בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוהים נמצא בנו ומי שאלוהים נמצא בו לא חייב בחוקים הרגילים

ב"ספרי יעקב" מגוללת הסופרת הפולנייה זוכת פרס נובל אולגה טוקרצ'וק את סיפורו של יעקב פרנק (1791-1726), מנהיג משיחי כריזמטי, פורע חוק ואנרכיסט שסחף אחריו המונים. שלא כפי שהוצג בהיסטוריוגרפיה היהודית כמתעתע ונוכל, מצייר אותו הרומאן מנקודת מבט אוהבת

11תגובות

ספרי יעקב או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות, ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות, כפי שסופר על ידי המתים וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם, מאת אולגה טוקרצ'וק, תירגמה מפולנית מרים בורנשטיין, אחרית דבר מאת יונתן מאיר, הוצאת כרמל, 2020, 701 עמודים

הרומאן "ספרי יעקב" הוא ספר של קשב דרוך לקולות: קולות רבים של גברים ונשים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, פורצי נורמות ואוהבי חירות, שבמאה ה-18, בעשורים שקדמו המהפכה הצרפתית, קראו תיגר על סדרי העולם שחיו בו, העזו להתריס כנגד המוסכמות ולהטיל ספק בנורמות המקובלות בעולם המסורתי, להעביר תורות שבתאיות סודיות מפראג ומאיזמיר ולהעביר שירים וכתבים מהפכניים של חוגים מסלוניקי, מאופנבך ואלטונה, הכופרים בעוולות המקובלים בסדר הפטריארכלי־הייררכי המסורתי העתיק.

חוגים אלה, שקראו לעצמם מאמינים בשבתי צבי (1676-1626) או בממשיכו ברוכיה רוסו (1720-1677?), האמינו בעולם משיחי טוב יותר שישרור בו שוויון בעולם של חסד, פטור מכבלי החוק, בהנהגתו של יעקב פרנק (1791-1726). לצדם מתואר ברומאן העולם החוץ יהודי בדמותם של כמרים מלומדים, בישופים רודפים ומעלילים, דוכסיות, אצילות ואצילים, בעלי אחוזות, המסייעות והמסייעים בידי המאמינים, החוצים גבולות בין בני תרבויות לאומיות שונות, שפות שונות, מסורות ודתות שונות.

אולגה טוקרצ'וק ביססה את ספרה על התבוננות מדוקדקת במציאות המוחשית, ההיסטורית והספרותית, החברתית, הכלכלית, הדתית והתרבותית, במאה ה-18. גיבוריה ההיסטוריים והספרותיים נעים במרחב הגיאוגרפי בין טורקיה העותמאנית, ולאכיה, פודוליה, רומניה וגליציה, בין ממלכת פולין־ליטא לבין מורביה, אוסטריה וגרמניה, וכותרתו הארוכה של הספר מגדירה את רוחב היריעה שלו: זהו אכן ספר המיועד למיטיבי קרוא.

מימין: דיוקן פרופיל של יעקב פרנק; אולגה טוקרצ'וק

"ספרי יעקב" מעמיד במרכזו את בני חבורתו של אחד האנשים השנואים ביותר והאהובים ביותר בהיסטוריה היהודית, הלא הוא יעקב פרנק. היה זה אדם פורץ גבולות ושובר חוקים, מומר, מנהיג כריזמטי, נוכל ועבריין, מספר סיפורים ומספר חלומות, שרצה לברוא עולם חדש המוביל לחיי נצח של חירות ושוויון. בני חבורתו, שנקראו "מחנה המאמינים" או "המחנה", אהבו אותו עד מאוד כמנהיג משיחי מיוסר שנחה עליו רוח אלוהים, והיו מסורים לו, כסמל לעולם נגאל, בנאמנות בלתי מתפשרת, בנסיבות קשות עד מאוד.

יעקב פרנק פעל בטורקיה, בפודוליה, בפולין, במורביה, באוסטריה ובגרמניה מאמצע המאה ה-18 ועד סופה. הוא סחף אחריו המונים, למרות, או בגלל, שנודע כאדם חסר בושה, נטול אשמה ונעדר פחד, שראה את עצמו כמשיח המביא חיים חדשים לעולם, המבקש להחריב את סדרי העולם הישן, לגאול את העולם מחוק המוות השולט בו, ולבטל את כל סדריו המשובשים, המושתתים על המסורת היהודית שפג תוקפה. הוא נהג לעתים תכופות לחזור על המשפט: "במקום שאליו אנחנו הולכים לא יהיו חוקים, כי החוקים נולדים מן המוות, ואנחנו מחוברים לחיים" (עמ' 517).

יעקב פרנק נולד בקורולבקה שבפודוליה (שהיתה פרבר של בוצ'ץ', לדברי ש"י עגנון) לאביו המלמד יהודה לייב בוכבינדר, שהיה ממאמיני ברוכיה רוסו (קוניו) בסלוניקי, ולאמו רחל בת הירשל מרז'צוב (Rzeszow), אחותו של משה מאיר מקמינקא, מפיץ הכתבים השבתאיים שיוחסו לרבי יונתן אייבשיץ (1764-1690) מפראג. הוא התחנך בחוגי ה"דונמה" בסלוניקי (דוֹנְמֶה, הפוכים או מומרים בטורקית, היה הכינוי ליהודים שהמירו מרצונם לדת האסלאם למראית־עין בעקבות שבתי צבי, שהוכרח להמיר את דתו בשלהי המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18). למעשה היה פרנק נתין טורקי כשנכנס לפולין ב-1755, לאחר שהמיר את דתו היהודית לדת האסלאם, לכאורה, באמצע שנות החמישים של המאה ה-18 כדי להינצל מרודפיו ומחרימיו היהודים שהאשימו אותו בטקסי גילוי עריות ומשופטיו ומענישיו הפולנים הקתולים. הוא שוחרר מכלאו בידי הטורקים אך שב לפולין והמיר את דתו לקתוליות ב-1759 — ואף סייע בהמרתם של אלפי יהודים שהרבנים החרימו אותו ואת חסידיו בחרם נורא הנקרא "חרב פיפיות". חרם זה הוכרז ב-1756. על קבוצת יהודים מוחרמים אחרת, שישבו בפודוליה, הוצא "דין רודף" בידי ר' יעקב עמדן מאלטונה (1776-1697), שגזר עליהם הרחקה מוחלטת מהקהילה היהודית, והם גורשו מבתיהם וסבלו רעב, קור ועוני ורדיפות.

כתוצאה מכך לא נותרה להם ברירה אלא לפנות לעזרת הכנסייה הקתולית, אחרי שרודפיהם, הרבנים, והפרנסים "מנהיגי ועד ארבע ארצות", כולם קרוביו הישירים של ר' יעקב עמדן, שעמד בראש הרודפים, התירו את שריפתם של אחיהם השבתאים באש בידי הכנסייה הקתולית. אשר לפרנק, הוא התנצר לכאורה ב-1759, ואז נכלא ככופר בידי הכנסייה הקתולית מיד בסמוך להטבלתו בכלא במנזר הפולני יסנה גורה לשארית ימיו בשל יומרותיו המשיחיות שסתרו את מחויבותו לאמונה הקתולית. אך הוא שוחרר מכלאו בעת הכיבוש הרוסי של פולין, בקיץ 1772. הוא עזב את פולין ועבר בראש חבורת נאמניו לברין שבמורביה ב-1773, שם ניהל חצר משיחית שהיתה מרכז למאמינים שבתאיים ויצר קשר עם חצר הקיסר בווינה. משם עבר ב-1786 לטירת איזנברג באופנבך הסמוכה לפרנקפורט וקיים חיים כפולים ומכופלים כמשיח יהודי טורקי מספר מיתוסים בלבוש של אציל נוצרי פולני קתולי בגרמניה.

קורותיו נדונו במחקר על יסוד סיפורים שסיפר לבני חבורתו ותורות שלימד אותם, שנאספו בקובץ "דברי האדון", שנאמר בתערובת של שפות עברית, טורקית, לדינו ויידיש, ותורגם לפולנית למען ילדי המאמינים שהמירו את דתם וחיו בחברה הפולנית כנוצרים קתולים במאה ה-19. החיבור נשמר רק בכתבי יד בפולנית בחוגי המאמינים עד שנדפס בפולנית בידי יאן דוקטור ב-1977, ונדפס בעברית ב-1997 במהדורת ביניים, על יסוד התרגום לעברית בכתב יד שתירגמה פניה שלום בשנות החמישים בשביל גרשם שלום.

מקור נוסף לידיעות על יעקב פרנק ותנועתו הוא תכתובת ענפה בעניינו ובעניין בני חבורתו בין מנהיגי "ועד ארבע ארצות" (ההנהגה של יהדות ממלכת פולין־ליטא), שהיו כאמור כולם קרוביו של ר' יעקב עמדן מאלטונה, שניהל מלחמת חורמה בשבתאים בכלל, וברבה של עירו, ר' יונתן אייבשיץ מאלטונה בפרט, אותו ראה כמורם של השבתאים. תכתובת מפורטת זו הובאה לדפוס בידי פרופ' ישראל היילפרין בספר שערך, "פנקס ועד ארבע ארצות, ליקוטי תקנות כתבים ורשומות" (ירושלים, תש"ה). גם כתבי יד שכתבו מקורביו של פרנק, כגון "הכרוניקה" וחלקים של "דברי האדון", והפרוטוקולים של הוויכוחים הפומביים בין הרבנים לשבתאים בחסות הכנסייה הקתולית בקמיניץ פודולסק ב-1757 ובקתדרלה בלבוב ב-1759 נשמרו בכתבי יד שראו אור במאה ה-20 או בדפוסי המאה ה-18 וה-19, ומהווים כולם מקור היסטורי ראשון במעלה שבו נודעו דברי בני חבורתו ודברי רודפיהם הרבנים.

אולגה טוקרצ'וק, שמגלה בספר זה עניין רב במשמעות האמונה והכפירה מנקודות מבט שונות, ביקשה לספר מחדש את העובדות הידועות ולהציג את יעקב פרנק, שהוגדר בהיסטוריוגרפיה היהודית כמתעתע, נוכל, עבריין, כופר ומשיח שקר, באור חדש לגמרי, מנקודת המבט של בני משפחתו ובני חבורתו שאהבו אותו, ולא כמקובל רק מנקודת המבט של רודפיו ושונאיו שהחרימו אותו ורצו להוציאו להורג.

פרנק ראה את עצמו כמשיח אנטינומיסטי "שלישי", אמר שבא לבטל את כל הספרים, כל המנהגים וכל החוקים, והבטיח למאמיניו שיפטור אותם ממוות ויביא אותם לחיי נצח. לפניו נודעו שני משיחים אנטינומיסטיים שהשפיעו עליו: שבתי צבי, שאמר במאה ה-17 שבא לבטל את "תורת עץ הדעת טוב ורע" ולהחליפה ב"תורת עץ החיים" ונקרא "הראשון" בשושלת הגאולה, וממשיכו ברוכיה רוסו מסלוניקי, מנהיג ה"דונמה" שהכריז על ביטול כל החוקים בעת הגאולה ונקרא "השני".

העובדות הידועות הקשורות בדמותו של פרנק, שנכרכו במשפטים בחסות הכנסייה הקתולית, שהחלו ב-1757 בוויכוח פומבי בין המאמינים השבתאיים שהיו מוחרמים בפולין מאז 1756, המשיכו בשריפת התלמוד בקמיניץ בפודוליה ב-1757, ובוויכוח שניהל ר' חיים רפפורט אב"ד לבוב, נציג המחרימים, עם נציגי השבתאים המוחרמים, בקתדרלה של לבוב במצוות הכנסייה ב-1759 — כל אלה נדונו בספרות המחקר עד לא מכבר מעמדות שיפוטיות נחרצות שהושפעו מזווית הראייה הרבנית לבדה. אולם, הוויכוח בין השבתאים לרבנים היה תוצאה של מאבקים פנים־יהודיים מרים על תוקפו של הרעיון המשיחי מאז פרעות ת"ח ות"ט, 1648-1649, וגבולות העולם המסורתי, בשעה שרבנים מרכזיים נתפסו לשבתאות ושבתאים נודעים כיהנו כרבנים.

לשימוש הרבנים בכוחה של הכנסייה הקתולית תמורת שוחד רב כנגד השבתאים המוחרמים, בעקבות פסיקתו של ר' יעקב עמדן מ-1756, שיש לשרוף אותם באש לא היה תקדים. גם לעלילת דם שהעלילו השבתאים הזועמים והנוקמים על היהודים,משום שאלה החרימו אותם והתנכלו להם עד מוות באמצעות החלטה על שריפתם בידי הכנסייה לא היה תקדים. הוויכוח בין השבתאים לרבנים הותנה בידי נציגי הכנסייה, שתמכו בשבתאים המוחרמים משום שרצו מאוד בהמרת דת המונית של יהודים לנצרות הקתולית, באימות עלילת הדם נגד היהודים, בידי השבתאים, ובהמרה פומבית המונית של השבתאים בעקבות ניצחונם בוויכוח. העובדות ההיסטוריות הקשות, המסופרות מזווית ראייתם של הרבנים המחרימים, ידועות לכאורה, אולם בשנים האחרונות המחקר האיר פרשה זו מכיוונים חדשים לגמרי.

הניסיון המקורי והמרתק שקיבלה עליה אולגה טוקרצ'וק הוא לספר מחדש, בפרטי פרטים, בכתיבה נהדרת ורחבת אופקים, את השתלשלות הפרשה מנקודת ראותם של בני חבורתו של יעקב פרנק, הנרדפים והמוחרמים. היא ביקשה לספר מחדש את משמעות פריצת הגבולות בעולמה של חבורה משיחית זו, שהחלה בבריאת עולם חסר תקדים של חירות, שוויון, חלוקה שווה ושיתוף בגורל, בסוד ובממון, ושיתוף ברכוש ובחיי המשפחה בין כל בני החבורה, שהאמינו בעולם נצחי של "תורת החסד" בעידן הגאולה ובחיי גן עדן שלפני החוק, כהתרסה נגד העולם המסורתי שחי בגלות והאמין ב"תורת הדין" או בעולם של איסור והיתר שחוק המוות שולט בו, וכביטוי לראשיתו של עידן משיחי גן עדני הבא לשנות סדרי עולם. גורלם הטרגי בשנות החמישים של המאה ה-18 המחיש את התובנה הנודעת שנוסחה בדבריו של הוגה הדעות קארל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה": "הניסיון ליצור גן עדן עלי אדמות מוביל תמיד לגיהינום".

המחברת חדת העין ואוהבת היופי מפרטת את כל גווני הכיעור, הדלות והעוני, האפלה, הקור, הרקב והלחות, המחלות, המגיפות והמוות שהיו קשורים בחייהם של בני התקופה בכלל ושל הנרדפים והמוחרמים בפרט, ומציגה את הקטנוניות והחרפה של הבישופים, הכמרים והאצילים שהיו מעורבים בעזרה או ברדיפה, בזיקה לחובות, הימורים, שוחד ועלילות דם, ושל היהודים מן השורה הנהפכים לרודפים ונרדפים בנסיבות אישיות שונות. היא בוחנת מחדש, מזווית ראייתה של אשה, דמיונית ואמיתית, בוחנת וחומלת, בשם ינטה, סבתו של יעקב פרנק, או בשם חנה בת יששכר לוי טובה מניקופול, אשתו של פרנק, רחל מרז'יצוב, אמו, אווה [רחל] בתו, או חיה שור בת אלישע שור מרוהטין, בת החבורה, או גיטל בת החבורה, בתו השבתאית, הבורחת, של הסופר פנחס, מזכירו של הרב חיים רפפורט מלבוב, ראש מתנגדי השבתאים בפולין, את יחסי הנורמה והסטייה, המרות וההסכמה, הגלות והגאולה, או את הסדר הישן והסדר החדש, ומאירה מזווית חדשה, לנוכח האירועים המסופרים והמתועדים, את המרד המשיחי נגד המוסכמות של הסדר הפטריארכלי המסורתי המעוות, ומגלה משמעויות חדשות בסיפור ההיסטורי המסופר מחדש בכוח הדמיון הפרשני היוצר.

רעיון השוויון חסר התקדים החל כבשורה משיחית בימי שבתי צבי, שהיה האדם הראשון בעולם שהכריז בפרהסיה שנולד ובא לעולם כדי לשחרר את הנשים האומללות המשועבדות לבעליהן, מאז חטא חוה, ולשחרר אותן מקללת "והוא ימשול בך". כך אמר בשנות השישים במאה ה-17: "ואתן נשים עלובות, מה אומללות אתן, כי בגלל חוה כה מרובים מכאוביכן בעת לידתכן, וגדולה מזו — משוּעבדות אתן לבעליכן, ולא תוכלו לעשות קטנה או גדולה בלי הסכמתם; ועוד כהנה וכהנה. אך הודו לאלוהים שבאתי לעולם לגאול אתכן מכל ייסוריכן ולשחרר אתכן ולעשותכן מאושרות כמו בעליכן, כי באתי למען בטל את חטאו של אדם הראשון".

יעקב פרנק, ממשיך דרכו שהאמין בשוויון בין נשים לגברים, לדברי טוקרצ'וק, ניסה להקים יישובים חדשים לבני חבורתו בפודוליה, שבהם השתית סדר חדש המיוסד על שוויון של כל בני החבורה, נשים כגברים, מלבדו, ועל חיים של אחווה ושיתוף, מסירות ואחריות הדדית, כשהוא זה המכונן את החוק החדש ואת פריעתו של החוק הישן. השבתאים האמינו שראשית העידן המשיחי, עידן החסד, משמעה חזרה לגן עדן, לימי בראשית נצחיים, שלפני האיסור וההיתר, לפני החטא והעונש, לפני החוק של "עץ הדעת טוב ורע", שנקשר בגלות, בעונש ובמוות.

השבתאים ביקשו לכונן עידן חסד משיחי במאה ה-17 ובמאה ה-18, שבו ניסו לייסד חיי אחווה ושיתוף חדשים, בין חבורת "אחים" ו"אחיות", שבהם מעשי גילוי עריות אסורים נהפכו למותרים בין בני החבורה, כפי שלמדו מתורותיו של ברוכיה מסלוניקי ומהחיבורים "שירות ותשבחות של השבתאים" שנכתבו בלדינו, בהם נאמר על שבתי צבי: "הוא ביטל איסור והיתר"; "עמו בטל עריות הראה סוד האלוהות"; וכפי שלמדו מכתבים שבתאיים שנפוצו בפראג ובפודוליה משנות העשרים של המאה ה-18 שנודעו בשם "ואבוא היום אל העין" ויוחסו לר' יונתן אייבשיץ מפראג, וכפי ששמעו על המתרחש בסלוניקי, שם בחוגי ה"דונמה" נהגו טקסי גילוי עריות בחשכה ב"חג הכבש" וב"חג כיבוי הנרות" שהמציא שבתי צבי.

אחד מגיבוריו המרכזיים של "ספרי יעקב", הרב נחמן בן שמואל הלוי מבוסק, תלמידו של ר' יונתן אייבשיץ ורושם "דברי האדון", שנקרא אחרי המרתו בשם פיוטר יעקובובסקי, אומר לאשתו פייג'לה: "עכשיו אנחנו נבחרי האל. אלוהים נמצא בנו ומי שאלוהים נמצא בו לא חייב בחוקים הרגילים" (עמ' 517). את המידע ההיסטורי בדבר המרת הדת ההמונית בקתדרלה ורשה ב-1760-1750 שהתייחסה לאלפי יהודים, או בדבר חטאי גילוי העריות שנקשרו בפרנק ובחבורתו, כמו את המידע על המאבקים בקהילה היהודית בין מצדדי השבתאות למתנגדיה, מספרת טוקרצ'וק מחדש, בגוף ראשון, מפי עדים בני החבורה, על יסוד עדויות כתובות ודמיון יוצר, או בגוף שלישי, מנקודת ראותה של סבתו של יעקב פרנק, ינטה המתה־חיה, הרואה את כל המתרחש ממרומי קיומה הנצחי הנסתר במערה בקורולבקה ומעידה עליו, או מזווית הראייה של אנשי האצולה הפולנית ואנשי הכמורה הקתולית, שהיו מעורבים בכל המתרחש והשאירו עדויות מאלפות על משמעות הנהירה של היהודים אל הטבילה, מזוויות ראייה של פולנים נוצרים קתולים מלידה, או מנקודת מבטם של פולנים שהיו יהודים בעברם והמירו את דתם.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

זווית הראייה החדשה של המספרת, המתבוננת מנקודת המבט של הנרדפים ולא של הרודפים והמתריסה נגד המוסכמות המסורתיות של העולם הפיאודלי בפולין של המאה ה-18, ומתבוננת בעניין ואולי גם בהזדהות בבני החבורה השבתאית שסטו מהנורמה המעוותת וקבעו לעצמם כללי חיים חדשים משוחררים מהמסורת, מרתקת ופוקחת עיניים. כתיבתה מעידה בבירור שהיא מאזינה בקשב דרוך למקהלת קולות חדשים וישנים, קולות של גברים ונשים, יהודים ונוצרים, פולנים וטורקים, מאמינים ומומרים, רבנים וכמרים, אצילות ואצילים, איכרים וסוחרים, בדבר משמעותה החדשה של ההתרסה כנגד החוק הקיים, או באשר לפשר המרי העמוק נגד הסדר הרווח והנורמה המקובלת, הכפירה וחציית הגבולות, ללא נקיטת עמדה שיפוטית.

היא מספרת על משפחות יהודיות שנקרעו בין בני משפחה שהמירו את דתם מיהדות לקתוליות מטעמים שונים, ביניהם רצון לחופש, לבין קרוביהם שנותרו בעולם היהודי המשועבד לחוק הישן ולסדר הרווח, כשהראשונים, אוהבי החירות המאמינים בחזון המשיחי, הקוראים לעצמם "מאמינים" או "אחים ואחיות" והמוּתרים כולם אלה לאלה ורוצים לכונן סדרי חיים חדשים, מכונים בידי קרובי משפחתם בשם מינים, בוגדים, אפיקורסים וכופרים. אולם קרובים אלה, יהודים מסורתיים ישרי דרך, לא נרתעו כלל מלהחיל על בני משפחתם דין רודף או דין מוסר ולהעליל על בני משפחתם, ה"מאמינים" בעיני עצמם או "הבוגדים" והכופרים בעיני קרוביהם, ולמסור אותם לשלטונות הקתוליים כדי לגרום להמרת קרוביהם המאמינים בעידן המשיחי בעל כורחם בשלב הראשון, ולהביא לשריפתם באש ולהריגתם בעינויים בידי הכנסייה בשלב השני.

הספר מציב בעדינות רבה וביופי רב, בהתבוננות חודרת ובמתינות מפוכחת, פטורה מכל דעות קדומות ושיפוטים נחרצים, אתגרים מורכבים לקוראיו, בכל הנוגע לשאלת גבולות הנאמנות והאמונה, החירות והבחירה, המוסר והמסורת, הבגידה והכפירה, בתחומי המשפחה והקהילה, הדת והאמונה, בתקופה של התעוררות משיחית והגדרה מחודשת של כל מושגי העולם המסורתי בעולם היהודי ומחוצה לו, בעשורים התוססים והמרדניים אשר קדמו למהפכה הצרפתית. חציית הגבולות בין זהויות דתיות ומשפחתיות מסורתיות, סביב אמונה וכפירה, נורמה וסטייה, גלות וגאולה, מוצגת בספר לראשונה מזווית ראייתן של נשות המשפחה ובנות החבורה, אימהות ובנות, מנהיגות ונביאות, ולא כמקובל רק מצד אבות המשפחה ובניה, מנהיגיה ונביאיה. התובנות הפמיניסטיות הביקורתיות של המחברת והבקיאות ההיסטורית בספרות הפולנית, מוסיפים ממד חדש ומעשיר לדיון.

"ספרי יעקב" תורגם בעברית יפה להלל בידי מרים בורנשטיין, בטון אֶלֵגי מדוד, מתבונן, מהורהר ומפוכח, הנשמר לכל אורכם של כל עמודי הספר, הערוכים עריכה מדעית קפדנית בידי אבריאל בר לבב ויונתן מאיר, שאף הוסיף לספר אחרית דבר מאלפת בשם "התנצלות", וערוכים עריכה לשונית מדוקדקת של טקסט רב־לשוני בידי חזי ועקנין וורה סלומון. המחברת והמתרגמת, העורכים המדעיים והמגיהים, וכל השותפים לעבודה על הספר בהוצאת כרמל בירושלים ראויים לכל שבח על המאמץ הגדול שהשקיעו בהבאת יצירה מאתגרת זו, הפותחת שיח חדש על בעיות נוקבות ישנות, ומוסיפה זוויות ראייה בלתי צפויות, המעוררות עניין רב, לידיעתם של קוראי העברית המתעניינים בהיסטוריה וספרות ובקשרי הגומלין המורכבים ביניהן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו