בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה

יהודה ויזן מפספס את המהפכנות של "משיב הרוח"

כתב העת לשירה יהודית ישראלית הוקם הרבה לפני שהפוליטיקה של הזהויות בשירה העברית באה לעולם, ומשורריו אינם חוטאים בצדקנות הבכיינית המאפיינת אותה

22תגובות

לאחרונה, גם אנחנו, אני וכמה מחברי לכתב העת "משיב הרוח", "זכינו" להימנות עם שורה של משוררים אחרים, שנתקלו ב"הפרעת דחק" — ביקורת חריפה של יהודה ויזן ("אני דואג את היהודים", "ספרים", 24.1). שלוש טענות מרכזיות מופיעות במאמרו: "במשיב הרוח" אין חידוש אמנותי או תרבותי; הכותבים בו מאמצים שפה חילונית ומערבבים אותה בשירתם עם כמה רמזים מהמקורות; הם מנסים לשאת חן בעיני הממסד הישראלי ונעזרים לשם כך בפוליטיקה של זהויות.

ויזן מתקשה לראות את החידוש בשפתו של "משיב הרוח". הביקורת שלו לוקה באנכרוניזם בשעה שהוא מזהה את כתב העת עם הפוליטיקה של הזהויות, אחת התופעות הפוליטיות־פואטיות המאוסות של השנים האחרונות. "משיב הרוח" הוקם הרבה לפני שהפוליטיקה של הזהויות בשירה העברית באה לעולם: הוא נולד בשעה שכמה משוררים צעירים חשו שמשהו רציני מאוד חסר בשירה העברית, ולא פחות מהניסיון למלאו, הם ניסו למצוא ביטוי לעצמם. 

כך, כשרוב אחיהם הקימו יישובים, הם ישבו וכתבו שירים. בחברה שמיוסדת על משימתיות, כמעט כמו החברה הקיבוצית בשנות ה–50, יש בכך ממד מהפכני שהיום אנו נהנים מפירותיו; הזכות לכתוב (ולא רק להתמקד בתורה או במשימה חלוצית) הביאה לעיסוק ברגש, בנפש, בגוף, באמנות ובזיקוק קולות חדשים, בהם קולות של נשים, שלראשונה בעולם הדתי, אולי מלבד בתנועת ההתיישבות, התקבלו כשותפות שוות. 

ייתכן שהמרחק הסוציולוגי בין ויזן למערכת כתב העת מונע ממנו להעריך את התופעות האלה, על רוחניותן ומוסריותן, אבל מייסדי כתב העת קראו את הרוח הזאת הרבה לפני שהחלה לנשוב וחוללו שינוי, שנראה היום כה טבעי ומובן מאליו. בין כל זה לפוליטיקה של זהויות אין דבר וחצי דבר. מהיכרותי העמוקה עם משוררי כתב העת, מעולם לא חזיתי אצלם בצדקנות הבכיינית, שמבקשת לה מקום תרבותי באמצעות הבלטת האומללות המאפיינת את פואטיקת הזהויות. אולי אין בשירתם און גברי לוהב, שאיפיין את אורי צבי גרינברג או את נתן אלתרמן בראשית שירתו, אולם "אומץ לחולין" מבית מדרשה השירי של לאה גולדברג יש ויש. 

משוררי "משיב הרוח", 2013 (משמאל): בכל סרלואי, נחום פצ'ניק, סיון הר־שפי, עמיחי חסון ואליעז כהן (בפינה מימין: המשורר צור ארליך, שאינו מפרסם בכתב העת)
איליה מלניקוב

השפה החילונית הכרחית

ברוך קורצווייל פתח את ספרו, "ספרותנו החדשה — המשך או מהפכה?" במשפט הבא: "סימנה המובהק של ספרותנו החדשה הוא חילוניותה". החילוניות הזאת, לפי קורצווייל, היא התנתקות השפה וחוויית השיר מאלוהים וקודש: "חילוניותה של הספרות העברית החדשה מותנית בזה, שהיא ברובה המכריע צומחת ועולה מתוך עולם רוחני שנתרוקן מהוודאות הקמאית ברקע של קדוּשה החופפת על כל תופעות החיים ומודדת את ערכּן".

בהמשך לדבריו, גם אם אולי זו לא תהיה טענה פופולרית בקרב הקוראים הדתיים, השפה החילונית הכרחית כדי לכתוב שירה מקורית. העולם היהודי על כל גווניו כה עצום עד שלא ניתן כמעט לכתוב או לפעול בו. אלא שעיון מדוקדק בשירה העברית לדורותיה יעלה כי בכל דור או שניים נמצאו משוררים, שהשתמשו בכלים החילוניים כדי ליצור שפה חדשה – שהפכה לחלק מהקנון ודרשה בהמשך מרד מחודש. 

כך אימצו להם משוררי תור הזהב את המוסכמות, המשקלים, והנושאים של השירה הערבית של זמנם, ומכיוון שהיו תלמידי חכמים גדולים שפר גורלם מגורלו של עמנואל הרומי בן זמנם, שהסונטות השובבות שלו הוחרמו. כששיריהם הפכו לנוסח, לקול מחייב, מרדו בהם משוררי ההשכלה, מרחל מורפורגו ועד יהודה לייב גורדון, שכתבו בלשון מקראית באירופה על נושאים נועזים לזמנם. משהפך המרד שלהם לקונבנציונלי קם ועלה ביאליק, שהשתמש בלשון משנאית־תלמודית כדי להביע את חיבוטי נפשו של משכיל צעיר ששנה ופרש. בביאליק הגדול מרד משורר צעיר ומיוסר בשם יוסף צבי רימון, שאת עולמו הדתי הסוער לא ניתן היה לתאר בכלים האמנותיים של קודמיו. 

העולם הדתי מודע מאוד לקנון העצום שלו עד שלמשורר יהודי הרוצה לכתוב לא נותר אלא להתנתק ממנו כמעט לחלוטין, כדי שיוכל לפלס לעצמו דרך בשפה. כך נוצר המהלך של השירה העברית של המאה שעברה, שהחידוש בו בא לידי ביטוי בשפתו החילונית. למרבה הפלא, דווקא השפה החילונית מאפשרת שיח דתי חדש. אותו דיבור דתי־ארוטי־אינטימי עם אלוהים, ששנוא כל כך על ויזן, הוא חלק משפה דתית חדשה בבתי כנסת ובמדרשות, ובה המחויבות לתורה לא מוותרת על המחויבות האינטימית לבורא. בשיח הזה, לא פחות משהם כותבים שירה, המשוררים הם גם מחברי תפילות מודרניות ומנסחי שפה אישית בשיח הדתי (ואין להפריז בחשיבות העניין בעולם הדתי השמרני). 

יהודה ויזן
ניר כפרי

שירת המקף המחבר

בכל כתב עת וחבורה ספרותית יש כותבים טובים וטובים מהם. כמו בעולם התורה, כדי להצמיח גדול דור אחד דרושים הרבה תלמידי חכמים קטנים ממנו. ואולם, החיפוש אחר גאון ואחר הכתרתו הוא מעשה מביך, שמזכיר את הצורך והשימוש הפלקטי־פוליטי של העיתונות החרדית ב"גדולי דור" למיניהם. נראה כי ברצון של ויזן לטהרנות ושלמות אמנותית, אפילו כלפי אמצעי התשלום באתר של "משיב הרוח", יש דמיון רב לטהרנות החרדית הזאת.

אני גם חולקת על טענתו כי השירים ב"משיב הרוח" מאופיינים ב"נוסח עמיחי מדולל לעילא, המון סכריניות וחלות שבת", כשם שלא ניתן לטעון ששירתו של ביאליק היא שירה רומנטית של נער משכיל עם כמה להטוטים משנאיים. ההמשך הוא המהפכה: השירה ב"משיב הרוח" היא יהודית ישראלית. היא יהודית בגלל נקודת המוצא והשפה שלה, והיא ישראלית בגלל השייכות והמחויבות החברתית שלה. היא יהודית וישראלית, והיא גם המקף המחבר ביניהן. 

כל יוצר הוא צרימה לעומת קודמו, כל חידוש דורש סבלנות, והדבר הקל ביותר הוא לפרק אמנות לגורמיה על דרך השלילה המוחלטת, כפי שוויזן נוהג לעשות בביקורות שלו. אם היה חי בזמן כתיבת התנ"ך, היה ודאי טוען שמשורר תהילים הוא כותב מכתמים רגשן וסוחט דמעות ומחבר איוב הוא צדקן דתי נפוח החוזר על עצמו. אני מאמינה שוויזן דואג לספרות העברית, אולם צר לי שזו הדרך שבה הוא בחר להביע את דאגתו. אף על פי כן, נוע תנוע. השירה של "משיב הרוח" חייבת להמשיך להיכתב, והיא תיכתב, ומי יתן כל עם ה' נביאים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו