בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משורר בשטח | מיטל נסים עולה לשחק במגרש של הגדולים

כל השירים בספרה החדש של מיטל נסים מובילים אל השיא שבסופו: אותה סקיצה למחזה של "משוררת בעירהּ", שהוא בבחינת מסטרפיס ופסגת יצירתה עד כה, וכוללת מקהלה עירונית, מזכירות לשכה, עובד סוציאלי, ואת המשוררת ה"מבקשת להציג את שירתה במרחב הציבורי ומגיעה ללשכת ראש העיר שבה היא גרה"

7תגובות

לא אבודה בַּקִריון ושירים אחרים, מאת מיטל נסים, עורך אלעד זרט, עם עובד, 2020

למרות ששם ספרהּ החדש של מיטל נסים (ילידת 1983, חיפה, קריית מוצקין) "לא אבודה בַּקִריון", שקדמו לו הספרים "פרובינציאלית" (2012, פרדס) ו"מורה עובדת קבלן" (2016, פרדס), מכוון אל מקום ספציפי, הקריון, הוא מצליח להמריא ממנו והלאה אל המחוזות החופשיים של שירת האמת. הקריון הוא מתחם קניות גדול באזור הקריות, בסמוך לכביש עכו־חיפה, שהוקם ב-1989 על חורבות בית הטקסטיל "אתא" ושמ-2014 הוא מכונה "עופר הקריון" על שם משפחת הטייקונים הגדולה שרכשה אותו.

למיטל נסים מתחם הקניות הזה הוא מקום הילדוּת והנעורים, אך היא גם משתמשת בו כפלטפורמה שעל גביה היא בונה את ספר השירים החדש שלה. זו פלטפורמה סימבולית ביסודה, כפי שהקורא נרמז על כך כבר מן הציטוט בתחילת הספר מתוך "הקוסם מארץ עוץ" מאת ליימן פרנק באום, שבו דורותי וחבריה ניצבים לפני הכניסה לעיר האזמרגד. הדוברת בשירים שלפנינו כמוה כדורותי אך כמוה גם כיונה וולך או סילביה פלאת, משוררות נערצות על נסים אך בעיקר כמוה עצמה, שבספר הזה מגיעה לשיאים חדשים של יצירה, או אם להשתמש בדימוי שלא רחוק מן השירה שלה עצמה: כאן היא עולה לשחק במגרש של הגדולים, או כפי שהיא כותבת בשיר הנפלא "מיטל נסים הולכת לאוניברסיטה": "צְעָדֶיהָ קַלִּים וְלִבָּהּ טוֹב עָלֶיהָ / סְפָרֶיהָ בְּחֵיקָה כְּתִינוֹק / בְּבִנְיַן הַמַּדְרֵגָה כְּשֶׁהִיא עוֹלָה / הַמַּעֲלִית לֹא בִּשְׁבִילָהּ / הִיא עוֹשָׂה אֶת הַדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה... / רָפָה מְאוֹד הִיא תִּהְיֶה יָפָה / עִם כָּל הַכֵּן־אֲדוֹנִי־כֵּן־גְּבִרְתִּי / סִלְחִי לִי בְּבַקָּשָׁה" (עמ' 36).

מיטל נסים
ניבה בן עמי

מהי הדרך הקשה שנסים עוברת בחייה? בפתח הדבר של הספר הראשון צוין כי בניגוד לשמו "זו לא שירה פרובינציאלית. זוהי שירה שהולכת בגדולות". זו אמירה מעניינת, שבשני הספרים הראשונים לא בהכרח היה לה כיסוי כי שירתה של נסים נשארה בהם דווקא במקומות הקטנים יותר, לכאורה, של הפרובינציה החיפאית לעומת העיר הגדולה תל אביב (הקריון הבליח כבר בהם), ושל התפישה הרומנטית הטוטלית של העצמי המשוררי שלה לעומת העיסוק היומיומי השוחק כ"מורה, עובדת קבלן". הכישרון הספרותי המובהק של נסים כמו התחבא בהם מפני החיים הבנאליים שכביכול נכפו עליה.

בספר החדש נסים סוף סוף משתחררת מתחושת התעוקה שעטפה אותה בשיריה, תחושה אותנטית שבאה לידי ביטוי בשירים על חרדה ודיכאון, וממריאה על כנפי הדמיון היוצר לשירה שיש בה גם היבטים פחות מחושבים מאשר תלושי שכר בסוף החודש. במלים אחרות, נסים הופכת כאן את הלימון של החיים ללימונדה של שירה. איך בדיוק היא עושה את זה?

ובכן, הספר מחולק לארבעה שערים. הראשון מוקדש לשירי הקריון, השני נקרא "תסריט לאנימציה אוטוביוגרפית", השלישי נקרא "בגינה הציבורית", והרביעי נקרא "משוררת בעירהּ (סקיצה למחזה)". כבר שמות השערים מעידים על עירוב הז'אנרים והחירות האמנותית המבורכת. בשירי השער הראשון יוצרת נסים את המיתולוגיה של הקריון. היא מדמה אותו לתיבה שנשאה את משה בסיפור יציאת מצרים (עמ' 8), או ל"לִוְיָתָן (שֶׁהוּא לְמַעֲשֶׂה הַקִּרְיוֹן בְּהַשְׁאָלָה)" (עמ' 9), שנשא את יונה הנביא במנוסתו מן הבשורה שה' כופה עליו. על גבי היסודות הללו היא בונה את השירה החדשה שלה כאשר הקריון הופך למעין בית מקדש דתי ומיני כאחד: "שִׁנּוּיֵי הָאַרְכִיטֶקְטוּרָה הִרְחִיבוּ אֶת הֶחָלָל / תְּחוּשָׁה אֱלוֹהִית, / בְּעַרְבֵי הַחַגִּים פָּלַשְׁתִּי עִם הַמַּפְתְּחוֹת / אֶל אוּלַמּוֹת הַקּוֹלְנוֹעַ / שָׁכַבְתִּי עִם הַמַּקְרִין" (עמ' 17).

הכל מגויס לטובת המיתוס באופן וירטואוזי: הצ'קים בשיר "צ'קים" (עמ' 21), הזמרת הפופולרית בשיר "דנה אינטרנשיונל" (עמ' 22), ואפילו בת־דמותה של סילביה פלאת בשיר הנפלא "ליידי לזארוס במחווה לבלק פריידיי", שבמקום להתאבד צוברת נקודות "כֵּן, יֵשׁ לִי יִעוּד — מִן הָאֵפֶר / הַיְשֵׁר אֶל כִּיסִי הֶחָמוּד" (עמ' 23).

גם תהליך הקנייה של המתחם בידי משפחת עופר מנוכס לטובת העיצוב המיתולוגי של הקריון: "אֶת כָּל הַמֶּרְחָב קָנָה הָעֹפֶר", וגם "מֵעֵין פּוֹנְטְיּוּס פִּילָטוּס כָּזֶה / נְצִיב מִטַּעַם הַמִּמְשָׁל בַּאֲזוֹרֵנוּ הַמִּתְפַּתֵּחַ" (עמ' 25-24). העלילה המיתולוגית נבנית גם בעזרת עולם התפילה היהודי (עמ' 28-27), יסודות המאבק המזרחי והיבטים פמיניסטיים שנסים משיתה על עצמה בהשראת רונית אלקבץ (עמ' 39-38).

את ההיבטים המזרחיים והפמיניסטיים מפתחת נסים בשני השערים הבאים של הספר. נועז ומשמעותי הוא השיר בפרוזה "אי" (עמ' 35), המציב את הדוברת כ"אני שחורה" ופריפריאלית אל מול "האי הלבן" ההגמוני. בשירי הגינה הציבורית נסים לא רק שחותרת תחת התנהלות הנשים הבורגניות שמתנהגות נכון, "בְּתֵאוּם מֻשְּׁלָם עִם מִיכַל דָּלִיּוֹת" (עמ' 52), לעומתה, ש"הַכֹּל מִתְפַּזֵּר לִי" (עמ' 54), אלא גם חותרת תחת ההגמוניה של המשוררים הגדולים ביאליק ולאה גולדברג (עמ' 53 ו-55 בהתאמה).

שלושת שערי הספר הראשונים הם מעין הכנה לשער הרביעי והאחרון בו, אותה סקיצה למחזה של "משוררת בעירהּ", שהוא לטעמי בבחינת מסטרפיס ופסגת יצירתה עד כה. יצירה זו חשוב שתיקרא על ידי כל משורר/ת צעיר/ה בימינו. היא כוללת רשימת משתתפים כמו בטרגדיות היווניות הגדולות, כגון מקהלה עירונית, מזכירות לשכה, עובד סוציאלי ואת המשוררת ה"מבקשת להציג את שירתה במרחב הציבורי ומגיעה ללשכת ראש העיר שבה היא גרה" (עמ' 58).

נסים מציגה כאן גם חוש הומור לא מבוטל אך היא בעיקר חושפת את השקר שיש בתרבות הצריכה בת זמננו, המשלבת משוררים/ות במרחב הציבורי רק אם הם הולמים/ות את הנורמה ולא חותרים תחתיה או כפי שאומרת המזכירה השנייה למשוררת לגבי שיריה: "זֶה עָצוּב מִדַּי / וְזֶה מִגְדָּרִי מִדַּי / וְזֶה אָרֹךְ מִדַּי / וְאֶת זֶה / גַּם הַשּׁוֹמֵר קָרָא וְאָמַר / שֶׁזֶּה מִינִי מִדַּי" (עמ' 68).

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו