טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"משחק ההמתנה": לספר הזה לא חסר כלום פרט לדבר אחד

ספרה של ברניס רובנס אמור היה להיות ניסיון קליל לתאר נושא חשוב: שנותיו האחרונות של אדם בהמתנה למוות. אולם הדמויות שטוחות ואינן מצליחות לעורר רגש בקרב הקוראים

עזרה סיעודית בלונדון. ספר שנגוע באינטליגנציה מזויפת צילום: David Levenson / Alamy Stock Photo
8תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

"משחק ההמתנה" של ברניס רובנס מורכב ממיטב חומרי הפרוזה שאפשר להעלות על הדעת, אבל איכשהו למרות כל מוצקי הקקאו, החמאה המשובחת וביצי החופש הטריות, העוגה הזאת פשוט מסרבת להתרומם בתנור.

מה אין בספר הזה: הומור אנגלי סטרילי — צ'ק; כתיבה חסכנית נטולת שומן רווי — צ'ק; מבט קריר, מרענן ומרוחק של הכותבת בגוף שלישי — צ'ק; שחיטת פרות קדושות — צ'ק; סוטים זקנים ומנומסים, שלוגמים תה עם סקונס ביום ולובשים ביריות בלילה — צ'ק; קרקס אבסורדי, שנע בין מחוזות הסופר אגו המצמיתים של האריסטוקרטיה הבריטית לאיד, שמשתולל בטרלול במחשכים — צ'ק; עלילת מתח — צ'ק. לספר הזה לא חסר כלום פרט לדבר אחד: דמויות.

עטיפת ספר משחק ההמתנה

ואולי כדאי לחדד את זה: "משחק ההמתנה" משופע בדמויות, אבל האפיון שלהן כל כך מרושל וילדותי עד שנדמה שמדובר בסקיצה, שרבוט ראשוני על דף לקראת תהליך כתיבה, טריטמנט למערכון, קווי מתאר של פרוזה טסט וואן. רובנס חשקה בטלטול קונספטואלי של מהות הזקנה בנוסח ז'אנר "הזקן הוא אני", אז היא מיקמה את אינספור הדמויות שלה בבית אבות מהוגן והצטיידה ברעיונות ראשוניים מוצלחים להפליא ובהומור אפיזודיאלי, שמרענן את החך. הצרה היא שהיא נעצרה שם, פשוט נעצרה ולא הניחה לדגמים שרקחה במוחה להבשיל לכדי דמויות ספרותיות.

"משחק ההמתנה" יכול היה להיות בקלות הגרסה הספרותית הגריאטרית והמענגת ל"מלון של פולטי", אלא שבהיעדר דמויות (או הסלפסטיק של ג'ון קליז), הפיליטון הספרותי נוסח פולטי נופל פלאט ובמקומו אנחנו מקבלים, ככל שזה נוגע לטיפול בדמויות, את "דירה להשכיר".

בבית האבות בהוליהוקס גרה בקומה הראשונה הגברת שקוראת כל היום את מדורי ההורוסקופ. חי אלוהים, זה כל האפיון של הגברת לאורך 270 עמודים, וגורלן של שאר הדמויות זהה. בקומה השנייה גרה אם הבית הקמצנית והחמדנית, ולכן כל הבהוב מחשבה שלה נוגע לעובדה שהיא קמצנית וחמדנית. כל פעולה שהיא נוקטת קשורה לעובדה שהיא, ובכן, קמצנית וחמדנית, ובכל פעם שהכותבת מזכירה אותה, היא מציינת שהיא קמצנית וחמדנית כי אחרת הקורא ישכח, ובצדק הוא ישכח, כי כשאין דמות מאחורי הקריקטורה לא יכול להיווצר רגש כלשהו אצל הקורא, ובהיעדר רגש זה כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחרי כל כך הרבה דמויות.

מהבחינה הזאת, הקביים שרובנס מעניקה לקוראיה נחוצים עד מאוד — רגע, רגע, תזכירו לי מי זאת גברת פרימפל? אה, זאת שיושבת כל היום בחדר ועובדת על אנשים בטלפון, אחלה, אפשר להמשיך. למה גברת פרימפל עובדת על אנשים בטלפון? אף אחד אינו יודע. מה עוד קיים בחייה חוץ מהתחזות קומית מאחורי האפרכסת? אף אחד אינו יודע. האם היא עושה עוד דברים חוץ משיחות השנניגנז שלה? אף אחד אינו יודע, בעיקר לא הכותבת עצמה.

דיירי בית האבות הוליהוקס שמככבים בספר הם קריקטורות בלבד, וזה מוזר כי רובנס היא ללא ספק כותבת שנונה וחריפה, והפער המשונה בין התוכן לצורה נראה כמעט בלתי סביר. אבל יש לכך הסבר: רובנס נגועה בחטא החמור ביותר שיכול להיות לכותב — היא לא מחבבת את הדמויות שלה. ברוב המקרים היא מתעבת אותן ממש ואינה מוכנה להעניק להן אף לא רגע אחד של חסד או מורכבות אנושית. אם נבוקוב, למשל, הצליח לחבב את תאונת הדרכים האנושית הידועה כהומברט הומברט ולצקת לתוך הפדופיליה גם בן אדם, הרי שגם לדיירים בהוליהוקס אפשר היה להעניק איזה פירור חמלה או חסד. זה לא היה מבטל את הרוע או העליבות שלהם. להיפך, זה היה מחדד אותם.

מובן שהיתה לרובנס סיבה טובה לשנוא את הדמויות שלה, וכאן נכנס החטא השני: היתה לה אג'נדה, ואג'נדות הן רוצחות הפרוזה הממזריות ביותר. הסופרת הוולשית־יהודייה רצתה לנקום בנאצים ועל הדרך גם לייצר מניפסט של העצמה נשית וגם לבעוט באריסטוקרטיה האנגלית המזויפת ולהבהיר שזקנה זה בכלל לא מה שחשבתם. היה לה פודיום והיו לה המון נושאים חשובים שהיא רצתה להרצות עליהם, אז היא לא טיפלה בדמויות או שטיפלה בהן באופן כמעט אלים — וההבדל הזה הוא בבחינת טומייטו טומאטו כי התגובה להיעדר טיפול או טיפול קטלני תמיד תהיה זהה: אדישות גורפת של הקוראים כלפי כל הדמויות, וזה אפס, לא מומלץ אם מביאים בחשבון שהספר הזה מתבסס בעיקר עליהן.

כשמכפיפים את הדמות לאג'נדה במקום להניח לאג'נדה "להיראות" באופן אורגני דרך הדמות, האג'נדה חוטפת ואינה משכנעת. הנה דוגמה: גברת תאקרי קיימת בספר כדי לקדם את העניין הפוליטי שנקרא העצמה נשית. רוב חייה סבלה גברת תאקרי האומללה מבעל שהצליף בה בשוט כדי להגיע לקליימקס ועד שהיא נפטרה ממנו והגיעה לבית האבות, היא התחתנה עם סוטה חדש, שבמשך כל ירח הדבש כפה עליה שיגועי סאדו, שנועדו להנאתו בלבד. אלא שהפעם גברת תאקרי "מצאה את הקול המעצים" שבתוכה ברגע שבו חזרה מירח הדבש.

אז מה היא עשתה? היא הבהירה לבעלה החדש והסוטה שהיא אשה חזקה ועצמאית, שהגוף שלה לרשותה ומהרגע שבו היא השפילה וגירשה אותו מבית האבות היא הרגישה נהדר ונפלא. הסומק שב ללחייה וגלי עטרי שרה לה ברקע "תעשי רק מה שאת אוהבת". זוהי אשה מבוגרת שנקשרה שבוע שלם למיטה במלון, כן? אנחנו מדברים על אשה שעברה התעללות מינית איומה ואונס, וראו איזה פלא — במחי נאום קצר של העצמתלה נשיתלה — הופ! היא קמה על הרגליים ועכשיו היא מאושרת מתמיד! יכול להיות שהמסר הגלוי באפיזודה המשונה הזאת היה לחזק נשים, אבל המוצר המוגמר עשה בדיוק את ההיפך — אין אשה שמתנהגת כך בעולם האמיתי. כך מתנהגות רק דמויות שנקברו תחת אג'נדה.

מה שעובד לטובת רובנס, שזכתה ב–1970 בפרס בוקר על ספרה "הנבחר", הוא המבטא הגרהם־גריני המשובח. הוא אמנם לא מציל את הספר, אבל הוא גורם לקורא לחבב את הסופרת. גם במקרה של גרין וגם במקרה של רובנס יש פזילה ממזרית לכיוון האריסטוקרטיה הבריטית המנופחת דקה לפני פיצוץ הבלון, אלא שגרין הצטייד בדודה אוגוסטה המופלאה מ"מסעותי עם דודתי" ואילו רובנס השתמשה בפלקטים במקום דמויות. הדמות היחידה שזוכה להתחלה של טיפול ספרותי סביר היא גברת פיינברג ניצולת השואה, שמתאכסנת בבית האבות. היא אמנם רחוקה מלהיות דמות עגולה, אבל לפחות אותה רובנס מחבבת.

הספר אמור היה להיות ניסיון קליל לתאר נושא חשוב ונוגע ללב: שנותיו האחרונות של אדם בהמתנה למוות, כשהליבידו מתפקד אבל מערכת השתן קורסת. רובנס השתמשה בכל התותחים הכבדים שברשותה כדי להמחיש את אוזלת היד בכל הנוגע לפער שבין הגוף המתפורר לנפש שנותרה תוססת — דמנציה, הרטבה ראשונה, התאבדות מפתיעה; מופע שלם של זיקוקין די־נור מבעיתים הוצג שם ושום דבר אינו נוגע מכיוון שאין בספר הזה בני אדם.

כשסיימתי לקרוא אותו נזכרתי בזוג רנסום הבריטי והמבוגר מ"כל כללי הטקס" המצוין של אלן בנט. בנט נגעל מסנטימנטליות ממש כמו רובנס אלא שבמקרה שלו אין שום צורך בהרטבה לילית או דמנציה מתפרצת כדי לפרק את הנשמה של הקורא. הטלטלה, הניכור ואוזלת היד נמצאים בכל שורה חסכנית מכיוון שהוא כתב קודם כל על בני אדם והשאיר את האג'נדה לסוף.

"משחק ההמתנה" הוא רומן פוליפוני־קקופוני, בריטי מאוד, רווי שורות מחץ ואפיזודות משעשעות, אך נטול מרכז כובד. על גב הספר הביקורות מהללות את העובדה שרובנס "לא נגועה ברגשנות מזויפת". הם צודקים, הספר הזה אינו נגוע ברגשנות מזויפת, רק באינטליגנציה מזויפת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות