טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיצד נראים דמדומי השלטון של מנהיג עוצמתי, המתקשה להיפרד מכיסאו

בשיאו של מרד הסטודנטים ב–1968 נעלם נשיא צרפת דה גול והתחבא בבסיס צבאי בגרמניה. ברומן הסוחף שלו חוזר הסופר ז'ורז'־מרק בנאמו לאותם ימים סוערים

דה גול בארמון האליזה בפריז,
7תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

"דחפתי את האבן שלי במעלה ההר, כמו סיזיפוס, ראשית ב–1940, ומאז 1958 במשך עשור, אבל עכשיו איני יכול יותר", אומר נשיא צרפת שארל דה גול לחברו לנשק, הגנרל ז'אק מאסו. זה אומר לו: "בכל זאת, אתה הגנרל!" והנשיא משיב: "ובכן, נאמר שנמאס לי לסחוב את גופתה של צרפת". דה גול מנהל את הדו־שיח הספק דמיוני הזה כשהוא מתייסר מול המציאות הברורה: הצרפתים מאסו בו. עשור אחרי ששב לשלטון והציל את צרפת בשנית, רחובות פריז בוערים ומאות אלפי צעירים דורשים את התפטרותו. מרד הסטודנטים של מאי 1968 היה במובנים רבים אקורד הסיום לשלטונו של המנהיג המשפיע ביותר על דמותה של צרפת במחצית השנייה של המאה ה–20.

כשיצא לבדו לגלות בלונדון ב–17 ביוני 1940 הצליח דה גול להעביר את צרפת מצדם של משתפי הפעולה עם הנאצים לצד בעלות הברית. כששב לפוליטיקה ב–1958 ותפס את השלטון על רקע איומי פוטש צבאי, עשה שוב את הבלתי ייאמן: הוא הפר את הבטחתו, והסיג את צרפת מאלג'יריה שאותה כבשה ובה התנחלה. אבל במאי 1968 כל אלה נדמו כלא רלוונטיים לסטודנטים ולפועלים שהציפו את הרחובות ורצו שינוי. בעבורם, דה גול היה צרפת הישנה, המיליטריסטית והשמרנית להחריד.

עטיפת הגנרל הנעלם

"הגנרל נעלם", הרומן החדש של ז'ורז'־מרק בנאמו, שפורסם בצרפתית באוגוסט אשתקד, חוזר לימים ההם שלא מעט כבר נכתב על אודותיהם — חודשי שלטונו האחרונים של הגנרל, שעזב סופית את השלטון בינואר בשנה שלאחר מכן. בנאמו בוחר להתמקד ביממה אחת, 29 במאי, שבה נעלם דה גול, פשוטו כמשמעו. כיום, בעידן של פייסבוק, טוויטר, רשתות חדשות ומצלמות בכל טלפון סלולרי, היעלמות כזאת של נשיא מעצמה גרעינית היא בלתי נתפשת וקרוב לוודאי בלתי אפשרית. אך לפני כ–52 שנה הנשיא הצרפתי שיטה במקורביו ואמר להם כי הוא טס כמנהגו במסוק צבאי לביתו שבעיירה קולומבי לה דז אגליז שבמזרח צרפת, אבל למעשה חצה את הגבול לגרמניה — לבסיס הצבא הצרפתי בבאדן־באדן. שם אירח אותו הגנרל מאסו, מפקד הכוחות הצרפתיים במערב גרמניה ואחד מאנשי הצבא הקרובים ביותר לדה גול בימי מלחמת העולם השנייה.

מה בדיוק בא לעשות דה גול בגרמניה? האם תש כוחו וביקש להיעלם? האם התכוון להכין את כוחות הצבא הנאמנים לו כדי לכבוש מחדש את פריז אחרי שחש כי שרי הממשלה בכלל והמשטרה בפרט לא צייתו להוראותיו בנוגע לדיכוי מרד הסטודנטים? אולי התכוון להביך את היורש הנושף בעורפו, ראש הממשלה הצעיר והפופולרי ז'ורז' פומפידו? בנאמו נמנע ממתן תשובה מוחלטת לשאלה שעד היום אין תמימות דעים בנוגע אליה. אבל כוחו של הרומן הסוחף הזה אינו בפתרון תעלומה היסטורית. בנאמו מציב בלב הספר דילמה אנושית של מי שמשוכנע כי המדינה מתגלמת בו ורק הוא מסוגל להציל אותה. עצם הרעיון שהעם מסרב להכיר בעובדה הפשוטה הזאת, למרות כל ההוכחות שסיפק להם באותות ובמופתים לאורך עשרות שנים, מטלטל את דה גול עד עמקי נשמתו. באחד מהדיאלוגים הטעונים שהוא מקיים עם מאסו, הנחרד מכוונתו של מפקדו לערוק ולהיעלם, קובע הגנרל כשהוא מדבר על עצמו בגוף שלישי: "דה גול נושא באמתחתו את צרפת. הוא מגלם את הרעיון שקובע מהי צרפת. (ועכשיו) הוא משאיר את הצרפתים, את אלה שמתיימרים להיות צרפתים, להסתדר לבדם".

סרטון מימי המחאות בצרפת, 1968, ארכיון אי-פי - דלג
סרטון מימי המחאות בצרפת, 1968, ארכיון אי-פי

חוסר היכולת לפשר בין המציאות הבוטה של מאי 1968, שכללה עלבונות המוטחים בגברת דה גול בעודה נוסעת ברחובות פריז, ובין התפישה שדה גול וצרפת חד הם — מביא את המנהיג למתוח את הגבולות. בהיעלמותו הוא מוציא את "צרפת" (שהיא בעיניו דה גול) מגבולותיה דרך אותה בריחה לגרמניה. התיאור של המסע במסוק האלוואט שבו יושב הגנרל מכווץ ומביט על נופי ארצו הוא רגע פיוטי מאין כמותו. בנאמו משלב את הטופוגרפיה עוצרת הנשימה של צרפת, ההיסטוריה העקובה מדם של גבולה המזרחי עם גרמניה והפיזיונומיה הייחודית של דה גול, שמתקשה לדחוס את 196 הסנטימטרים שלו (ואת המזוודות של רעייתו איבון), למסוק הצר שטס מעל הריין. 

כאשר הוא נוחת במערב גרמניה, מבלי לעדכן את הממשלה בבון, מאסו מקבל אותו נדהם ומופתע בבית הכפר השלו של מפקד כוחות הצבא הצרפתי בבאדן־באדן. הדיאלוגים הטעונים ביותר בספר הם בין דה גול למאסו, המנסה לשכנע את מפקדו לחזור בו. גם אם סוף הסיפור ידוע ודה גול אכן שב לפריז, השיח בין המפקד הנערץ לפקוד שמסרב לראות את דעיכתו משמש כמנוע הדרמטי של העלילה. מאסו (1908–2002) ניהל לאורך כל חייו כאיש צבא מערכת יחסים מורכבת עם דה גול. הוא נמנה עם ראשוני הראשונים שהצטרפו ל"צבא צרפת החופשית" עוד ביוני 1940 והיה גם בין משחררי פריז באוגוסט 1944; לאחר מכן לחם בסייגון, במבצע קדש לצד צה"ל ובקרב האכזרי על אלג'יר שאותו הכריע במחיר נורא בחיי אדם מקרב האוכלוסיה המקומית. אחרי שהעניק ראיון לעיתון גרמני ובו מתח ביקורת על המדינות של הנשיא הצרפתי שהחליט לשאת ולתת עם החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN), שניהלה את המאבק בצרפתים, הועבר מאסו מתפקידו על ידי דה גול. הרומן שב ומפגיש בין השנים בתפקידו הצבאי האחרון של מאסו, כמפקד הצבא הצרפתי בגרמניה.

"החירות היחידה שנותר לך, מון ז'נרל, היא הבחירה באופן שבו תסתלק מן העולם. דאג לכך שהיציאה שלך מן הבמה, המוות הפומבי שלך, יהיה ראוי למי שאתה" — המלים האלה, שמאסו מבטא ברומן אך בקושי, מעוררות את החוש ההיסטורי של דה גול. הבריחה לא תוכל להציל אותו מממשפט ההיסטוריה, שלאורו תמיד פעל — בשילוב של שכנוע פנימי וחשש מתמיד. מאסו מתגלה כחייל הנאמן מכל, זה שאינו חושש לומר את האמת למפקדו.

בראיונות שהעניק עם צאת הספר סיפר בנאמו על הזיכרונות שלו כילד בן 10 מאותם רגעים היסטוריים סוערים של מרד הסטודנטים. הוא נזכר כי לנוכח ההפגנות האלימות ברחובות (שהזכירו לו את הכאוס באלג'יריה, שאותה נאלץ לעזוב עם משפחתו היהודית בראשית שנות ה–60), הוא חש "חמלה כלפי הגנרל הזקן המסוגר בארמונו". את המנהיג הקשיש שארצו מתנכרת לו בחר בנאמו להחיות מעל דפי הרומן בחדרים המפוארים והמדכאים באליזה ובמקום המסתור השלו בגרמניה.

את דה גול, שאותו הוא מתאר בכישרון רב, בנאמו לא הכיר אישית, אבל נשיאים צרפתים אחרים של הרפובליקה החמישית הוא פגש לרוב ואף שירת. לפני כעשור הוא היה יועצו של הנשיא ניקולא סרקוזי, אבל בתודעה הציבורית בצרפת בנאמו זכור לפני הכל בתור עיתונאי צעיר שהתחבב על פרנסואה מיטראן בשלהי שלטונו. ב–1997 הוא פירסם את ספרו "מיטראן האחרון" (Le Dernier Mitterrand), שהתבסס על שיחות עם הנשיא הגוסס ממחלת הסרטן (ואף עובד לסרט עטור פרסים בכיכובו של מישל בוקה). בין השאר, בנאמו תיאר בספר את הסעודה האחרונה של מיטראן, בחג המולד של 1995, ימים ספורים לפני מותו. בנאמו טען כי בסעודה הוגשה ציפור הגיבתון (בלע"ז: אורטלן) שאכילתה אסורה בחוק ואף מתבצעת מתחת למטפחת שנועדה להסתיר, ולו טקסית, את זהות הסועד. הפרסום עורר בזמנו סערה של ממש ועלה לבנאמו בנידוי מצד חוג המקורבים לנשיא הסוציאליסטי. אבל המשיכה שלו לימיו האחרונים של השליט, בין שזה מיטראן ובין שזה אויבו המושבע דה גול, לא פגה.

הספר גדוש בהתייחסויות לדמויות הפוליטיות שנותרו נטושות בפריז וניסו להתמודד עם המצב המורכב של חיים ללא האב המייסד. אבל במוקד הרומן לא עומד הגנרל דה גול כפוליטיקאי קשיש המוקף לשיטתו בננסים, אלא כמנהיג מיוסר שמתמודד עם ההכרה האיומה שזמנו עבר. בנאמו מתעניין בראש ובראשונה במנגנון הפרידה הפסיכולוגי של שליט עוצמתי מהשלטון. במובן זה, נקודת ההתייחסות המתבקשת ל"גנרל נעלם" היא המחזה הצרפתי הנודע "המלך הולך למות" של אז'ן יונסקו. זהו סיפורו של המלך בראנז'ה, שמסרב להשלים עם מותו הבלתי נמנע ומשוכנע שהממלכה תגווע יחד איתו: "אני אמות, כן, אני אמות. עוד 40 שנה, עוד 50 שנה, עוד 300 שנה. מאוחר יותר. כשאני ארצה, כשיהיה לי זמן, כשאני אחליט. בינתיים, הבה נתעסק בענייני הממלכה".

המחזה של יונסקו עלה לראשונה על הבמה בפריז בסוף 1962, ימי השיא של שלטון דה גול. לצד ספרו החדש של בנאמו, שני החיבורים נקראים יחד כמדריך על־זמני ואוניברסלי לדמדומי השליט, כל שליט — בפריז או בקהיר, בוושינגטון או אפילו בירושלים.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות