בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור

קו 72

"ממעמקי הים הופיעה נקודה קטנה ושחורה שגדלה בהדרגה ומשחורה נהפכה לצהובה. היה זה אוטובוס שנסע על פני הים, או בעצם שט. מספרו היה 72. איך זה ייתכן? לא ייתכן! אך ככל הנראה רק אני חשבתי כך". סיפור מאת טאשה קארלוקה

5תגובות

עם כלבי הים היה יכול להיות לי הרבה יותר מעניין מאשר עם חברַי — הנודניק, העצלן והסופרמן. זה לא קשור אליהם — הם היו ונשארו אותו הדבר — נודניק, עצלן וסופרמן. העניין הוא בי, משהו כנראה נשבר, או להפך, אולי צמח משהו חדש.

עבדתי על כולם כדי להישאר לבד היום. לא שאני כל כך מעניינת את עצמי — אני אשת שיחה לא משהו, גם מקשיבה לא משהו, וגם חברה לא משהו, אבל עם הזמן למדתי איכשהו לסבול את עצמי. האמת היא שלא הייתי בוחרת להיות החברה של עצמי אם אני לא הייתי אני.

עבדתי על כולם. בעבודה אמרתי שיש לי חום. למורה — שאני צריכה להיות בעבודה. לנודניק אמרתי שיש לי שיעור. לעצלן — שאני עם נודניק. ולסופרמן... לסופרמן פשוט לא עניתי לטלפון.

אכלתי תפוח, כך שנשאר ממנו רק הגבעול הקטנטן, זרקתי חזייה וחצאית אל תוך מכונת הכביסה, הרכבתי משקפיים עגולים עם עדשות כחולות ונסעתי לים.

— Bonjour, monsieur!

אני לא יודעת צרפתית. למעשה, אני לא יודעת טוב שום שפה. כמו תוכי — מלה פה, מלה שם, ואם לא מתרגלים הרבה זמן, זה נשכח. אבל יש לי מבטא צרפתי מושלם, ופעמים רבות חושבים שאני צרפתייה.

— Comment allez-vous?

אוטובוס מספר 72 שט על מים ברחוב בתל אביבי. איור מאת ערן וולקובסקי

בחוף הזה כל אדם ראשון, וגם השני והשלישי — צרפתי. אני נהנית בחברת הקנריים האלה. אני לא מבינה על מה הם מדברים, ולכן נדמה לי שהם כל הזמן מדקלמים זה לזה שירים.

בשחייה הגעתי עד שובר הגלים וטיפסתי למעלה. מלבד האבנים היו שם גם כמה שחפים ושלט צהוב האוסר על קפיצה למים. מזמן לא אהבתי את השלט הזה. אז זרקתי אותו לים, ובמקומו הצבתי שלט עם מספרי האוטובוסים. האחרון היה קו 72, והתחנה הסופית שלו נקראה "התחנה שבה החלומות מתגשמים".

למחרת, צרפתי אחד שאני מכירה אמר שראה אוטובוס שמספרו 72, אך לא הספיק לעלות אליו.

יש לנו עיר קטנה, והחדשות על אוטובוס הקסמים התפשטו בכל רחביה תוך שלוש שעות וארבעים ושתיים דקות. עוד לא הספקתי להשתזף בשמש, וכבר השתרך תור של ממתינים לאוטובוס מהשלט הצהוב ועד לרחוב אלנבי.

לא האמנתי למראה עיני, אך העדפתי לשתוק ולא לגלות לאיש שהשלט הצהוב הוא מעשה ידי להתפאר. נותר לי רק לתפוס את עמדת התצפית.

ממעמקי הים הופיעה נקודה קטנה ושחורה שגדלה בהדרגה ומשחורה נהפכה לצהובה. היה זה אוטובוס שנסע על פני הים, או בעצם שט. מספרו היה 72.

איך זה ייתכן? לא ייתכן! אך ככל הנראה רק אני חשבתי כך. אף אחד מכל ממתיני התור לא הטיל ספק בעובדה שהתחנה הסופית של קו 72 היא "התחנה שבה החלומות מתגשמים".

"כולם השתגעו!" צעקתי בתוך תוכי. ואחר כך קיבלתי הארה שלא כולם השתגעו אלא רק אני. הרי לא יכול להיות שכולם יורדים מהפסים ביחד בו בזמן.

אזרתי אומץ ושחיתי לעבר האבנים, התיישבתי על אחת מהן והתחלתי לצפות. כעבור שעה התברר לי שיש רק אוטובוס אחד שמספרו 72. כמו כן, הבנתי שאף אחד לא עולה לא על קו 58 לכיוון יפו, ולא על קו 14 לכיוון כיכר רבין, הם באים ועוזבים ריקים. כל התור ממתין רק לקו 72. כמו כן, האוטובוס יכול להכיל כ-150 איש, אך למעשה הם היו יותר — קרוב ל-200.

הנהג, גבר מבוגר בעל זקן שחור וחולצה לבנה. היו לו משקפיים עם מסגרת מוזהבת ומכנסיים מגוהצים. הוא היה נחמד, רגוע, לא דברן במיוחד. הוא לא גבה תשלום על הנסיעה — היא היתה חינמית.

עבר רק זמן קצר, והאוטובוס חזר. התבוננתי בפניהם של האנשים — אותם אנשים שעלו לאוטובוס לפני פחות משעה. כולם חייכו בשקט לעצמם. לא, פניהם לא אורו, והם לא התעופפו מעל עצמם. הם פשוט חייכו ושתקו. ואלה שהמתינו לתורם — אף אחד, אף לא אחד מהם — לא שאלו את השבים דבר, והוסיפו להמתין בשקט לתורם.

בשעה שש וחצי בערב ביקש הנהג שאף אחד לא יתפוס יותר תורים והזמין את כל המעוניינים לחזור מחר. אמר שהאוטובוס הראשון יגיע לתחנה בשעה שמונה בדיוק.

ספרתי, היו שם 172 איש, בדיוק מספר האנשים שיכלו להיכנס לתוך האוטובוס, האחרון להיום.

כעבור פחות משעה חזר האוטובוס, וחזרו כל 172 הנוסעים. כולם חייכו בשקט, ירדו בזה אחר זה על האבנים אל תוך הים ושחו לעבר החוף.

"זה לא ייתכן!" צעקתי לנהג כשנשארנו רק שנינו. "אתה שקרן! מי אתה?"

"אם זה מעניין אותך, את יכולה לעלות לאוטובוס".

הוא התיישב מאחורי ההגה, המנוע השמיע שאגה. עליתי לאוטובוס והתיישבתי במושב הקדמי, הנהג סגר את הדלתות והשיט החל. לא עברו כמה רגעים, והאוטובוס נעצר, וכשסובבתי את ראשי ראיתי מסביב רק מים.

"התחנה הסופית", הכריז הנהג.

"מי אתה?"

"זמננו קצר. האם יש לך משאלה שאת מעוניינת להגשים?"

"זה לא יכול להיות. בבקשה, הסבר לי מה קורה כאן. בבקשה! האם יצאתי מדעתי, כן?!"

הנהג חייך, פתח מגירה והוציא מתוכה בקבוק שהכיל נוזל כלשהו, הוציא שתי כוסות ומילא אותן.

"בואי נשתה". הוא הושיט לי את הכוס ואני לקחתי אותה מידיו, בלי לדעת מדוע ולמה.

"תשתה קצת מהכוס שלי". הנהג חייך, נטל את הכוס מידי, לקח לגימה והחזיר אותה אלי. עצמתי את העיניים ושתיתי את כל תכולת הכוס בבת אחת, בלי להשאיר אף טיפה.

"בן זונה!" הספקתי לומר, לפני שגופי קרס והידרדר למטה.

השמש היתה באותו מקום כשהתעוררתי. גם הנהג עמד באותו מקום, וציפורני היו באותו אורך כמו קודם.

"עכשיו אפשר לדבר אתך". הנהג התיישב לצדי.

"תגלה לי! אני מתחננת!"

"מה את רוצה לדעת? תשאלי ואענה לך".

"אתה באמת יכול להגשים משאלה?"

"כמובן. העניין פשוט מאוד"

"אני מתחננת! תגלה לי!"

"העולם הוא מאה אחוז. זה תמיד מאה אחוז, ולעולם לא יהיה אחרת. אם משהו נעלם, הוא מיד מופיע במקום אחר. פשוט הוא עשוי להופיע במקום אחר. את לעולם לא תדעי איפה, אך תהיי בטוחה שזה יקרה. אם תקטפי פרח, היכן שהוא יתחיל לצמוח פרח חדש. אם תבקשי מיליון דולר, היכן שהוא מישהו יפסיד מיליון. אם תרצי בעל, מישהי בעולם הזה תתגרש או תתאלמן. אם תבקשי לב חדש, כי ללבך נותרו ימים ספורים, פירושו שמישהו ימות, כדי שתוכלי לקבל את לבו. אם תבקשי שהגשם ייפסק והשמש תצא, היכן שהוא השמש תיעלם ויתחיל לרדת גשם. העולם הוא תמיד מאה אחוז, ולעולם לא יהיה אחרת".

"האם אני יכולה לבקש דבר ולדעת שלא גזלתי אותו מבן אדם טוב?"

הנהג חייך.

"מיהו בן אדם טוב? ומיהו בן אדם רע?"

לכך לא היתה לי תשובה.

"את לא יודעת ממי את גוזלת, וגם לא יודעת למי את מוסרת את מה שנגזל ממך. אך תהיי בטוחה, שום דבר לא נעלם לשום מקום. הכל אותו דבר והכל שונה".

"אז מה לעשות? לא להביע משאלות?"

"ודאי שכן!"

"אבל אני יכולה גם... להרוג מישהו".

"אז מה?"

"להרוג מישהו טוב... כלומר, מישהו טוב או רע... התבלבלתי..."

"מי את חושבת שאת? ולמה נראה לך שאת יודעת למי מגיע הטוב ולמי הרע?"

"אז מי כן יודע? האם יש מישהו שיודע?"

"מישהו יודע", חייך הנהג.

"יודע בוודאות? אני יכולה לא לחשוש? האם הם יודעים מה עושים?"

"מי אלה?"

"נו... המישהו העליון הזה".

"כן, הוא יודע", הוא חייך שוב. "אנחנו צריכים לחזור. בילינו כאן יותר מדי זמן. אז את רוצה להגשים את המשאלה שלך?"

"לא", עניתי.

ממש לא התחשק לי לחייך כשחזרנו. ונשארו לי שאלות רבות מדי בשביל שאוכל לשתוק.

"מה עשית לי? למה כולם חייכו בשקט, ואני..."

"הם זכרו רק את מה שגרם להם לחייך ולשתוק, ואת... רציתי שתזכרי את הכל".

"מה יקרה לאוטובוס מספר 72?"

"הוא היה המשאלה שלך, אז את תחליטי. אני חייב לזוז".

האוטובוס הצהוב שט והתרחק לו אל תוך מעמקי הים, ומהגדול נהפך לקטן, מצהוב לשחור.

כעבור חודש מצאתי את עצמי בקרבת פאריס, התעורר בי הרצון ללמוד את שפת הקנריים. ישבתי בתחנת האוטובוס בין הכרמים והכפרים הקטנים, היה שקט ורוגע.

מרחוק על הכביש הבחנתי בנקודה שחורה שהלכה וגדלה, ונהפכה משחורה לצהובה. היה זה האוטובוס. הוא שט — או בעצם נסע — על הכביש. מספרו היה 72.

"לאן אתה מגיע?" שאלתי את הנהג בעל הזקן השחור כשעליתי לאוטובוס.

"מי יודע?" ענה הנהג בחיוך.

"אז מי יודע? מישהו יודע?"

"מישהו... כן, יודע"

"יודע בוודאות? אני יכולה לא לחשוש?"

"את תמיד יכולה לחשוש".

תודה ללנה שמולביץ שסייעה בתרגום הסיפור מרוסית.

טאשה קארלוקה היא סופרת, עיתונאית ותסריטאית ילידת קייב, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה. היא כתבה את התסריט לסרט "פליקס ואהבתו". סיפוריה התפרסמו באנתולוגיות "הכול אודות חוה" ו"ילדות 53-45: מחר יהיה אושר" בעריכת ליודמילה אוליצקיה. היא גרה בתל אביב ועובדת כטבחית במסעדת "מונטיפיורי".

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו