טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"היום שאחרי" של שרון אס: מעדן ספרותי מיוחד במינו

המסה הפואטית שחיברה שרון אס על אדיפוס וסופוקלס הנפגשים בזקנתם היא שירה צרופה וגדושת תובנות על חטא, עונש, חוסר ידיעה, גורל ומיתוסים

אדיפוס המלך
ג'ראר אלון
8תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

עורכת: מיכל בן-נפתלי

כשהייתי בן 11, בעיר יאשי שברומניה, ניצלתי את הכישורים שהיו לי, כמו ליתר חברי, בטיפוס על עצים. רכשנו אותם לצורך חיפוש תותים. אבל בלילה מסוים שטיפסתי על עץ שהוביל לחלון של תא הלבשה בתיאטרון הלאומי של יאשי חיפשתי משהו אחר. לא ידעתי להסביר לעצמי את עוצמת המשיכה לאותו חלון מואר, שיאפשר לי להיכנס ל"תיאטרון", כי כסף לכרטיס ודאי שלא היה לי. לא נפלתי מהעץ והגעתי לחלון. רק חצי מטר הפריד ביני ובין השחקן שבפנים, שלאחר רגע פתח את החלון, שאל אם אני רוצה לראות את ההצגה והסביר לי איך להיכנס לאולם. לאחר משחק מחבואים עם סדרן עיקש, החלה ההצגה. האיש שפתח לי את החלון לתיאטרון הופיע בלבוש גיבור ואז היתה המולה, שיירה הומתה, ולא כל כך הבנתי למה, אבל הכל היה מרתק. בשיא ההצגה האיש שפתח לי את החלון לתיטארון עקר את שתי עיניו (באופן סמלי, הבנתי אף אז) והוא היה אדיפוס המלך.

עטיפת הספר "היום שאחרי" מאת שרון אס
עטיפה : טליה בר / הוצאת אפיק

אין בכל המחזאות היוונית מחזה שאני אוהב יותר מ"אדיפוס המלך" של סופוקלס. ולכן כל כך נדהמתי לגלות ששרון אס כותבת בספרה הצנום "היום שאחרי" על סופוקלס ועל גיבורו אדיפוס, כששניהם מתקרבים לגיל 90. קראתי את הספרון בנשימה אחת. אס מערבבת טקסטים, ציטטות, קטעי זיכרונות והשערות ספרותיות לכדי מעדן שבכמותו לא נתקלים בכל יום. וכבר בהתחלה היא מביאה גילוי נאות: "אני לא מבולבלת: זו אינה שירה / זו מסה על פרידתו של סופוקלס // מהשירה; ובכל זאת אני כותבת / בשורות קצרות וברווחים" (עמוד 5).

אס טוענת שזו אינה שירה אבל המסה שלה על פרידתו של סופוקלס מהשירה היא שירה צרופה. ומה פירוש "פרידתו של סופקולס מהשירה"? המחזאי הגאון, אהוב הקהל, כבר בן 90 וכותב את מחזהו האחרון, אף הוא על גיבור נעוריו. הוא חוזר לאדיפוס בתחנה האחרונה שלהם וכותב את "אדיפוס בקולונוס".

חיבורה של אס החזיר אותי לאימתו של הילד שהייתי למראה השחקן החביב שעקר את שתי עיניו. לא היה חסר הרבה שארוץ אל הבמה ואניא אותו מן המעשה. והנה, נתלו בי שוב אחרי כ–60 שנה מחשבות על טוהר וקדושה, על חטא ועונש.

אדיפוס: תיאור מקרה, תיאטרון הבימה - דלג

"ב'אדיפוס המלך' כל משפט היה מלכודת / שהלכה וסגרה על המלך / 'כאן', במקום הזה, בכל משפט שאני אגיד / אומר אדיפוס לאזרח המזועזע 'תשכון הראייה' // אבל אין זה אומר שאנחנו יכולים לראות מה שהוא רואה // אנחנו לא יושבים על סלע / ואין בכוחנו לומר רק אמת" (עמוד 30), כותבת אס. ובהמשך היא אומרת: "רק שירה וריקודים יכולים לשאת אותנו אל המקום / המשונה הזה בו רגשות כמו רחמים ופחד יכולים לעבור / זיכוך. מה פירוש פחד זך ומה פירוש רחמים טהורים? / הפעמים בהן פחדתי וריחמתי היו הפעמים בהן צולקתי / וקומתי שחה. לא עמדתי ברגעים האלה. יצאתי מהם, כי / הזמן חילץ אותי. אבל הפחד ההוא והרחמים ההם — לא / יצאו ממני. הם ישנים, והם רק מחכים להרים שוב ראש. / אם אתן להם. איך לא אתן להם? אולי בהבטחה שהנפש / יכולה להמשיך לנדוד הלאה / והכי קל לה לנדוד / אם היא מלווה בשירה וריקודים" (עמוד 39).

אחרי הכל — הרצח, הנקמה, ההתעוורות והמלחמה — נשארת רק שאלה בדבר הנפש שתנדוד מן המחזה הזה אל מחזה אחר. והאם קל יהיה לה יותר כשהיא מלווה בשירה ובריקודים?

בתוך כל זה מצרפת אס שיר על אתונה בקיץ ובו היא כותבת: "חם מאוד באתונה בקיץ. חם עד כדי כך שאינך רואה / את הצל שלך ומבהלה מבקשת לקפוץ. חם לפחות כמו / שחם בירושלים. אלים שונים לגמרי יושבים כאן וכאן. / בירושלים ישב אל שהחריב את העיר כמופת של צדק. // באתונה ישבו אלים שהחריבו את טרויה // (האסון של עיר הרוסה חולש על הדמיון היווני) // כי בא להם — // היוונים לא חשבו שיש דרך בטוחה לחבר בין ידיעה לפעולה" (עמודים 41–42).

שרון אס
גלי איתן

המבנה החופשי של המסה לוקח את אס לנקודות רבות, בלי שיהיה צורך להסביר את עירוב הסגנונות והמעשים. הטקסט מתרחק מאדיפוס ומסופוקלס ומתקרב אליהם חזרה, עד שאני מגיע שוב לקטע ההתעוורות, שמעורר בי את האימה המרוסנת בכללי התנהגות, כפי שקרה לפני שנים בתיאטרון פרובינציאלי, אף שקרא לעצמו לאומי. והנה אני מגיע אל הקטע בתרגום אהרן שבתאי ואני סוכך בידיים על העיניים כדי לא לראות את הדם הנשפך: "מתוך בגדיה (של אמו / אשתו יוקסטה שתלתה עצמה) / הוא תלש את הסיכות / המוזהבות אשר שימשו לה לפריפה / הניף אותן ואז נעץ בשתי עיניו / כשהוא צועק: 'לא תסתכלו עוד בזוועות / שנעשו לי ועשיתי בעצמי / בעלטה תראו את מי שאין לראות / ותתעלמו ממה שאין להתעלם!' / כך שר, ולא רק פעם, אלא שוב ושוב / דקר את העיניים. מן האישונים / נזל דם על זקנו, לא נגר עצלני / טיפטף, אלא מטר של דם כהה, / בבת אחת כעין ברד שטף משם" (עמוד 45).

המיתוס של אדיפוס רודף את מי שמכיר אותו. היכן הגבול בין הפשע לעונש? מה המשקל שיש לייחס לחוסר הידיעה? את מתנת החשיבה הזאת נתן לנו סופוקלס, המתאר את סופו של המלך כאילו היה גנגסטר שאף עיר אינה מוכנה לקבלו ולאפשר לו למות בה. אבל אז בא השינוי, ואנשי קולונוס החשדנים מסכימים שאדיפוס ימות — בעצם, שייעלם — בגינת האלות האכזריות שמכונות "נוטות החסד".

סמוך לסוף המסה שלה פונה אס אל הספינקס, "הזמרת הקשוחה", שנמצאת או לא נמצאת בנקודת איחוד הניגודים. זאת, בעוד הגיבור מדבר "בתמימותו בשפה הכפולה / זו המחקה בקירוב הגדול ביותר בעיני המשורר את השפה / המענגת של האלים" (עמוד 51). אס מתארת את התמונה המטרידה שבה "בגיל 90 סופוקלס חובר אל הקבצן העיוור / מוות הוא סוג של פתרון בכתיבה, תשובה לשאלה היכן / עוצרים / הסכין או האור המטלטל שניתן להניף מעל סבכת / החיים־ספרות" (שם).

חיבורה הקצר של אס טומן בחובו תובנות שגם ספר עב כרס היה מתכבד בהן. ראוי כל כך לעוט על הספר המיוחד הזה, שכוחו בכך שהוא גורם לקוראים לחשוב, שוב ושוב, על דברים שהם חושבים שהם יודעים, ולבחון אגב כך את התפתחותם. וזהו בעצם היום שאחרי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות