טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"צומת גורל": רומן קינקי שמערבב פורנו וכיבוש אך לא מממש את היומרה

ספרה של מיכל אלקיים, שם עט של אמנית אנונימית, הוא רומן על קצינת מג"ב שמגלה את נפלאות הסאדו־מזוכיזם ומקיימת יחסי שליטה עם נשים וגברים כאחד. אף שהוא כתוב בכישרון והגיבורה אינה פלקטית, הוא גדוש ביומרות אמנותיות וחברתיות חסרות כיסוי, עד שהוא מגחיך הן את הארוטי והן את הפוליטי

משחקי שליטה במועדון הדאנג'ן בתל אביב. ההסברים בספר על BDSM נשמעים כמו סיכום שכתבה תלמידה שקדנית
מייק מור
32תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

סוגה: פרוזה
קהל יעד: אוהדי BDS ו/או BDSM
מדף: ליד "50 גוונים של אפור" מאת אי־אל ג'יימס וחקייניה הרבים
לסיכום: חיבור מאולץ ומגוחך בין תיאורי מין לבין סוגיות פוליטיות

אחת התופעות הספרותיות הבולטות והמדוברות בעשור האחרון היתה פריחתה של ספרות ארוטית קינקית לנשים, שמציעה שילוב בין רומן רומנטי, הצלפות בטוסיק, פרוזה נחותה ותאוות ממון (של הכותבים והמו"לים, לא של הדמויות). הצלחתו המטאורית של הרומן "50 גוונים של אפור" מאת אי־אל ג'יימס, שפורסם ב–2011 ובתוך שנים ספורות נמכר בכ–125 מיליון עותקים ברחבי העולם ועובד לסרט קולנוע, הובילה כותבות וכותבים רבים לזנק על עגלת הטרנד. במהרה צצו מכל עבר ספרים שיותר משנכתבו כדי להעשיר את הזירה הספרותית או את סצינת ה–BDSM, נועדו להעשיר את חשבון הבנק של החקיינים וייצגו את תקוותם להפוך לגוון ה–51 של ההצלחה המסחרית.

עטיפת הספר "צומת גורל"
עיצוב עטיפה: נעמה כרמלי/ סטודיו מודן / הוצאת מודן

עד עתה הסתייגתי מהתופעה האופנתית הזאת וייחלתי לספרים ארוטיים חלולים פחות, ששואפים לספק את הקוראים אך גם לספק להם ערך מוסף כלשהו. במאמרה "הדמיון הפורנוגרפי" טענה סוזן זונטג שבספרות השאלה אינה "האם פורנוגרפיה" אלא "איכותה של הפורנוגרפיה", וכי יוצרים מוכשרים בז'אנר הזה מוכיחים לנו כי "המגונה הינו היבט ראשוני של התודעה האנושית". ואכן, ההיסטוריה מלאה בדוגמאות ליצירות פטישיסטיות מחרמנות שמצליחות להיות ספרות טובה, ביניהן "סיפורה של O" מאת פולין ריאז', "אחד־עשר אלף המלקות" מאת גיום אפולינר, "סיפור העין" מאת ז'ורז' בטאיי, "הפסנתרנית" מאת אלפרידה ילינק, "זיעה מתוקה" מאת רועי רוזן ועוד. אפילו "יוליסס" מאת ג'יימס ג'ויס, תו התקן של "ספרות כל כך נחשבת שאנשים מתביישים להודות שהם לא קראו אותה", כולל פרק שמתאר בפרוטרוט את הפנטזיות המזוכיסטיות הקיצוניות של הגיבור לאופולד בלום.

אבל חשוב לדעת להודות בטעויות, ואני מודה שטעיתי מרה: הספר "צומת גורל" מאת מיכל אלקיים (שם בדוי) הוכיח לי שהחיקויים נטולי היומרה של "50 גוונים" עדיפים עשרת מונים על רומן קינקי גדוש כל כך ביומרות אמנותיות וחברתיות חסרות כיסוי, עד שהוא מגחיך הן את הארוטי והן את הפוליטי.

גיבורת "צומת גורל" היא שרון אלמקייס, קצינת מג"ב בת 32, שמשרתת במחסום ליד הכפר הפלסטיני דיר אל־רוסון בגדה המערבית. היא גדלה בדימונה, לשם הגיעו הוריה מקזבלנקה, וגרה בדירה שכורה בדרום תל אביב. ערב אחד, כשהיא מבלה במועדון ברחוב אלנבי, היא פוגשת גבר שמגלה לה את נפלאות הסאדו־מזוכיזם, ובעקבות זאת היא מצטרפת לאתר היכרויות לאנשים שמעוניינים בסקס מהסוג הזה.

באתר היא פוגשת את אסתר, מרצה בת 45 מצפון תל אביב, שמעוררת בה את משיכתה הרדומה לנשים. פלאשבקים לעבר חושפים שבתיכון שרון היתה מאוהבת בעליזה, חברתה לכיתה, אבל הבושה לא איפשרה לה לצאת מהארון ולקבל את עצמה (על פי ההיגיון של הספר, אותה תחושת בושה משום מה לא הפריעה לה לנהל אורגיות מופרכות עם עליזה ועוד שתי חברות, אבל נגיע לזה בהמשך). בהווה, שרון ואסתר מתחילות לנהל יחסי שליטה, שבמסגרתם שרון היא הנשלטת.

זמן לא רב לאחר מכן מגיע לבסיס של שרון רופא גדודי ששמו ד"ר איתן רוזנברג, אשכנזי מבוסס ותכול עיניים. הוא מיד נמשך לשרון ואילו היא מלגלגת עליו: "כשאני חושבת על סקס איתך אני מפהקת. נשיקות, מזמוזים, תנשק לי את הצוואר, תרד לחזה, תחזיק את התחת שלי בשתי ידיים, תשכב מעלי, תחדור אלי ותגמור תוך חמש דקות? לא, תודה". על אף הפיץ' הבלתי מעורר הזה, איתן מצליח לשכנע את שרון שהוא בכל זאת בעניין של קצת טינופת. שרון מסוגלת להיות שפחתה הנרצעת של אשה, אבל לא של גבר, ולכן בקשר המקביל שמתפתח עם איתן היא השולטת שמורידה אותו לברכיים.

חיילת מג"ב במחסום שועפט ב-2011 (המצולמת אינה קשורה לכתבה)
מיכל פתאל

כאן מגיע מה שאמור להיות שיא הקונפליקט הרגשי של הרומן, אך בפועל הוא קלישאה עלילתית חבוטה: האם שרון תממש את משיכתה לנשים למרות הרקע השמרני שממנו הגיעה, או שמא תעדיף חיי נוחות הטרוסקסואליים, שיסעירו אותה פחות אבל לא יאלצו אותה לסמן את עצמה כחריגה? לא אחשוף את התשובה, רק אציין שבאופן מפתיע היא מצליחה להיות אפילו יותר מאולצת מהשאלה.

קולר להיתלות בו

מיכל אלקיים, כאמור, הוא שם עט. על גב הספר מצוין רק שהיא "אמנית רב תחומית ופעילה חברתית", מה שנשמע כמו תיאור גנרי של רוב הנשים התל־אביביות ששכבתי איתן. בקומוניקט ששלחה ההוצאה נטען שאלקיים גדלה בעיירת פיתוח בנגב, שירתה כקצינה בצבא ו"לאחר גירושיה השניים מגבר אמריקאי איתו חיה בארצות הברית וחזרתה לארץ היא מנהלת יחסים עם גברים ונשים. כיום מיכל מתעסקת בכתיבה במדיומים שונים ובאמנות פלסטית ומציגה את עבודותיה בכל במה אלטרנטיבית אפשרית" (במאמר מוסגר, מוזר להתייחס לקיום קשרים רומנטיים עם גברים ונשים בתור הסעיף הנוכחי בקורות החיים, "לאחר גירושיה וחזרתה לארץ", כמו קידום לתפקיד ניהולי בחברה בעקבות רילוקיישן).

אין לי מושג מה מתוך סיפור החיים הזה נכון. כבר ראינו בעידן הפוסט־מודרני ממוארים מזויפים, כמו "מיליון רסיסים קטנים" מאת ג'יימס פריי; סופרים ששילמו לאדם אחר להתחזות אליהם, כמו לורה אלברט שהמציאה את הסופר השברירי ג'יי־טי לירוי ושכרה את גיסתה האנדרוגינית שתתחזה אליו בציבור; וכותבים שהאדם האמיתי מאחוריהם ברא להם ביוגרפיה פיקטיבית, כמו המשוררת צאלה כץ שהמציא ערן הדס. בספרות הפורנוגרפית הנשית במיוחד ישנה מסורת איתנה של כתיבה בעילום שם, כולל אי־אל ג'יימס ופולין ריאז' שהוזכרו לעיל. אבל האם אלקיים התכוונה לכתוב פורנוגרפיה, או שהיא משתמשת בתיאורי סקס מפורטים כקולר — תרתי משמע — להיתלות בו?

פה בדיוק טמונה הבעיה העיקרית של "צומת גורל". העלילה קופצת מתיאור פלסטינים שמעוכבים במחסום בדרך למסיק לסקס עם גבר זר בשירותים של מועדון תל־אביבי, משם לסירחון של מי הבואש שבהם משתמש הצבא לפיזור הפגנות בגדה, שמהול בתיאור של החרמנות של שרון וסימני הסקס שאסתר הותירה בגופה מתחת למדים, דרך סיפורים על הזנחת העולים ממרוקו שנזרקו באוהלים במעברת דימונה, וכלה בהנחיות הלבוש הסקסי שאסתר שולחת לשרון לקראת פגישתן. וכל זה רק ב–20 העמודים הראשונים של הספר.

רגע אחד "היא עצרה את תנועת האגן והמשיכה בעיסוי מהיר של הדגדגן עד שזה קרה. התחושה של הכיווצים על הזין שלו העצימו (הטעות במקור, י"ג) את ההרגשה", ובעמוד הבא "הריחות של המים האלו, שהשתמשו בהם לפיזור הפגנות, נשארו באוויר, ולא משנה שהתיזו את הבואש לפני שלושה שבועות". התוצאה היא בליל תמוה ומתאמץ של פנטזיות מיניות וסוגיות פוליטיות, שאינו מכבד אף אחד ממרכיביו. מובן שבצורה השטחית הזאת אי אפשר לעסוק ברצינות בסוגיות נפשיות וחברתיות, אבל גם פורנו ראוי לשמו אי אפשר ליצור כך.

מתוך הסרט "50 גוונים של אפור", על פי ספרה של אי-אל ג'יימס
אי־פי

נשיקה משולשת

החיבור הבנאלי בין הכיבוש ל–BDSM שיכנע אותי שהאדם מאחורי שם העט מיכל אלקיים הוא כנראה באמת "אמנית רב תחומית". בנובמבר התראיינה אלקיים — ואולי אחרי פרשות ג'יי־טי לירוי וצאלה כץ מוטב לומר, ליתר ביטחון, אשה שטענה כי היא אלקיים — בתוכנית הרדיו "חלון גאווה" בכאן תרבות. לבקשתה, השיחה נערכה בעיוות קול, כמו ראיונות עם הומואים בארון באייטיז. היא הסבירה שהחלה להתעניין בקהילת ה–BDSM כשהבינה שהיא רוצה לכתוב ספר על הצבא הישראלי, משום שלדבריה "אני חושבת שיש קשר מאוד ישיר בין ההיררכיה הצבאית לבין ההיררכיה שמתקיימת בפרקטיקה המינית הזאת". ההשוואה בין הדברים מעידה על חוסר הבנה עמוק של יחסי שליטה ארוטיים. האומנם אפשר להשוות ברצינות בין שליטה שנעשית מתוך הסכמה, בגבולות מוגדרים ולצורך הנאה הדדית ובין שליטה צבאית אלימה ומתמשכת, שקבוצה אחת כופה על אחרת בניגוד לרצונה? אולי רק בעבודת פרפורמנס סטודנטיאלית בוסרית.

מדבריה בראיון ומהספר עצמו ניכר כי מה שמעניין את אלקיים הוא העיסוק בכיבוש, ואילו העיסוק ביחסי שליטה מיניים נועד לשמש הן כמטפורה שחוקה והן כדי לתעתע בקוראים ולהחדיר את התכנים הפוליטיים (המיינסטרימיים למדי, יש לציין) בדלת האחורית. אבל היא לא מצליחה לגשר בין התמות והז'אנרים השונים, והתוצאה אינה שלם שגדול מסכום חלקיו אלא שלם שמזלזל בכל חלקיו.

קשה להתייחס ברצינות להבלחות הריאליסטיות של עוולות הכיבוש והגזענות, כאשר לצדן מופיע תיאור פנטזמטי מפורט הרבה יותר של מעללי שרון ושלוש מחברותיה, שעורכות אורגיות משותפות בכיתה י"א: "שרון גיששה בין הרגליים של עליזה, והיד שלה פגשה את היד של רונית שהיתה כבר רטובה כולה. רונית הצטרפה לנשיקה המשולשת... שרון גהרה עליה וחדרה חזק יותר, הכניסה פנימה באטיות את כל כף היד, הרגישה שהגיעה לקרקעית האגן שלה ונשארה שם בלי לצאת... גם שלי הצטרפה, והתוודתה שזאת הפעם הראשונה שלה שהיא מגיעה לאורגזמה". החיבור המאולץ בין הדברים כמעט מעורר חשד שאת הספר האנונימי כתב בכלל פעיל ב"אם תרצו", שמעוניין להציג את העדויות מהמחסומים כשקרים מופרכים.

הפרחים לצה"ל

הכשלים הרעיוניים והאסתטיים של "צומת גורל" מצערים במיוחד משום שהוא דווקא כתוב במידה לא מבוטלת של כישרון. בראיון ב"חלון גאווה" ציינה אלקיים כי בכתיבת הספר היא נעזרה בשותפה, "סופרת מחוננת שזכתה בפרסים רבים". בין שזה נכון ובין שזאת המצאה, התוצאה מצליחה רוב הזמן להימנע מקלישאות פורנו שחוקות: הזרועות אינן תמיד מסוקסות, המבט אינו מצועף או נוקב והשפתיים אינן משורבבות כל הזמן. גם דמותה של שרון מעניינת ולפרקים משכנעת, בניגוד לדמויות הפלקטיות האחרות, וחלק ממפגשיה עם אסתר משיגים את המטרה החשובה ביותר של פורנוגרפיה, איכותית ונחותה כאחת: להדליק.

אבל הרמה אינה אחידה וחלק מהמפגשים המיניים נשמעים מגוחכים למדי — למשל, כאשר איתן, הרופא הגדודי, כורע על ברכיו מול ערוותה המגולחת של שרון: "'אתה רוצה לקבל אותו בפה?' 'כן', הוא אמר לה מתנשם. 'תשבח אותו קודם כדי שייפתח בפניך'. 'ללחוש לו לחשים כמו אלאדין שניצב בפני מערת הקסמים?' 'כן,' היא אמרה בחיוך, 'הדימוי מוצא חן בעיני'" (בעיני לא, מה אני אגיד לכם). גם העובדה שאלקיים הכירה את עולם ה–BDSM בעיקר מתוך תחקיר ופחות כחוויה אישית ניכרת היטב, בין השאר מן הטון הדידקטי של רבים מההסברים בנושא זה, שנשמעים פחות כמו פורנו ויותר כמו סיכום שכתבה תלמידה שקדנית (ז'אנר פורנוגרפי אהוב בפני עצמו, אבל זה כבר עניין אחר).

בסיכומו של דבר, זה ספר שמרוב מאמץ נופל בין הכיסאות ואינו מצליח להיות ארוטיקה מעוררת, אך גם לא חיבור נוקב על מוראות הכיבוש והזנחת עיירות הפיתוח. אולי המשפט שמייצג את הרומן בצורה המדויקת ביותר הוא זה שחותם אותו, בעמוד התודות. אחרי התודות הרגילות לעורכת ולאנשי ההוצאה, ובאופן מפתיע גם לסופר יוסי סוכרי, אלקיים מסיימת בהקדשה: "לחיילות וחיילי צה"ל, שמרו נפשכם, שמרו חייכם". נראה שרק בתרבות הישראלית יכול ספר שנועד למתוח ביקורת על מציאות המחסומים להינעל בתודה לחיילים המאיישים אותם, ובין הרומנים שמנסים לרכוב על הצלחת "50 גוונים" עשוי רק זה הישראלי להסתיים בפרחים לצה"ל — עסק סקסי בערך כמו שרה'לה שרון ולהקת "שירו" חנוטים בחליפות ירקרקות על במת הקדם־אירוויזיון.

לא פחות מקוממת היא האלוזיה למלים שכתב נתן אלתרמן לבתו המיוסרת תרצה אתר ב"שיר משמר": "שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך / שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך". הרפרור הזה אינו רק עוד היבט של היומרות האמנותיות המופרכות של "צומת גורל", אלא גם הכרה בלתי מודעת בכך שחיילי צה"ל — אפילו בספר שמתחזה לביקורת על פועלם, ואפילו כשהם בוגרים מספיק להשפיל עבדים בהסכמה ולהשפיל פלסטינים בכפייה — הם תמיד ולעד הילדים של כולנו. אלף חזרות על "זרועותיו המסוקסות" ו"עיניה המצועפות" לא היו מצליחות להיות נדושות יותר מן הסיום ההולם הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות