טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"להרוג את הכלב השני": ת"א העלובה והשוקקת בעיניו של המינגוויי פולני

מארק חלאסקו, כוכב ספרות שהתגלגל לישראל אחרי שהמשטר הקומוניסטי בארצו שלח אותו לגלות, מתאר בספר המאגד שתי יצירות שלו את תל אביב בסוף שנות ה–50 כפי שמעולם לא נראתה בספרות המקומית: עיר ללא ציונות, מינית ואלימה, נוראה ומהפנטת

מארק חלאסקו, 1959. כל דמויותיו כמו מוכתמות בכתם רוע בלתי נמנע
יעקב אגור
7תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

תירגם מפולנית: עילי הלפרן, עורך התרגום: אורי בר־און

פתאום קרה נס. לידי התגלגל ספר שלא ידעתי על קיומו, שכל עלילתו מתרחשת בתל אביב. יותר מכך, מעולם אפילו לא שיערתי שספר כזה קיים בעולם. על העטיפה פורטרט בשחור־לבן של גבר יפה תואר — מעין ג'יימס דין כפרי, מחזיק סיגריה בין שפתיו.

עטיפת ספרו של מארק חלאסקו
עיצוב עטיפה: נדב שלו

הספר, ששמו "להרוג את הכלב השני", מכיל סיפור קצר ונובלה, שכאילו נכתבו על ידי המינגוויי קשה יום ששוטט חסר מעש בתל אביב הצעירה והיוקדת. זהו מארק חלאסקו, סופר פולני־קתולי מוערך שנולד בוורשה ב–1934, בן יחיד להוריו. בשנות ה–50, כשהוא רק בשנות ה–20 לחייו, זכה חלאסקו לתהילה והיה סופרסטאר בקרב הדור הצעיר של הסופרים בפולין. הם קראו לו "ג'יימס דין הפולני" ו"הילד הרע של הספרות הפולנית". המשטר הקומוניסטי פחות חיבב אותו והוא הוגלה מארצו. חלאסקו נדד לפריז ומשם לגרמניה וללוס אנג'לס. ב–1958 הגיע לישראל וחי כאן שנתיים. ללא ויזת עבודה מצא את פרנסתו בעבודות מזדמנות וקשות, גר במלונות עלובים בתל אביב, שוטט, השתכר והתאהב. הוא חלם על ורשה ואהב את ישראל. הוא מת בגיל 35, בנסיבות עגומות, בעקבות שילוב חסר דעת של תרופות הרגעה ואלכוהול, ספק התאבדות. יצירותיו נאסרו לפרסים בפולין במשך 20 שנה.

"להרוג את הכלב השני", שתורגם על ידי עילי הלפרן, מאגד סיפור קצר בשם "ביום מותו" ואת הנובלה "להרוג את הכלב השני". בסיפורים מתגלה ישראל של סוף שנות ה–50 כמו שמעולם לא ראו עיני בספרות העברית. ישראל ללא ציונות, תל אביב ללא לאום, חמה ורותחת, עלובה ושוקקת, מינית ואלימה, נוראה ומהפנטת. חלאסקו מתגלגל בקושי על חוף הים בהרצליה, על חוף הים בתל אביב, ברחוב אלנבי, והסיפור הלאומי אינו מתגלגל על לשונו אף לא לרגע. זאת לא התרסה ולא עמדה חתרנית. ייתכן שההתעלמות שלו מהסיפור הישראלי נעוצה בעובדה שהוא לא היה יהודי ולא ישראלי והסיפור של תחיית הלאום היהודי לא כל כך עניין אותו (אם כי לטעמי זאת טענה לא סבירה כשמדובר בפולני שגלה מארצו ובא לחיות בישראל בשנים כה גורליות לעם היהודי).

כך או כך, חלאסקו לא חטא בבחירה מודעת לכתוב "ספרות לשם ספרות", כפי שהיה מקובל בקרב סופרי "דור המדינה" הישראלים שפעלו באותן שנים. גם ה"ספרות לשם ספרות" שלהם קרסה בסופו של דבר אל תוך החור השחור של האידיאולוגיה. בסיפורים של חלאסקו אין חור שחור של שום אידיאולוגיה, רק זה של החיים. ורק בשל המעלה הנפלאה והנדירה הזאת צריך ללמד את הסיפורים האלו לבגרות, או לכל הפחות בחוג לספרות לצד עמוס עוז, סמי מיכאל ואהרן אפלפלד.

נראה שהספרות העברית של שנות ה–50 היתה צריכה פולני קתולי שתיין וחובב נשים מבוגרות שיבוא וישחרר אותה מהסיפור שסופר עד זוב דם מאז ועד היום; הסיפור שהכה במיטב סופרינו כמו אש מאכלת, שהמאיס על קוראינו את טעמה של הספרות היפה. סיפוריו של חלאסקו על ישראל של שנות ה–50 משכיחים את הטעם הזה. ככל שהם מדכאים, כך הם גם משובבי נפש, מופת לסיפורי שוטטות תל־אביביים.

מי רוצה לחלוק חרא כזה

בסיפור "ביום מותו" הגיבור, בן דמותו של חלאסקו, מתגורר אצל זוג חבריו גרישה ולנה בצריף שלהם על חוף הים בהרצליה. לאורך כל הסיפור השמש אינה מפסיקה לרגע לקדוח, העוני לפעפע והתינוקת לצרוח. הגיבור וגרישה מנסים להשיג קצת כסף לאוכל, להכניס משהו לקיבה המקרקרת. הם משוטטים, חוטפים מכות, מנסים נואשות להשיג עבודה שתכניס כמה לירות לכיסם.

"אכלתי איתם, שתיתי איתם, אהבתי אותם". תיעודי פולני מ-1999 - דלג
"אכלתי איתם, שתיתי איתם, אהבתי אותם". סרט תיעודי פולני מ-1999

"באותו יום לנה פתחה את פחית הבשר האחרונה ובהינו בשתיקה במחבת בזמן שהבשר שטוגן עליה הלך והצטמצם ונראה יותר ויותר עלוב", נכתב בסיפור. "הפּחית עלתה שתי לירות ו–60 אגורות, אבל על המחבת לא נשאר עכשיו כמעט כלום. בקושי מספיק לשתי נגיסות. אפילו חתול לא היה שבע מזה. שתקנו והסתכלנו אחד על השני, כבר כמעט אי אפשר היה לראות את הבשר, ואז אמרה לנה בייאוש: 'לא יהיה מספיק לכולם. אני לא יודעת איך לחלק את זה'. 'נו טוב', אמרתי, 'אז אולי עכשיו אחרי שהתרוצצתי כל היום עם גרישה לחפש עבודה, אני אמור להיזכר פתאום שיש לי משהו נורא חשוב לסדר ולצאת החוצה? כן גרישה?' 'תסלח לה', אמר גרישה. הוא הביט עליה בחומרה ועיניו המלוכסנות נעשו צרות עוד יותר. אחר כך פנה אלי. 'היא לא אשמה. היא לא מסוגלת להבין'. 'אני לא יודעת איך לחלק את זה', לנה שוב התעקשה. 'לא צריך', אמר גרישה. 'מי רוצה בכלל לחלוק חרא כזה'. הוא הרים את המחבת מהגזייה, פתח בבעיטה את דלת הצריף והעיף החוצה את הבשר שהתפזר בתוך החשיכה, ומיד אחר כך שמעתי את הכלבים מתנפלים עליו בנהמות".

כל דמויותיו של חלאסקו נגועות באכזריות. הטובים והרעים אכזריים באותה מידה אנושית קטנה ומטרידה. העשירים, העניים, הנשים, הגברים, הילדים ואפילו הכלבים — כולם כמו הוכתמו בכתם רוע בלתי נמנע, מעין סימן היכר של כל תושבי כדור הארץ. כאשר הגיבור וגרישה מצליחים סוף סוף להגיע לתל אביב הם מתגלגלים לפגישה עם סוחר עבודה, המתווך בין מעסיקים למחפשי עבודה, אדם מפוקפק.

״ברחוב קינג ג'ורג' ראינו את הטיפוס הזה, שידענו שיש לו קשרים ושהוא יכול לסדר לנו עבודה", מתאר אותו המספר. "הוא ישב בבית קפה קטן ואכל משהו, שעדיף היה לא לדעת מה זה. בפה מלא אוכל הוא הודיע לגרישה שעכשיו קשה במיוחד להשיג עבודה, שהגיעו הרבה עולים חדשים ושגם אותם לא יודעים איפה לדחוס. הוא הפסיק לדבר וסיים גם ללעוס. הוא השתהה לרגע, הסתכל עלינו במבט תמים ואחר כך שוב דחף אוכל לפה ואמר שמאוד חבל לו לראות שני אנשים צעירים מסתובבים בלי עבודה, אבל כשהוא היגר לכאן לא היה פה כלום חוץ ממלריה ומלחמות עם הערבים ואיכשהו הוא שרד את זה. 'לעניין', אמר גרישה. 'כמה אתה רוצה ואיזו עבודה אתה יכול לסדר? אני לא הולך לעמוד כאן ולהאזין ללעיסות שלך'".

סוחר העבודה תאב הבצע מנגב את השמן מסנטרו ומציע לשני האומללים לסדר להם עבודה בתמורה לפיקדון של 300 לירות. וברגע שההצעה מכמירת הלב הזאת נזרקת לחלל הסיפור ומכווצת את לב הקורא, מופיעה דמות מכמירת לב אף יותר — אווה.

רחוב אלנבי בתל אביב, 1950
טדי בראונר / לע"מ

לא מרחם על זונות

אווה היא זונה יפת תואר שעובדת בסביבת רחוב הירקון, ואף על פי שהיא מתוארת דרך מבטו של חלאסקו, המוכתם במיזוגיניות חשופה, היא דמות כובשת. קוראי הספר לא יוכלו שלא לחפש אחריה אחר כך ברחובות הצרים היוצאים מרחוב הירקון. המבט החשוף והגס עליה נוגע ללב פי כמה מניסיונות ספרותיים שניסו לחדור אל לב האשה, שהתרחשו בספרות העברית באותה עת. בספרות האמת תמיד הרבה יותר יפה מהניסיון לייפות את האמת.

והנה היא כך, אווה: "היא ישבה על מרפסת של בית קפה מלוכלך ועישנה סיגריה בצורה שאפילו לילד בן חמש לא היה ספק מה הפרנסה שלה. ועדיין היא היתה ממש יפה וזה סיבך את העניין. סיבך — כי היא גרמה לך לרחם עליה. אני אף פעם לא מרחם על זונות, כי אף אחת לא הופכת לזונה, הן נולדות ומתות ככה, וכל שאר מה שנכתב על הנושא הזה הוא סתם ספרות גרועה. אף פעם לא ריחמתי עליהן ואני מניח שבגלל זה הן חיבבו אותי. שמעתי איך הן סיפרו בקול חנוק מדמעות על גורלן המר לכל מיני אידיוטים שתויים יותר או פחות. ואחר כך הן סיפרו את זה אחת לשנייה והתפקעו מצחוק. הן בכלל אוהבות לספר. ויש להן מה. וכשהן עושות את זה אפשר לנחש בקלות מתי הן משקרות וזה גורם לך לסיפוק: לאשה בבית רוצים להאמין כשהיא טוענת שהתור לרופא שיניים לקח חמש שעות, והיא גם אפילו לא יכולה להיזכר באיזה רחוב המרפאה. איתן זה לא קורה. אבל היא היתה היחידה שכן ריחמתי עליה, כי באמת היתה יפה. ואני לא יכול להתגבר על זה. ובנוסף חייתי איתה כבר כמה חודשים והייתי חייב לה די הרבה כסף. אולי זה היה ההסבר לעוצמת הרגשות שלי אליה. אולי".

הגיבור מאוהב באווה, ואווה בגיבור. היא מוכנה לתת לו 300 לירות ומנסה לפתות אותו לבוא לחיות איתה בירושלים, להתחיל חיים חדשים. בירושלים הוא יהיה הסרסור שלה והם יחיו באושר ובעושר, היא מבטיחה לו, והוא מתפתה. לא הכסף מפתה אותו, גם לא אהבתה של אווה: "היה משהו מסעיר רק במחשבה על לסרסר באשה בעיר הקודש". אבל אצל חלאסקו החלומות תמיד גדולים מדי, הכסף הגדול נמצא ממש מעבר לפינה והגברים בשלהם — ממשיכים לשתות, לפעמים יותר לפעמים פחות, ושום דבר לא קורה. האי־פעולה כטקטיקה ספרותית נעלה.

תמיד חם כל כך

גם בנובלה "להרוג את הכלב השני" הגיבור חי את חיי הארץ בלי לספר את סיפורה, בלי להגות בתחיית לשונה. אפילו הטראומה של שואת יהודי אירופה מופיעה אצלו כרקע משני, לעתים אפילו אירוני. כל זה, כמובן, הופך את מה שנסתר מהעין לחזק ועוצמתי פי כמה. גם כאן הגיבור הוא גבר פולני־קתולי, בן דמותו של חלאסקו. הוא מסתובב בתל אביב בחברת דוברי פולנית, כל קורא יודע מי הם ומה הם. אבל חלאסקו משאיר את הקורא לגמרי לבד עם סיפורי הזוועות שעוברים לו בראש, כסופר הוא לא מקבל שום אחריות לכך. אין לו צורך להוסיף על כך מלה, או שאולי אין לו אומץ או שביב של יוהרה. כך או כך, זאת בחירה מעוררת אימה שמפיחה בסיפורי השוטטות הקשים שלו עוד נופך רפאים. שיטוט באלנבי עם חלאסקו הוא לא פחות ממסע ברכבת שדים.

מארק חלאסקו, להרוג את הכלב השני, מה שכרוך 8.1.2019 - דלג
מארק חלאסקו, להרוג את הכלב השני, מה שכרוך 8.1.2019Uri Bar-on

בנובלה הגיבור וחברו הטוב רוברט, מעין מחזאי כושל וגאון דיאלוגים, יוצאים למסע פיתויים שבו הם מרמים נשים מבוגרות ועשירות. יחד הם מתכננים להיטפל לכל מיני יהודיות־אמריקאיות שלבן בודד, עורן בגד בהן והן יוצאות לנופש לבד עם ילדיהן. הגיבור הוא השחקן הראשי, רוברט כותב לו את הדיאלוגים השנונים ומעוררי האמפתיה ומביים אותו באדיקות עד לרגע שבו הם נועצים יחד את פגיון האהבה באשה הבודדה ומצליחים להוציא ממנה כמה אלפי דולרים. הם מתעסקים בבנייה של סצינת הפיתוי במידה לא סבירה של דקדקנות, שני אמנים במשחק החיים. והסיפור האמיתי שלהם מתרחש כאן ועכשיו. צריך להשיג בו כסף, לחם, אמנות ואהבה באותו מידה של דחיפות.

במדד המציאות לא הרבה מתרחש, ומה שכן מתרחש מתפקשש תמיד בצורה טרגית. וחם. תמיד חם כל כך. לא זכור לי תיאור ספרותי יפה יותר של החיים בישראל בשנים ההן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות