בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה | לא כל הדמויות בספרי מדברות מגרונו של מקס ברוד

המבקר מייקי דגן כתב שהסגנון של מקס ברוד משתלט על ספרי "האיש שלא שרף את קפקא", אבל התעלם ממשלבים לשוניים אחרים שמופיעים ביצירה. תגובה על ביקורתו של מייקי דגן

3תגובות
מקס ברוד, 1937 לערך. הומניסט גדול שהסנטימנטים והאידיאלים שהתגלמו בו נראים כיום כמו חלום רחוק
Three Lions / Getty Images

למרות מאמר הביקורת היפה והמאוזן שפירסם מייקי דגן על ספרי "האיש שלא שרף את קפקא" ("עם קפקא על חוף תל אביב", "ספרים", 6.12), אני מבקש להתייחס לעניין מסוים הנוגע בציפור נפשה של אמנות הספרות, ללא קשר לזמן ולמקום.

המבקר כותב: "הספר הוא בדיון שנטוע עמוק־עמוק בתוך המציאות... פרטי מציאות תל־אביביים ופרגאיים כה רבים נדחסים אליו שלעתים נדמה שלא מדובר בספר בדיוני... זו מחמאה כמובן". עם זאת, הוא מסייג: "סגנונו של ברוד משתלט על הרומן, כך יוצא שהספר ספון בטון, ברעיונות ובמשלב הלשוני של עולם ישן שהקוראים — אם לשפוט על פי הרגלי הקריאה בעשורים האחרונים של המאה ה–20 ותחילת המאה ה–21 — לא מוצאים אותו רלוונטיים". דגן מוסיף כי ברוד היה סופר מצליח ומעיד על עצמו כי ניסה לקרוא כמה מספריו, ואין מדובר במשימה פשוטה.

ובכן, ב"האיש שלא שרף את קפקא", הנע בין תחילת המאה ה–20 לחצייה השני של המאה, עיצבתי כמה שכבות של סגנונות דיבור: אחת מהן היא הסגנון הייחודי האותנטי של ברוד, הן בדיבור והן בכתיבה — ואכן זוהי צורת דיבור של סופר בן הדור הישן. חטא גדול הייתי חוטא אם הייתי משנה משהו מסגנונו האותנטי של ברוד. אלא שבמקום אחר דגן סותר את עצמו וכותב דווקא בשבח הסגנון: "הספר נכתב כאילו על ידי ברוד... בין המאפיינים של הכתיבה הזאת — רגשות עזים מנשוא, מלווים באידיאלים מופתיים, נאצלים ומחייבים... ככל שהמאה ה–20 מתרחקת, גם הסנטימנטים והאידיאלים שהתגלמו בה באיש כמו ברוד, הומניסט גדול, נראים כמו חלום רחוק".

ואני שואל, איך מצפה המבקר שאצטט את ברוד במשלב רעיוני על פי הרגלי קריאה של העשורים האחרונים? שאעשה עוול לדמות של ברוד בגלל "הרגלי קריאה"? הרי זה כאילו הייתי מצטט פסוק מהתנ"ך בשפה עכשווית, כמו שיש השואפים לעשות. האם כסופר אני נצרך להרגלי הקריאה של קוראי "העברית הרזה" בעשורים האחרונים? המבקר אומר שאין הסבר לשפה הגבוהה של ברוד, לא על כריכת הספר ולא בתוכו. האומנם? חבל שדגן לא שם לב שברוד מעיד בעצמו על לשונו בשיחתו עם גיבור הספר, פטר קליין (עמוד 37): "יש המתלוננים עלי שהעברית שאני מדבר גבוהה מדי... תתפלא, אני מסוגל לשוחח באופן טבעי בעברית מדוקדקת על עניינים פילוסופיים ברומו של עולם, שהצעירים מכנים 'עברית של שבת', אבל כשאני מגיע לחנות מכולת או ירקות אני בבעיה גדולה".

דגן שוכח שהספר מורכב מרבדים לשוניים וכתוב בסגנונות שיח שונים, ושלא רק לשונו של ברוד מבוטאת בו. יש בו, למשל, שפה של עולים חדשים — אמו ואביו של פטר ניצולי השואה. מי שחי בישראל מכיר את ה"עילגות" של עולים חדשים, שמרבים להשתמש במלים לועזיות ומשבשים פה ושם מלים בעברית יום־יומית.

הספר כתוב גם בסגנון של הגיבור פטר קליין — משלב לשוני צברי משולב בסלנגים עבריים מודרניים. סגנון זה בא לידי ביטוי בהתנגשויות של פטר עם המורה לספרות ועם חבריו לכיתה ובשיח בבית הספר. לדוגמה, רות היפה זועמת על המורה לספורט המטורזן הבוגד בחברתו (עמוד 97): "תסתלק מפה, זיין אחד! זיין דה לשמאטע — מאחורי הגב של החברה שלך... אתם הבנים סוטים, סוטים". גם לשפתה של האשה בזנות יש מקום: "היי מותק, מציצה בעשרים לירות, זיון בארבעים... תוריד את המכנסיים... יופי אני רואה שאתה חרמן".

דגן טועה טעות קשה בביקורת שלו על ההחלטה לשבץ בספר חיזיון שבו נועץ ברוד עם המהר"ל בשאלה אם למלא אחר צוואתו של קפקא ולשרוף את כתביו, אף על פי שאינו חוסך שבחים מהציוריות שבה מתואר המפגש. "השאלה", כותב המבקר, "מדוע לגיטימציה מהמהר"ל, ודרכו מהאל, היא מה שדרוש להומניסט גדול כמו ברוד". דגן טועה בנוגע לאמונותיו של ברוד. ברוד היה הומניסט שהאמין בישות האלוהית. הוא האמין באלוהים, בתנ"ך ובפילוסופיות של חז"ל, כמו חברו הפילוסוף מרטין בובר. אמנם שניהם לא קיימו את המצוות, אך האמינו באלוהים. במידה מסויגת, גם קפקא היה מאמין. וכאן מתעוררת תהייה גדולה: אין הומניסטים שמאמינים באל? מה היה, אם כן, הרב וההוגה אברהם יהושע השל?

כותרת המשנה של הביקורת, שלפיה ספרי כתוב "כתיבה צפויה ונאיבית", חוטאת לרוח הביקורת כולה. לא לכך התכוונה הביקורת, היא מעמיקה הרבה יותר. דגן כותב שהספר כתוב בסגנון "היסטוריה לנוער" — הלוואי עלי סגנון הכתיבה הנהדר של סדרת מופת זו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו