עד שבא אהוד ברק — "שמאל" — וחתך את הקשר הגורדי. הכל מעורבב.

לטעמי, מה שבן־אליעזר מכנה מיליטריזם ולאומיות לא היה ביטוי של כוונה מתוכננת מראש. המניעים של מנהיגי ישראל, בוודאי בשנותיה הראשונות, היו טהורים כבדולח — להגן על שארית הפליטה של העם היהודי ועל מעט היהודים שהיו חכמים מספיק כדי לעלות לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. התנאים הקשים שבהם התיישבו היהודים בישראל והקימו את מדינתם היו אילוצים שהובילו לכוח וללאומיות. להנהגה הישראלית היו שתי אפשרויות, לפעול למיתון הסכסוך או להסלים אותו. המסלימים גברו על הממתנים.

ועיקר העיקרים בהקשר הנדון הוא לנהוג בתבונה: אשכול היה ראש הממשלה היחיד שנבחר על ידי הציבור הישראלי היהודי. את כל האחרים בחרו הערבים: עסק הביש במצרים החזיר את בן־גוריון לממשלה; בתום עשור רגוע בין 1956 ל-1967 נבחר אשכול; גמאל עבד אל־נאצר החזיר את דיין ואת בגין לממשלת אשכול; סאדאת העלה את בגין אחרי מפלת יום כיפור; מלחמת לבנון הפילה את בגין; יצחק שמיר לא דיכא את הטרור, ורבין נבחר להדביר אותו; רבין העז לעשות סיבוב פרסה ונרצח; בנימין נתניהו נבחר על טיקט של לוחם בטרור וכשל; ברק נבחר כדי לגבור על הסתבכות אוסלו; האינתיפאדות העלו את שרון וכן הלאה, עד עצם היום הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו