טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עד קצה המסלול שש נקודות מבט על המורכבות הסמלית של הבריכה העירונית

ספרה של אדוה בולה, הכולל שש נובלות המתרחשות בבריכה, מתמקד בעיקר בנשים המפלסות דרך במים העמוקים של חייהן ומתאר אותן בעדינות ולעתים גם בחן אכזרי

בריכה בדיזנגוף סנטר בתל אביב. מקדש שמאפשר להיטהר מהיום־יום
צילום: דן קינן
2תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

בלב העיר יש בריכה, ובלב הבריכה שוחה אשה, והאשה היא שחקנית או סופרת או מלבישה או אמא או בת זוג; לפעמים היא צירוף של כמה מאלה יחדיו. כל אשה כזאת היא גיבורה של חמש מתוך שש הנובלות ב"בריכה עירונית", ספרה השני של אדוה בולה. בכל אחת מהדמויות האלה באה לידי ביטוי המורכבות הסמלית של הבריכה העירונית: מצד אחד, זה מקום שהגיבורות בורחות אליו כדי להיות לבד, לעסוק בספורט אישי, אינטימי, לא כדי לראות; מצד שני, מעצם היותה של הבריכה ציבורית, היא כופה עליהן להיראות ואף כופה עליהן את הפולשנות של היחד: עירום במקלחות, שיחות קולניות, השתכשכות באותם מים עומדים והפרשות גוף ושחייה מוגבלת בזמן לטובת הזולת.

הדמויות של בולה אינן תמיד קלות לעיכול, אבל הן משורטטות באמפתיה, בעדינות וברגישות למצוקותיהן ולפגמיהן. לפני כל נובלה בספר כדאי לקחת נשימה ארוכה, כמו לקראת צלילה אל מתחת לפני המים, כי ככל שמתקדמים בקריאה, החמצן הולך ואוזל, תחושת המחנק מתגברת ודופנות הבריכה הולכות וצרות על השחייניות — וגם על הקוראת. בעיני עצמן, הגיבורות הללו הן אינדיבידואליות, אבל הצרות, הו, הצרות הן אוניברסליות.

עטיפת הספר בריכה עירונית

למשל, בנובלה הראשונה, "מסלול פרטי", שכתובה בגוף ראשון יחיד, הגיבורה מתמודדת עם גילוי של מחלה קשה שקיננה בתוכה ושינתה את גופה מבלי ששמה לב לכך. היא מוצאת מפלט מהחרדות בשחייה: "בבקרים הלכתי לשחות. מצאתי שרק תחת המים אינני בוכה... במלתחות הייתי מתלבשת לאט מאוד. מפנה גב אל המראה. לא יכולתי להביט בפנים שלי, אבל אהבתי להקשיב לשיחות הסרק אפילו יותר מפעם". ב"בחירות", הנובלה השנייה והיחידה בקובץ שמאפשרת ולו במעט לאקטואליה הישראלית לחדור לתוך הבועות שבהן הגיבורות חיות, אשה נתקלת בבריכה ברעייתו של המאהב שלה, וב"לבד", שכתובה אף היא בגוף ראשון, הגיבורה ההרה מבקשת להתנתק מהעולם.

הנובלה "המחווה", שכתובה בחן אכזרי המזכיר את סגנונה של מאיה ערד (זו מחמאה, כן?), מגוללת את סיפורה של ראומה, אחת מוותיקות השחייניות בבריכה. היא שחקנית עבר שהתיאטרון מארגן ערב מחווה לבעלה, שחקן שעודנו פעיל, מה שמציף מעל לפני השטח קנאה ופנקסנות שהודחקו במשך שנים.

הקלטה מתוך הספר "בריכה עירונית". מספרת: ריקי בליך - דלג
הקלטה מתוך הספר "בריכה עירונית". מספרת: ריקי בליך

בנובלה "עמוק בנורמה" הגיבורה היא (זהירות, קלישאה) קול של דור. זהו סיפור על החלום הישראלי על חיים בורגניים, תלוש משכורת ובית, מעט יציבות במקום שיציבות היא ממנו והלאה. וזה גם סיפור על משבר תחילת גיל ה–40, על מרחב אישי שהולך ומצטמצם לטובת זוגיות וילדים: "הבן שלי שואל מה זה להתפשר. אני מקווה שבעלי מקשיב לנו כשאני מסבירה: כשכל אחד מוותר קצת, כדי שאפשר יהיה להסתדר. דברים רבים אני מנסה לומר לו דרך הבן שלנו". ויש כאן גם אכזבה מרה מכך שהדברים אינם מסתדרים בהתאם לתקוות: "לעצמי אני אומרת: עוד מעט. עוד מעט יתחילו החיים שאת רוצה. ואני כועסת על עצמי משום שאני יודעת שזאת טעות לחיות כך, בציפייה לדבר אחר. זאת טעות איומה".

פעם אחר פעם מתנפצת לגיבורות אשליית האינסוף והן מגלות שזה לא ים אלא בריכה מלאכותית: זקנה, מחלה, תקציב — החיים הם כמו הבריכה, הם רק אינסוף מדומה. בפועל, הן חייבות להצטמצם במסלול, להתאים את הקצב לשחיינים אחרים בו ולפעמים לרדת מהבמה כשמגיע הזמן.

בסיס האם המקשר בין חמש הנשים שמתארת בולה הוא כאמור הבריכה העירונית שבה הן שוחות. אלה חמש נשים חילוניות שמגיעות אל מקווה המים — בין שכדי להיטהר במקדש המעט הזה מהיום־יום שאינו נקי, אינו טהור ואינו צלול כמו מים ובין שכדי להשתיק את הרעשים של העיר, של הסביבה הקרובה ושל החיים. בחלק מהנובלות, מקור המים הזה אינו מכיל באמת מים זכים אלא אגם כלור — וכלור הוא אמנם חומר טוב כדי לטהר בעזרתו מים, אבל את החומר האנושי הוא שוחק. מדי פעם מציצות הדמויות להופעות אורח האחת בסיפורה של האחרת, ובולה שוזרת אותן באלגנטיות. לפעמים הדמות חולפת ביעף ומספקת משב רוח מרענן (או קודר במקרה של השחקנית לשעבר), לפעמים היא משמעותית יותר להנעת העלילה בנובלה.

"המציל", הנובלה האחרונה, היא היחידה שמעמידה במרכזה גבר — יוני, המציל של הבריכה, שמתאהב באחת השחייניות. במתכוון, או שלא, הנובלה הזאת היא הנמכה לקראת נחיתה של עוצמת הרגש שהספר מספק בחמש הנובלות שקדמו לה. אחרי חמש נפשות סוערות שקדמו לו, נדמה כי תפקידו של המציל המדוכדך והמסורס הוא להציב איזו מראה מול הגיבורות הנשיות של הקובץ. אך זה לא ממש עובד, ואם הסופרת ביקשה לספק בנובלה הזאת הצצה לאחורי הקלעים של הבריכה, אז חבל, כי בכללה "בריכה עירונית" היא כמו מסעדה מצוינת, שבה מומלץ לשבת בנחת וליהנות מהאוכל, אבל אין שום סיבה ללכת ולהציץ מה מתחולל במטבח.

קטע מתוך אחת הנובלות בספר:

כמה דקות קודם קיבלתי במייל את תוצאות בדיקות הדם. אף פעם לא אהבתי ביטויים ציוריים מדי, אבל כשחיפשתי בגוגל מה משמעות התוצאות, הטלפון באמת נפל לי מהיד, לא הייתי מסוגלת לאחוז בו. רגע אחר כך היא התקשרה. היא אפילו לא היתה הרופאה שלי, הייתי אצלה פעם אחת ויחידה, שבוע קודם לכן, וסיפרתי לה שאני סובלת מהזעות איומות בלילה.

כשדיברנו, ישבתי על יד החלון הענקי בסלון שלנו. פעם זו היתה מרפסת. לפעמים, בגלל שהבניין ישן, נושרות אבנים מהקיר המתפורר בקומה שמעלינו ופוגעות במעקה. לעתים אלו הן אבנים גדולות מאוד, ואז הרעש מבהיל, כאילו ציפור ענקית התנגשה בשמשה שלנו. דרך החלון ראיתי את התלמידה של השעה אחת־עשרה. זה היה מוזר מאוד ללמד אחרי השיחה עם הרופאה, אבל עשיתי זאת. למה לא אמרתי לה, קיבלתי עכשיו בשורה איומה שקשורה בבריאות שלי, ואני נאלצת לבטל את השיעור? אני לא יודעת. לעבודה ולפרנסה יש מעמד גבוה מאוד בחיים שלי. אני תמיד פוחדת שלא תהיה לי עבודה או שלא יהיה לנו כסף.

לקריאת הנובלה, לחצו כאן

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות