בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משורר בשטח | בלב העיר פורח לפתע כליל חורש

בהשקה הכפולה שנערכה לספרה החדש של סבינה מסג ולספרה השני של מאיה ויינברג בבית הבאר המשוחזר האווירה היתה של נופת צופים. זה לא מפתיע

7תגובות

על קבוצת השירה החדשה "אקופואטיקה", בעקבות השקת ספרי השירה "עיר ותנוחת ההר" מאת מאיה ויינברג (2018, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת כליל לאקופואטיקה, עורכת: סבינה מסג) ו"כֵּן, שַׁרְתִּי לָךְ אַרְצִי" מאת סבינה מסג (2018, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת כליל לאקופואטיקה), 5.3, בית הבאר, דרך סלמה תל אביב

אנחנו חיים בעידן האג'נדה מבחינת השירה העברית החדשה, שפירושו שכיום אין די בכך שאתה משורר טוב אלא שקודם כל חשוב שתהיה לך אג'נדה: שתהיה משורר ערספואטי, או טבעוני, או משוררת של עידן ה-metoo# וכיוצא באלה. מה זה עושה לשירה ולשיח עליה? לדעתי זה מחולל לעתים קרובות גם נזק. שהמשורר מגויס לטובת האג'נדה וגרעין השירה שלו מופנה כולו לטובת קידומה נוצרים גם חורים שחורים, צדדים אפלים ובלתי נראים שיפי האג'נדה מכסה עליהם. זאת ועוד: השירה מאבדת מהמופרעות המובנית שלה ומתקבלים משוררים פוליטיקלי־קורקטיים.

כזהו למרבה הצער גם המקרה של קבוצת השירה החדשה "אקופואטיקה", מיסודה של סבינה מסג, המשוררת הכלילית הוותיקה (ילידת 1942, סופיה, בולגריה, עלתה לארץ עם הוריה ב-1948, כיום גרה בכליל). בהשקה הכפולה שנערכה לספרה החדש של מסג ולספר שיריה השני של המשוררת הצעירה מאיה ויינברג (ילידת 1976, רמת גן, מתגוררת בתל אביב) בבית הבאר המשוחזר, שעמותת הליקון לשירה עכשווית שוכרת את שירותיו לפי שעות, האווירה היתה של נופת צופים. זה לא מפתיע.

מאיה ויינברג מדברת בהשקת ספרהּ
אילן ברקוביץ'

עיקר תשומת הלב הוקדש לספרה של וינברג, שהיא רופאה וטרינרית, שזכה בפרס כליל הראשון לאקופואטיקה, שצוות השיפוט שלו הופיע בהשקה: המשוררות אגי משעול ומסג עצמה, והמשורר פרופ' עדי וולפסון, שספרו "אוֹיְקוֹס", שפירושו בית־גידול ביוונית עתיקה, ראה אור באחרונה בהוצאת פרדס במהדורה תלת־לשונית, עברית־ערבית־אנגלית).

מייסדי הקבוצה, וולפסון ומסג, ואחד המצנטים הרוחניים של וולפסון, דרור בורשטיין, מנהל עמותת הליקון, טרחו להסביר לקהל על מהות השירה האקופואטית. וולפסון, פרופ' להנדסה כימית, שהיה המנחה, פתח ואמר שהגיעה העת לדבר על "הפיל הגדול בחדר", שפירושו אותה שירה, והסביר: "אקופואטיקה היא שירת טבע או שירת סביבה אבל היא לא רק מדברת על הטבע אלא גם בשביל הטבע. היא רוצה להוביל איזה שינוי". החרתה־החזיקה אחריו מסג, שאמרה כי זו שירה "שרוצה לחרוג מהאני הצר ולהשפיע... עם שירים כאלו אולי נציל את העולם". היא סיפרה על הנסיבות הביוגרפיות המרגשות שהובילו אותה לכתוב שירים במערות ולהתרחק מחברת בני האדם: "אני מהבולגרים של יפו. בית הורי היה די משכיל אבל הוא לא היה בית טוב, ויום אחד, כשהמריבות של הורי היו כבר בלתי נסבלות, ברחתי למערה שעוד קיימת היום בחוף סי־פלאס וישבתי שם ובכיתי והים הרגיע אותי. לאט לאט התחיל להיווצר מצב רוח טעון ומיוחד וסוגסטיבי, הוצאתי מחברת וכך כתבתי את שירי הראשון ונעשיתי משוררת".

על הקבוצה האקופואטית אמרה: "התחלתי ללמוד את התחום וראיתי שזה אוונגרד מסוגו בעולם, ורציתי לשים על המפה את השירה הזו בקבוצה שלמה של כותבים". מסג הוסיפה כי היא "קוראת את הקנון מחדש כדי לראות מי כתב על הטבע".

בורשטיין אמר על השירה האקופואטית שהיא "שירה שמוותרת על האני של המשורר או על האגו שלו". אגי משעול הבחינה בין שיריה של סבינה מסג, ש"חוגגת את הטבע ושהוא בשבילה מקום של רגיעה והשראה", לעומת שיריה של מאיה ויינברג, ש"יש בהם הרבה תוגה כי היא רואה את העוולות שבטבע. יש הרבה כאב בשירים. סבינה באה אל הטבע מהטבע ומאיה באה אל הטבע מהעיר". משעול גם הזכירה אירוע שבו נכח המשורר חיים גורי ז"ל שהזדעק ושאל: "מה פתאום אקופואטיקה, תמיד כתבו על הטבע"; ודבריו הזכירו את דברי המשורר יקיר בן־משה, שהעז להטיל ספק בדברים אם כי ממקום בטוח יחסית: "אני לא בטוח שהטבע זקוק לשירה או שהשירה זקוקה לטבע, אבל זו מעין עוד זרוע שירית שזכינו בה".

בן־משה קרא את "שִׁיר אַהֲבָה לְעֵץ" מאת ויינברג, שראוי לצטטו כמייצג: "בְּלֵב הָעִיר פּוֹרֵחַ לְפֶתַע כְּלִיל חֹרֶשׁ. / כְּמוֹ לִפְגֹּשׁ מְאַהֵב / מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה. // מַה שְּׁלוֹמְךָ גֶּבֶר יָפֶה? / מַה מַּעֲשֶׂיךָ כָּאן? / כַּמָּה זְמַן תִּשָּׁאֵר?" (עמ' 58).

את ספרה הראשון של מאיה וינברג "שטחים פתוחים" (2015, הוצאת ספרי עיתון 77) חוויתי כספר שירים ראשון של משוררת טבעית (ולא של הטבע או בשבילו) שמחפשת את דרכה בעולם. ספרה השני לעומת זאת מצא לכאורה את מקומו, אך משהו בדרך פגם בספונטניות של השירים והפך אותם לצפויים מדי, שיטתיים. לכן היה נוגע ללב לשמוע דווקא ממנה גם דברי כפירה בשירת האג'נדה והשלכותיה: "אני קוראת לזה אקו־רומנטיקה", אמרה, "כולנו מתנהלים בעולם רווי יופי אך גם בקושי ובמאבק על הקיום. הפרח מנסה להספיק לפרוח לפני שתדרוס אותו הנעל. כולנו שותפים לאותו גורל".

בשיר החותם את ספרה החדש, "בֹּקֶר", היא כותבת כך: "בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁל בַּקָּשָׁה / אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת / מֵהָעוֹלָם: / הֱיֵה עָדִין" (עמ' 70). זה באמת שיר נאה ומוסרי מאוד אך השאלה על חשבון מי הוא בא ומי זו המבקשת מהעולם להיות עדין?

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו