בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה | מה שמותר לג'ויס אסור לחביבה פדיה

בביקורתו על ספרה של חביבה פדיה "אִי M" הבהיר רן יגיל שהוא מודד את סיפורן של נשים בקריטריונים גבריים ישנים, שכל חריגה מהם מאיימת עליו

26תגובות
אליהו הרשקוביץ

בספרה "אִי M" מספרת חביבה פדיה על אשה שהתמסרה לגבר נרקיסיסט ששואב ממנה את המיטב שבה, אך מתנכר אליה, רומס אותה ומותיר אותה מרוקנת ופצועה. רבות נכתב על רצח האב, אך מה עם רצח האם? פדיה מעזה לגעת בסוגיה הזאת: "תחילה נישואים הם חממה לאהבה, חממה שבה האשה סוגדת לגבר שלה מתוך מאוהבות... ואז לאט לאט מתברר הגיהנום. ברגע מסוים את מפסיקה להיות צעצוע חדש. את נרצחת כאהובה ונולדת כאם. ברגע שאת נולדת כאם את נרצחת בשנית. הוא עכשיו צריך אשה. והמשחק מתחיל מחדש".

עטיפת ספרה של חביבה פדיה
עיצוב: דנה ציביאק / הוצאת ידיעוות ספרים

פדיה מבקרת באופן חריף את הגבר המנצל והמתנכר, ויוצאת חוצץ נגד הערכת היתר שבה מתקבלת נתינה של נשים. מרבית הנשים מופעלות על ידי דמויות חיצוניות ומתמסרות להן, אבל מאבדות את עצמן ונותרות בעירום ובחוסר כל. המעשה הנועז של פדיה מקים עליה את רן יגיל ("יצירה מחפשת עלילה", "ספרים", 22.11). הביקורת שלו ראויה ומעניינת. אבל כפי שיגיל מעיד על עצמו, הוא חורג מתפקידו של מבקר וממליץ לפדיה מה לכתוב ועל מי לכתוב. הוא משרטט את גבולות הגזרה הראויים לה — שירה כן, סיפורת לא; אולי פרגמנטים קצרים, אבל רומן בשום אופן לא; כתיבה על קבלה כן, על ספרות כללית לא. והוא עושה זאת בשפה תוקפנית ומוחקת: "הבלותי... מביך... גימנזיסטי... אינטלקט מפטפט... בנאלי... מידרדר... יומרנות".

התעוזה של פדיה ניכרת בתמות שהיא מעלה, אבל גם בצורה — היא כופרת בתבנית הצורנית המקובלת של רומן עלילתי ופורשת לפנינו עלילה מסועפת המבוססת על זרם תודעה. "סופרת אין כאן", כותב יגיל. נראה שכשאשה מעזה לספר את סיפורה של האם הנרצחת, של האשה הנרמסת, ועושה זאת בדרכה הייחודית ובשפתה הייחודית, היא מואשמת בשנאת גברים.

יגיל החמיץ את הסיפור המרכזי: פדיה אינה כותבת על שנאת גברים, אלא על שנאת יחסי ניצול. היא זועמת על מערכות יחסים מנצלות, על גברים ועל נשים שמשמרים דפוסים של ניצול. היא זועמת על אמה, שניצלה אותה וייעדה אותה להיות אם גם בשבילה. אבל ברומן פדיה מגלה יחס חיובי לגברים שונים — לסב המקובל, ליואל הביולוג, לנהג המונית ולבן הלווייתנית. הדיכוטומיה אינה בין גברים לנשים. מושא הביקורת של פדיה הוא דפוס היחסים: "אהבות קטלניות הן אלו שבהן פצע מחזיק פצע. הפצע של הנתינה המתמדת. הפצע של מגיע לי".

יגיל נאחז בכלים העומדים לרשותו כבן בית בחברה פטריארכלית — הוא מגדיר לאשה הנועזת מה מותר לה לעשות ומה לא, מה היא כן ומה היא לא. "סופרת אין כאן ורומן לא נתהווה", הוא פוסק. במחי יד הוא מאיין את היוצרת ואת סיפורה. יגיל מסביר למה לג'יימס ג'ויס ולתומאס מאן מותר היה לכתוב רומן ללא עלילה ולמה לפדיה אסור. בעולם היררכי והגמוני, תמיד יהיו אנשים גדולים שלהם מותר לחרוג מהמקובל וסיבותיהם עמם. ההסבר אינו מובן, אבל המסר ברור: חרגת מהגבולות הידועים, מהתבנית המוכרת והמוסכמת, וזה בלתי נסלח.

הקריאה בספר מאתגרת גם לי, כאשה הנשואה לגבר, אם לבנים ומי שכמה מחבריה הטובים הם גברים. אני מניחה שהיא מאתגרת כפל כפליים לגבר לבן שמרגיש צורך להתגונן מול הביקורת הקשה העולה מהספר. לא קל להיות גבר בחברה שבה נשים נרצחות בתדירות מבהילה. שנת 2020 מציבה בפני גברים לבנים אתגר גדול: להצליח להקשיב לסיפורי הניצול והרצח, לפתוח את הלב ואת הראש לשפה זרה להם, למבנה עלילה זר ולתמות שנוגעות בציפור נפשם. האם יוכל הגבר החדש להרפות מהפרדיגמות המוכרות, להפסיק למדוד את הסיפור הנשי בקריטריונים הגבריים הישנים וה"טובים"? האם יוכל להתייצב לצד הנשים והמזרחים במאבקם להשגת שוויון וכבוד? או שמא יישאר במשבצת הקטנה שלו, יטען שאפליה עדתית היא נחלת שנות השישים, יוכיח שכמה מחבריו הטובים מזרחים ושהוא עצמו מעולם לא ניצל אשה — ועל הדרך ימשיך להתוות לנשים את מקומן ולהסביר להן כיצד עליהן לספר את סיפורן?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו