שיר | גַם לוֹ, לַסַּבּוֹן, יֵשׁ הַרְבֵּה מָה לְהַגִּיד
הסבון, שיר מאת פרנסיס פונז'. תירגם מצרפתית והקדים דורי מנור
פרנסיס פּוֹנְז' (1988-1899), משורר ומסאי צרפתי יליד מונפלייה, היה מקורב בצעירותו לתנועה הסוריאליסטית אך בבגרותו התרחק מאוד מתפישת עולם זו והתמקד בכתיבת טקסטים שיריים בפרוזה, proèmes כהגדרתו (הֶלחם של "פרוזה" ושל שירים, כלומר "פְּרוֹאֶמוֹת", ספק שירה קצרה ספק מסות בפרוזה), שעסקו ברובם בתיאור מדוקדק של חפצים יומיומיים.
אם בצעירותו היה פונז' מקורב לציירים כפיקאסו ובראק וראה עצמו כממשיך דרכם של סטפן מלרמֶה, ארתור רמבו והרוזן דה־לוטריאמון, הרי שאחרי פרסום ספרו החשוב ביותר, "Le parti-pris des choses" ("משוא פניהם של הדברים", או בתרגום חלופי: "מהצד של הדברים"), ב-1942 הוא זכה להערכתם המתפעלת של הוגים וסופרים כאלבר קאמי, ז'אן פול סארטר, ומאוחר יותר גם ז'ק דרידה.
בעיני פונז', תפקיד המשורר אינו לבטא רגשות ואל לו להיות נתון למוזה או להשראה. עליו להתרחק מכל כתיבה "ספונטנית" או אוטומטית, להשתחרר מכל נטייה להרבות לשווא בדברים ולפעול כדי להגיע למתן ביטוי מילולי מיטבי ומדויק ככל האפשר של מושא כתיבתו. במקרה הפרטי של יצירת פונז' המושא הזה הוא בדרך כלל, כאמור, חפץ יומיומי הנבחן באופן אובססיבי כמעט מכל היבטיו האפשריים. הטקסטים של פונז' נמצאים, במודע ומתוך שיקול דעת מחושב, בקוטב הקיצוני ביותר של מה שאפשר לכנותו שירה, ופונז' עצמו העדיף להיקרא מסאי או סופר והתנער מתווית ה"משורר" שהודבקה לו.
את הפרואמה "סבון" כתב פונז' ב-1942, בעצם ימי הכיבוש הנאצי בצרפת, כאשר הוא עצמו חירף את נפשו במחתרת הקומוניסטית. האובססיה לסבון, הוא סיפר, נבעה מן המחסור בחפץ היגייני זה בימי המלחמה, שבהם היה אפשר להשיג רק תחליפי סבון זולים.
כְּשֶׁאֲנִי מְשַׁפְשֵׁף אֶת כַּפּוֹת יָדַי, הַסַּבּוֹן מַקְצִיף, עוֹלֵץ...
כְּכָל שֶׁהוּא מְרַכֵּךְ וּמַגְמִישׁ אוֹתָן,
כְּכָל שֶׁהוּא מְהַדֵּק אוֹתָן וּמְאַחֶה, כָּךְ נַעֲשֶׂה
קִצְפּוֹ רַב־אַנְפִּין וְגוֹנוֹ גּוֹן צִדְפָּה...
אֶבֶן קְסָמִים!
הוּא מַרְכִּיב עִם הָאֲוִיר וְעִם הַמַּיִם
אֶשְׁכּוֹלוֹת־עֲנָבִים נְפִיצִים,
נִיחוֹחִיִּים...
הַמַּיִם, הָאֲוִיר וְהַסַּבּוֹן
חוֹפְפִים זֶה אֶת זֶה, מְשַׂחֲקִים
חֲמוֹר־אָרֹךְ זֶה עִם זֶה, יוֹצְרִים
תִּרְכּוֹבוֹת לָאו־דַּוְקָא כִימִיּוֹת אֶלָּא
גּוּפָנִיּוֹת, אַקְרוֹבָּטִיּוֹת, לוּלְיָנִיּוֹת,
רֶטוֹרִיּוֹת?
יֵשׁ הַרְבֵּה מָה לְהַגִּיד עַל הַסַּבּוֹן. בְּדִיּוּק אֶת כָּל מָה שֶׁהוּא מְסַפֵּר עַל עַצְמוֹ עַד לְהִתְפּוֹגְגוּתוֹ הַמֻּחְלֶטֶת, עַד לְמִצּוּי הַנּוֹשֵׂא. זֶה בְּדִיּוּק הָעֶצֶם שֶׁמַּתְאִים לִי.
•
וְגַם לוֹ, לַסַּבּוֹן, יֵשׁ הַרְבֵּה מָה לְהַגִּיד. הוּא אוֹמֵר זֹאת בְּשֶׁטֶף רָהוּט וּמִתּוֹךְ הִפָּעֲמוּת. וּכְשֶׁהוּא מַשְׁלִים אֶת דְּבָרָיו שׁוּב אֵין הוּא בַּנִּמְצָא.
•
מֵעֵין אֶבֶן, אֲבָל לֹא מֵהַסּוּג שֶׁהַטֶּבַע יָכוֹל לְסוֹבֵב. בִּמְקוֹם לְהִתְגּוֹלֵל בַּמַּיִם הִיא מַחְלִיקָה מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת וּמִתְמוֹסֶסֶת לְנֶגֶד עֵינֵינוּ.
כָּל הַמִּשְׂחָק מִסְתַּכֵּם לְפִיכָךְ בַּאֲחִיזַת הָאֶבֶן הַזֹּאת בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת וּבְהַזְלָפַת מִנּוּן הַמַּיִם הַמְּדֻיָּק, כְּדֵי לְהָפִיק מִמֶּנָּה תְּגוּבָה כִימִית רַבַּת־אַנְפִּין, שֶׁגּוֹנָהּ גּוֹן צִדְפָּה...
וּמִנֶּגֶד, אִם מַנִּיחִים לָהּ לִשְׁהוֹת זְמַן רַב מִדַּי בַּמַּיִם, הִיא נוֹפַחַת אֶת נִשְׁמָתָהּ, בִּלְתִּי־מֻבְחֶנֶת.
•
מֵעֵין אֶבֶן, אֲבָל (כֵּן! מֵעֵינְאֶבֶנְאֲבָל) כָּזֹאת שֶׁאֵינָהּ מִתְמַסֶּרֶת לְלִטּוּפֵיהֶם הַחַד־צְדָדִיִּים שֶׁל כּוֹחוֹת הַטֶּבַע: הִיא מַחְלִיקָה מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם וּמִתְמוֹסֶסֶת לְנֶגֶד עֵינֵינוּ.
הִיא מִתְמוֹסֶסֶת לְנֶגֶד עֵינֵינוּ, וּבִלְבַד שֶׁהַמַּיִם לֹא יוּכְלוּ לְסוֹבֵב אוֹתָהּ כִּרְצוֹנָם.
•
אֵין בַּטֶּבַע שׁוּם דָּבָר דּוֹמֶה לַסַּבּוֹן. שׁוּם חֲלוּק נָחַל, בְּלִי שְׂרָק וְכַחַל, אֵינוֹ חֲלַקְלַק בְּמִדָּה כָּזֹאת, וְאֵינוֹ יוֹצֵר בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת — אִם אַךְ הִצְלַחְתָּ לֶאֱחֹז בּוֹ וְהִזְלַפְתָּ עָלָיו אֶת מִנּוּן הַמַּיִם הַמְּדֻיָּק — תְּגוּבָה כִימִית שֶׁל רִיר קִצְפִּי וְרַב־אַנְפִּין כָּל כָּךְ, אֲשֶׁר גְּוָנָיו הֵם גּוֹנֵי צִדְפָּה, וְכָל כֻּלּוֹ אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁל בּוּעוֹת זְעִירוֹת בְּשֶׁפַע שָׁפוּךְ.
עֲנָבִים חֲלוּלִים, עִנְבֵי נִיחוֹחוֹת הַסַּבּוֹן.
צִבְרֵי צְבָרִים.
הוּא גּוֹמֵא אֶת הָאֲוִיר, הוּא גּוֹמֵא אֶת הַמַּיִם סְבִיב אֶצְבְּעוֹתֶיךָ.
וְאַף שֶׁתְּחִלָּה הוּא מֻנָּח לוֹ בַּצְּלוֹחִית, נַיָּח וּנְטוּל צוּרָה מֻגְדֶּרֶת, בְּיָדָיו נִמְצָא לְמַעֲשֵׂה הַכּוֹחַ לַהֲפֹךְ אֶת יָדֵינוּ לְמִתְמַסְּרוֹת, לְמִתְרַצּוֹת לְהִשָּׁטֵף בַּמַּיִם, לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמַּיִם עַד לִפְרָטֵי פְּרָטֵיהֶם.
וְכָךְ אָנוּ גּוֹלְשִׁים בְּשִׁכָּרוֹן מְפֻכָּח, אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק: מִתּוֹךְ הִתְמוֹסְסוּת תּוֹסֶסֶת, מִתּוֹךְ רְתִיחַת־צוֹנְנִים סַסְגּוֹנִית וּמְפֻכַּחַת, שֶׁמִּמֶּנָּה יוֹצְאוֹת יָדֵינוּ טְהוֹרוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר קֹדֶם לִתְחִלַּת הַתַּרְגִּיל, מִן הַמִּלִּים הַיְשֵׁר אֶל מַשְׁמָעוּתָן.
•
הַסַּבּוֹן הוּא מֵעֵין אֶבֶן, אֲבָל לֹא אֶבֶן טִבְעִית: אֶבֶן רְגִישָׁה, נוֹחָה לְהִפָּגַע, מְסֻבֶּכֶת.
יֵשׁ לָהּ כָּבוֹד מִשֶּׁלָּהּ.
בִּמְקוֹם לִשְׁאֹב עֹנֶג מִכָּךְ שֶׁכּוֹחוֹת הַטֶּבַע מְסוֹבְבִים אוֹתוֹ כִּרְצוֹנָם, אוֹ לְפָחוֹת לְבַלּוֹת כָּךְ אֶת זְמַנּוֹ, הַסַּבּוֹן מַחְלִיק לָהֶם מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת. וּבִמְקוֹם לְהַנִּיחַ לַמַּיִם לְסוֹבֵב אוֹתוֹ כִּרְאוּת עֵינֵיהֶם וּבְאֹפֶן חַד־צְדָדִי, הוּא מִתְמוֹסֵס לוֹ לְנֶגֶד עֵינֵינוּ.
אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"
תגובות
דלג על התגובותתודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
באפשרותך לקבל התראה בדוא"ל כאשר תגובתך תאושר ותפורסם.
אנא המתינו……
תודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
אירעה שגיאה בעת שליחת התגובה
אנא נסה שנית במועד מאוחר יותר