טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שנות העונש המאושרות" ו"פרולטרקה": שתי נובלות נפלאות על התבגרות

הסופרת האיטלקייה פלר יאגי מצליחה לשלב בין תוכן מתועב לסגנון אלגנטי ומתבוננת באופן נוקב ואינטימי בסדר הפטריארכלי העריץ

רומי שניידר (משמאל) בסרט "נערות במדים" המתרחש בפנימיית בנות בבימוי גזה פון רדבאני, 1958. הנערות אצל יאגי נושאות את סודן בתוך הווה חיוני, שוקק ועצוב צילומים: CCC Film / Gloria Film
תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

מבחנה של קלאסיקה אמיתית הוא באקטואליות שלה, כלומר בנצחיותה; ביכולת לגעת בלב הדברים, במהותם הבלתי משתנה. שתי הנובלות הנפלאות של הסופרת האיטלקייה ילידת שווייץ פלר יאגי — "שנות העונש המאושרות" (1989) ו"פרולטרקה" (2001), שראו אור בקובץ אחד בתרגומה המצוין של יערית טאובר — הן קלאסיקה במיטבה. זה פשוט ספר שמוכרחים לקרוא, גם אם קשה מאוד לכתוב עליו, בדיוק מפני שזו ספרות במיטבה. לא מניפסט פמיניסטי, לא טענות סוציולוגיות, כי אם הדבר עצמו, האסתטי, העולה מן המתח הבלתי נסבל בין הסגנון האלגנטי כל כך של יאגי ובין התועבה המתוארת בנובלות. נדמה לי שלתועבה הזאת התכוונה המשוררת והסופרת האוסטרית המצוינת אינגבורג בכמן, חברתה הקרובה של יאגי, בדברים שאמרה בראיון עיתונאי: "פעמים רבות חשבתי היכן בעצם מתחיל הפשיזם. הוא אינו מתחיל בהשלכה של פצצות. הוא אינו מתחיל בטרור, שעליו אפשר לכתוב בכל עיתון. הוא מתחיל ביחסים בין בני האדם. הפשיזם הוא ההגדרה הראשונית של היחסים בין גבר לאשה".

12 שנים מפרידות בין שתי הנובלות שכונסו בספר. אף על פי כן, רב הדמיון ביניהן מן השוני. זווית הראייה השתנתה מעט, אבל לא האובייקט. שתיהן מתרחשות בשנות התבגרותה של המספרת, במחצית הראשונה של שנות ה–50 של המאה ה–20 (יאגי היא ילידת 1940). מעל שתיהן מרחפת מועקת העבר הנאצי, זה שהכל מנסים ללא הצלחה להדחיק, אך האנשים הם אותם אנשים והעבר עודנו מהביל.

עטיפת ספר שנות העונש המאושרות

"שנות העונש המאושרות" מתרחשת ברובה בפנימיית בנות באפנצל, בירת הקנטון השווייצי הקטנטן הסמוך לגבול האוסטרי, שרק ב–1991 ניתנה בו זכות בחירה לנשים; "פרולטרקה" מתרחשת ברובה על גבי סיפונה של ספינת טיולים יוגוסלבית שנשכרה על ידי הגילדה שבה חבר אביה של המספרת. הטריטוריה הראשונה נשית, השנייה גברית; הראשונה מתמקדת באמהוֹת, השנייה באבות. בשתיהן המספרת היא אותה מספרת, עניינית וחפה מכל עיפוש ספרותי. שתיהן חולקות את אותו סדר פטריארכלי עריץ, המצמצם את טיבו של הנשי ומתאים אותו לצרכיו.

הפשיזם, כדרכו, מתגלה במלוא חזירותו בלבו של הסדר, במחוזות התקניים, באזורים המהוגנים של הצדקנות. שם כל אחד יודע את מקומו, מקבל אותו בהכנעה; במיוחד הנשים, במיוחד הנערות, במיוחד אלה שהן הפקר, שמסיבה זו או אחרת הן מחוץ לסדר, מתחנכות בפנימיות. כל אחת מהנערות נושאת את סודה המרשיע, חיה את ההווה הנוגע ללב בפנימייה, חיוני ושוקק ועצוב, רגע לפני הקפיצה אל החיים, אל עתיד שאין לו מה להציע: "בחיי הפנימייה כל אחת מאיתנו, אם יש בה שמץ יוהרה, בונה לעצמה תדמית משלה, מעין חיים כפולים, ממציאה דרך משלה לדבר, ללכת, להביט" (עמוד 11). נדמה שאי אפשר להעמיד ניגוד דרמטי מזה לסיפור החניכה הגברי, שבו הגיבור הגברי הולך ומתממש. העלילה הנשית היא עלילה של המצאה עצמית, של הסתגלות וחיפוש פשר בקיום מוגבל. מלכתחילה היה המשחק הזה נחלתן של אלה שיש בהן שמץ יוהרה, ושמץ היוהרה הזה אכן משווה לנובלה איכות טרגית.

"משונה", מודה המספרת, "שבפנימיות שהייתי בהן תמיד היה מחסור בגברים באזור. רק זקנים או משוגעים או שומרים. באפנצל אני זוכרת ישישים, נכים, מגדנייה ומזרקה" (עמוד 20). הסדר הגברי אינו זקוק לגברים. גם בהיעדר גברים, הסדר הגברי נוהג. "שנות העונש המאושרות" היא גם תיאור נוקב של משתפות הפעולה, בראש ובראשונה האמהות, ואחריהן משתרכות גם מנהלות הפנימיות ועושות דברן, עד האחרונה במדרג החברתי, היתומה, שלא שילמה שכר לימוד ו"עשתה טובות ומחוות קטנות של אדיבות למען האם המשגיחה. ואולי גם ריגלה... היא עשתה זאת, הנחנו, בלית ברירה. אנחנו יכולנו להציע לה הרבה יותר מהנזירות הנכבדות, אבל היתה בה נטייה לכניעות בפני סמכות" (עמוד 32).

אבל הנובלה היא גם מבט אינטימי של הנשי בעצמו. יש בה סיפור אהבה יפהפה בין המספרת לפרדריק, הנערה בת ה–15 שהתייצבה יום אחד בצהריים בפתח חדר האוכל ו"נראתה כמו אלילה שופעת בוז" (עמוד 10). לאחר שנים מודה המספרת ש"מעולם לא היתה בי הישירות לומר לה את זה, ולא להתוודות על הערצתי, משום שמן היום הראשון הרגשתי, למרות נחיתותי המסוימת לעומתה, שעלינו לעבור כמה שלבים לפני שנתקרב זו לזו. כמו בקרב. והייתי חייבת לכבוש אותה" (עמוד 21). במחיצת האישיות הנדירה של פרדריק מלים שטחיות כמו "כיבוש", "מאוהבת" או "מושלמת" נטענות בעומק: "אפילו היום לא אוכל לומר שהייתי מאוהבת בפרדריק, זה משפט שקל מאוד לומר אותו" (עמוד 17). למספרת שפת אהבה טרייה ומיוחדת משלה, שפה שמלפפת במורכבותה את כל האפשרויות.

הריאליזם של יאגי עמוס רוחות רפאים. הנובלה השנייה, "פרולטרקה", שנדמית בקריאה ראשונה כמסע פרידה של בת מאביה הגוסס, לובשת ופושטת צורה עד הרגע האחרון. זה סיפור המסופר על דרך ההתנגדות, שאינו רוצה להיות מסופר — המספרת מעידה על עצמה שהיתה מעדיפה להתעסק בעניינים אחרים. זה מבט ממושך של בת באביה, במשך 14 ימי הפלגה על ספינת טיולים. הנוף הנגלה לעיני הנוסעת הוא קרביה של המכונה, לא איי יוון כי אם סיפור משפחתי עגום שהולך ומשתחזר בניגוד לכיוון הנסיעה.

חייהם של המפליגים בספינה שקועים במוות. כל הדמויות נושאות עליהן את מתיהן. במותם, המתים ממשיכים בחייהם הקודמים. ממשיכים לנדנד ללמוד רפואה, יורשים את הוריהם. האב, יוהאנס, הולך ודועך בתאו הקטן והעלוב — עלוב כמו האב עצמו, שירד מנכסיו והורחק מבתו על ידי משפחת האם. אלמלא מותו הקרב, יש להניח שגם ההפלגה הזאת לא היתה מסתייעת.

בתו מביטה בו, באב החולה, המרוחק, שהקפיד לדקדק את חייה בדקדקנות בפנקסיו. "שמות ותאריכים. לא יותר. כתובים בידי אדם נעדר עוד יותר, מובהק בהיעדרותו" (עמוד 145), היא אומרת. "זאת הוכחה. אישור לקיום. יוהנס רשם בקיצור נמרץ מה עשתה הבת, לאן לקחו אותה, מצב בריאותה. משפטים קצרים, בלי הערות. כמו תשובות לשאלון. אין רשמים, אין רגשות. החיים מפושטים, כמעט לא קיימים" (עמוד 106). הדברים אינם מתוארים מפרספקטיבה טרגית במיוחד. יש למספרת פסיכולוגיה קפיטליסטית חיובית משלה. לשיטתה, "הילדים מאבדים עניין בהוריהם כאשר אלה עוזבים אותם. הם לא רגשנים. הם סוערים וקרים. במובן מסוים מקצתם זונחים את החיבה, את הרגש, כאילו אלה חפצים. בהחלטיות, בלי עצב" (עמוד 107).

כאמור, צריך לקרוא. קשה לכתוב על ספרה המרתק של יאגי. כנראה שצריך להיות גדול כמו יוסף ברודצקי, שצוטט על גב הספר, כדי לומר בפשטות: "פרוזה נפלאה. זמן קריאה: כארבע שעות. זמן זכירה, כמו בעבור המחברת: שאר החיים".

מתוך "שנות העונש המאושרות":

בגיל ארבע עשרה הייתי חניכה בפנימייה באפנצל, באזור שרוברט ואלזר נהג לצאת בו לטיולים רבים כששהה בבית החולים לחולי נפש, בהריסאו, לא הרחק מהמוסד שלנו. הוא מת בשלג. יש תצלומים שמראים את עקבותיו ואת תנוחת גופו בשלג. לא הכרנו את הסופר. וגם מורתנו לספרות לא הכירה אותו. לפעמים אני חושבת שיהיה נעים למות כך, אחרי טיול רגלי, להניח לעצמך לצנוח לתוך קבר טבעי בשלגי אפנצל, אחרי קרוב לשלושים שנה בבית חולים לחולי נפש, בהריסאו. חבל מאוד שלא ידענו על קיומו של ואלזר, היינו קוטפות פרח למענו. אפילו קאנט, לפני מותו, התרגש כשאישה זרה הושיטה לו ורד. באפנצל אין ברירה אלא לצאת לטייל. אם מביטים בחלונות הקטנים בעלי המסגרות הלבנות ובפרחים החרוצים הלוהטים באדנים, מבחינים בקיבעון טרופי, בשפיעה שנבלמה, נוצר רושם שבפנים מתנהל בשאננות משהו אפל וחולני מעט. מין ארקדיה של חולי. שם בפנים, בזוהר, נדמה שיש שלווה ואידיליה של מוות. עליצות של סיד ופרחים. מחוץ לחלונות הנוף קורא לך, הוא לא חזיון תעתועים, הוא בבחינת Zwang, כפי שנהגנו לומר בבית הספר, חובה. 

למדתי צרפתית וגרמנית ותרבות כללית. לא למדתי בכלל. מן הספרות הצרפתית אני זוכרת רק את בודלר. כל בוקר הייתי קמה בחמש ויוצאת לטייל. העפלתי על גבעה וראיתי רצועת מים בצד האחר, למטה במורד. זה היה אגם קונסַטנץ. הבטתי אל האופק ואל האגם, עדיין לא ידעתי שעל גדת האגם הזה עשוי להימצא עוד בית ספר בשבילי. אכלתי תפוח וצעדתי. חיפשתי בדידות ואולי את המוחלט. אבל קינאתי בעולם. 

לקריאת הפרק המלא, לחצו כאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות