בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומן | לכל אלה הושיטה בשלווה את ידה הקטנה והחזקה, את זרם החיים שלה

אחרי שנרשמתי במלון בזארבריקן, הלכתי למוזיאון העירוני. מניסיוני אני יודעת שיש לפעמים אוצרות מפתיעים במוזיאון של עיר שדה. הנה כך גיליתי בעבר, במוזיאון העירוני של וופרטל, עיר מולדתה של אלזה לסקר שילר, את גבריאלה מונטר. לא הכרתי אותה קודם לכן, ולפתע שם, במוזיאון הקטן, עמדתי המומה מול ציור שהזכיר לי את סדרת הציורים שעשיתי לפני שנים עם שובי מאירלנד. מונטר היתה כמובן טובה ממני לאין ערוך, אבל היה דמיון במהות העמוקה של תפישת הצבע והנוף

11תגובות

1.

היום בשובי הביתה מקניות במרכול, מותשת, כל המפרקים כואבים, מצאתי בתיבת הדואר שלי שני ספרים של קלריס ליספקטור. האחד "קשרי משפחה" והשני "שעת כוכב". בעבר הם הופיעו ביחד בכרך אחד. שמחתי מאוד לפגוש את קלריסי, כפי שאני קוראת לה ביני לבין עצמי, וחשבתי שנכון היה להוציא את קובץ הסיפורים לחוד ואת הנובלה לחוד. אבל משקראתי בעמוד הראשון של הספרים שתרגומה של מרים טבעון "רוענן קלות" נתקפתי חמת זעם. צריך ללקות בהיבריס ובחוסר רגישות כדי להודיע זאת ברבים. נעלבתי עמוקות. למען האמת, התחשק לי להשליך את שני הספרים לפח הזבל. מרים טבעון היא מתרגמת מן המעלה הראשונה. איך אפשר לנהוג בגסות כזאת? הטקסטים של קלריס ליספקטור מסובכים ולא מתפענחים בקלות. כך או כך, צריך להשקיע מאמץ בקריאתם, אבל זה מאמץ מתגמל מאוד, כי העונג שבפגישה עם הסופרת הזאת הוא כנגיעה במלאכים.

מחמת כבודה של הסופרת הגדולה הזאת הבאתי את הספרים הביתה, ומכיוון שלא מצאתי את הספר הישן בספרייתי, אולי השאלתי אותו ואולי הוא מתחבא מאחורי הספרים הנגלים לעין, התחלתי מיד לקרוא מחדש את הסיפור "אהבה". הגם שזכרתיו, בקריאה שלישית או רביעית התגלה בו פן חדש, ונוצרה אצלי הזדהות עמוקה עם הגיבורה שלו, אנה, זו שסל הרשת שלה נוטף מיץ ביצים שבורות. היה זה סל שהיא סרגה והתברר בנסיעה בחשמלית שבעצם הוא מחורר מאוד, כמו הקיום שלה, שהתערער ברגע אחד של חולשה, כשראתה מן החשמלית איש עיוור עומד על המדרכה והוא כמביט נכחו ולועס גומי לעיסה. האם באותו רגע הבליחה בה ההכרה כי היא אדם עיוור שאינו לועס גומי לעיסה, תהא משמעות המטפורה הזאת אשר תהיה? או שמא נדרשה העצירה הפתאומית של החשמלית שגרמה לנפילת סל הקניות מידיה ולשבירת הביצים כדי לערער את ביטחונה? וכאן המטפורה אינה בלתי ברורה. סל קניות הוא סמל של בית, משפחה, אכילה משותפת, הילדים, המטבח, התנור, "הבעל המגיע עם העיתונים ומחייך מורעב. לכל אלה הושיטה אנה, בשלווה, את ידה הקטנה והחזקה, את זרם החיים שלה" (עמ' 25).

קלריס ליספקטור. איור: נטע רבינובי

הסיפור קרוי "אהבה", אבל אין מדובר בו על אהבה רומנטית — האסוציאציה הראשונה שתעלה בתודעת הקורא למקרא המלה הזאת. בעצם, מדובר בו על ניצחון החיים הבורגניים על פני יצרים פראיים שמסכנים אותם, יצירתיות, חירות מכללים, גדרות פרוצות. בעקבות ההחמצה של התחנה שבה היתה אמורה לרדת, אנה נכנסת לפארק ורואה את יופיו. העולם בפארק היה כל כך עשיר עד שהרקיב. "הגן היה יפה כל כך שנפלה עליה אימת הגיהינום". היא ישבה על ספסל ושקעה בתנומה. כשניעורה כבר ירד הערב. היא רצה אל השער והוא היה נעול. השומר הציל אותה. החזרה הביתה אינה פשוטה, אבל אנה עוברת את המבחן ומתעשתת, ואחרי ארוחת הערב היא מעלה בפני עצמה את השאלה: "האם יימצא מקום בימים שלה למה שהעיוור התיר בה מכלאו?"

"אהבה" הוא לטעמי החזק בסיפורי הקובץ "קשרי משפחה", שלא כולם באותה רמה והם שונים מאוד מן הנובלה "שעת הכוכב", שהיא יצירת מופת מורכבת ומסובכת הראויה להתייחסות נבדלת.

במחשבה שנייה טוב הדבר שהספרים הוצאו מחדש, ראוי שדור חדש יתוודע אל הסופרת הגדולה הזאת שהיתה קלריס ליספקטור.

2.

בבוקר הקצתי צועקת "אמא! אמא!" באותה שנייה שבין שינה לערות, באין־זמן של חלום שמגיע לקיצו. כרוב חלומותי היה גם זה חלום על אובדן דרך וזהות ועל אי האפשרות להגיע. אבל כשנרגעתי, תמהתי על כך שצעקתי "אמא! אמא!" הלא עזבה אותי אמי במותה לפני שנים רבות, בט"ו בשבט לפני עשרים ושבע שנים. אבל בעצם עזבה אותי אחרי שאחי נולד, ואם אין זה מדויק, לבטח עזבה אותי אחרי שאבי עזב אותה, וביטאה זאת במשפט שאמרה לשכנה שלנו, זו שאחי כינה "דודה מוּל". היא אמרה: "הילדה היפה שלו, אבא שלה מת". היא אמרה את הדברים בגרמנית כמובן, שהיתה שפת הדיבור בביתנו ושפת הדיבור עם השכנה ממול. אני יכולה לתאר לעצמי איך הרגישה. לבדה בעולם עם אם זקנה ושני ילדים קטנים ובלי פרנסה. אבל כשאמרה את המשפט הזה, ביטאה בתחביר המוזר שלו משהו עמוק ביחסה אלי. כיום דברים אלה נשמעים מהולים בכעס ובקנאה. "הילדה היפה שלו, אבא שלה מת". זו היתה דרכה לספר לי מה אירע. אני יכולה להבין את הקושי שלה. אני יכולה להבין שההודעה לשכנה, המעקף שעשתה, היתה הדרך שבחרה בבלי דעת לספר לי משהו שהיה לה בלתי אפשרי לספר. אבל המשפט מכיל דברים עמוקים מכפי שהיא עצמה ידעה ומכפי שיכולתי להבין אז. כיום אני מבינה דרכו את מכלול מערכת היחסים בינינו. כלום לא הגיע הזמן, אמא, שאבין?

3.

מי שמע על מלחין בשם אמיל ולדטויפל? איך הגיע אלי שמעו? נכדי הקטן הזכיר אותו.

איזה שם! ולדטויפל — שטן היער. מי היה? צרפתי. מדוע קרא כך אבי המלחין לעצמו? האם ניגן האב בכלי ההקשה הזה הנקרא גם טאלוהו (Talouhou) או ציקדה?

שמו האמיתי היה שרל אמיל לוי, יליד שטרסבורג (1837), בן למשפחת מוסיקאים יהודים מאלזס. אמיל ולדטויפל נחשב לתשובה הצרפתית ליוהן שטראוס. אמו, שגם היא נושאת שם גרמני, פלורה נויבאואר, היתה תלמידה של הוּמל, שגם עליו לא שמעו רבים. אני התוודעתי אל הומל בזכות בתי שירה שניגנה יצירה נהדרת שלו. הומל היה תלמיד של היידן, ופלורה, אמו של אמיל ולדטויפל, אכן פגשה את היידן.

בן 27 היה ולדטויפל כשהתקבל בחצרה של הקיסרית אז'ני, אשת נפוליאון השלישי, שם ניגן פעם בנוכחות מי שיהיה לימים אדוארד השביעי מלך בריטניה, שהתלהב ממנו והזמינו לנגן בארמון בקינגהם. כך התפרסם ברחבי אירופה ועד היום שומעים את יצירתו "המחליקים על הקרח". הוא כתב יותר מ-250 ואלסים, מהם מנוגנים גם היום.

איך הגיע "שטן היער" אל נכדי דוד? אין לי מושג. הוא מוצא את המלחינים שלו בשיטוטים בטלפון הסלולרי. הוא קורא להם "החברים שלי".

4.

שנת עשרים־עשרים נפתחה בשבילי באובדן הקקטוסים שירשתי מאמי, שגידלה אותם מאז ילדותי המוקדמת ברחוב פיק"א בפתח תקוה. הם ניצבו על אדן מעקה המרפסת הקטנה שבה ישבה עם אבא בשמש החורף הנעימה ביום מותו, כשעשיתי שיעורים בחדר הסמוך.

אחד הזיכרונות החריפים המלווים אותי הוא רצפת המרפסת השטופה בדם שזב מרגלה של אשה שבכף רגלה תקוע שבר זכוכית. הייתי ילדה קטנה וכאשר ביקשה אמי את עזרתי בטיפול לא יכולתי להיענות, כי הייתי כמשותקת, היא כעסה עלי מאוד. אני הוספתי כנראה לזיכרון הזה את סטירת הלחי שנתנה לי. נראה לי שבשעה ההיא כבר התברר לי שלעולם לא אוכל ללמוד רפואה.

הסערה הגדולה היא שחטפה את אדנית הקקטוסים והפילה אותה מטה אל החצר האחורית. כששככה ובאתי לחפשה לא מצאתי דבר. התאבלתי עליהם. הם היו כדורים תפוחים ומכוערים למדי, שמתו והולידו צאצאים קטנים שנה אחר שנה, קוצניים מאוד היו, ואחת לכמה שנים הצמיחו פרח ורוד מפואר דמוי חצוצרה. אמי לקחה אותם אתה כשעברה לדור ברחוב סנדר חדד. איני חושבת שפרחו אצלה אי פעם. המרפסת שלה היתה חשוכה. עצבות צובטת אותי כשאני חושבת על בדידותה. לקחתי מדירתה דברים רבים, אבל רק הקקטוסים האלה היו מתוצרת הארץ. כל השאר הובא מגרמניה.

5.

בשיחתנו השבועית שאלה אותי חברתי יעל מדיני אם אני מכירה ומבינה את שמה של המשוררת בַּכֹּל סרלואי. היא הסבירה לי כי השם בא מן הפסוק "וה' בירך את אברהם בכל". ראיתי אחר כך שמפרשים, ש"בכל" היא בתו של אברהם, אם כי רבי מאיר גורס שלאברהם כלל לא היתה בת (כבר מזמן מצטייר בעיני רבי מאיר כמיזוגן, שגרם להתאבדותה של ברוריה אשתו).

סיפרתי ליעל שביקרתי בעיר הקטנה זארלואי כשנשלחתי מטעם המשרד לחינוך פוליטי של העיר מיינץ לזארבריקן, שהיא העיר הגדולה בחבל הזאר, לשוחח עם חברים בקהילה היהודית שם על עבודתי הספרותית. בתחנה קיבל את פני צעיר מישראל שנשלח לעבוד עם הקהילה.

אחרי שנרשמתי במלון הלכתי למוזיאון העירוני. מניסיוני אני יודעת שיש לפעמים אוצרות מפתיעים במוזיאון של עיר שדה. הנה כך גיליתי בעבר, במוזיאון העירוני של וופרטל, עיר מולדתה של אלזה לסקר שילר, את גבריאלה מונטר. לא הכרתי אותה קודם לכן, ולפתע שם, במוזיאון הקטן, עמדתי המומה מול ציור שהזכיר לי את סדרת הציורים שעשיתי לפני שנים עם שובי מאירלנד. מונטר היתה כמובן טובה ממני לאין ערוך, אבל היה דמיון במהות העמוקה של תפישת הצבע והנוף. בזארבריקן, חשבתי, אולי אפגוש בה שוב. היתה חנות נהדרת במוזיאון הזה ועמד בו למכירה אלבום גדול של גבריאלה מונטר, שבינתיים למדתי אותה ואת חייה המיוסרים עם וסילי קנדינסקי. החלטתי לרכוש את הספר. המוכרת היתה אשה נעימה, גדולה ומלאה, צהובת שיער ומטופחת. ביקשתי ממנה לשמור לי את הספר עד שאסיים את סיורי במוזיאון. היו שם עבודות נהדרות, גם של מונטר וגם של אקספרסיוניסטים אחרים, והתרגשתי עד דמעות, כפי שקורה לי בפגישות עם ציירים גדולים. כשחזרתי אל האשה הבלונדית המטופחת, מסרה לי את הספר ואמרה: "סיימתי את המשמרת שלי. אני יוצאת לאכול. יש לנו כאן במוזיאון מסעדה טובה. את בטח רעבה. בואי נאכל ביחד".

הייתי מופתעת. נרתעתי לרגע. אבל פני האשה הפיקו טוב־לב ותחינה. בדידות ריחפה סביבה כמו מלאך קטן. אכלנו יחד אפוא. היא סיפרה לי על חייה. בעלה, רופא יווני, מת לא מכבר. למשפחתו היה אי קטן, שאליו נסעו לנפוש כל קיץ ובו נפגשו עם המשפחה המורחבת. בתה היחידה העדיפה לחיות ביוון עם משפחת אביה. היא היתה עצובה ובודדה והתנדבה לעבוד בחנות המוזיאון. אחרי האוכל ליוותה אותי למלון ואמרה שתבוא בחמש לקחת אותי למכירה פומבית. "תראי שיהיה מעניין", אמרה.

גבריאלה מונטר על הגשר בקאלמניץ, 1903

"באים לקחת אותי בשמונה לערב שעלי לדבר בו", ניסיתי להתחמק.

"אבוא במכונית לקחת אותך ובשבע אחזיר אותך למלון".

וכך היה. הגענו לבית מפואר בן כמה קומות. בעלת הבית הציגה חפצי אמנות שונים, מיניאטורות, תכשיטים וכלי בית מבדולח, חרסינה או כסף, שאספה בשווקים ברחבי אירופה. בטרקלין ניגנה אשה צעירה בנבל ומלצרים הסתובבו בין המתקהלים עם מגש של כריכונים מפתים.

האשה היוונייה הסתובבה ובדקה את החפצים ואני אכלתי מן הכריכונים והאזנתי לנבלאית. כשנחה מן הנגינה ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא מכירה את בת דודתי, נבלאית צרפתייה, והיא ענתה, "כמובן, היא מנגנת עכשיו בתזמורת של ברמן". חשבתי לעצמי שרק בשביל זה כדאי היה לבוא. אשת הרופא היווני החזירה אותי למלון בדיוק בשעה שבע.

הערב הספרותי נערך בבית הקהילה היהודית בעיר. הגיעו כארבעים איש ואשה בגיל העמידה. איש מהם לא ידע גרמנית וכמובן לא עברית. מה עושים? היה שם גם איש אחד צעיר, סטודנט למתימטיקה. הוא התנדב לתרגם. הם שאלו שאלות על ישראל והשבתי כמיטב יכולתי. איש לא התעניין בספרות. הם ביקשו בעיקר לברר אם כדאי להם לעלות לישראל.

6.

אחד הדברים הקשים לי ביותר בזיקנה הוא שאיבדתי את הקול ואיני יכולה עוד לשיר. עד לפני שלוש שנים יכולתי ליצר סופרן גבוה מעל למיתרים. גם יכולת זו אבדה ויש כל כך הרבה שירים שהייתי רוצה להיות מסוגלת לשיר. תמיד אהבתי לשיר. כשהורי היו יוצאים ולוקחים אתם את אחי, הייתי מסתגרת באמבטיה ושרה. אהבתי במיוחד לשיר שיר שלא היה ידוע אז אלא למתי מעט והתחדש רק בשנים האחרונות "בצל עץ תמר ואור ירח", וגם את השיר "הביתה".

פתאום עולה בזיכרוני יהודה, חברו המנוח של אהרן, שהיה שר לנו שירים ספרדיים. הוא מת בחנק באתונה. איש צעיר רצה לשיר, גר באופן זמני בבית מלון ליד כיכר סינדגמה, ונחנק בחדרו בקצרת. געגועים עזים מתנפלים עלי. כשהיה יהודה שב ממסעותיו וסר לבקרנו היה מתיישב על הספה, מוציא את הגיטרה מן התיק, פורט עליה ושר שירים נוגים וענוגים, שכמו הגיעו מעולם זר ורחוק. מה מתוקה היתה תוגתם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו