בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סבא רבא שלי, הקלגס המיוסר מארגון "השומר"

מנדל פורטוגלי היה סופר מוחמץ שביטא את כישרונו בכתיבת מכתבי אהבה רגישים לרעייתו, העריץ את הבדווים וחלם על התבוללות עמם ובה בעת נודע כמומחה בהצלפה בפועלים ערבים בעזרת שוט מיוחד המכונה "קורבץ'"

13תגובות

איש השומר — מיתוס ומציאות, בעקבות מכתביהם של מנדל וטובה פורטוגלי, אביבה אופז, מודן והוצאת משרד הביטחון, 2017, 182 עמודים

ערב אחד לא מזמן, בעת שיטוט באתר תקצירי ספרים שראו אור לאחרונה, לכד את עיני תקציר של ספר חדש בשם "איש השומר – מיתוס ומציאות. בעקבות מכתביהם של מנדל וטובה פורטוגלי". הספר, סיפר התקציר, מכיל מבוא רחב יריעה מאת החוקרת אביבה אופז וכשבעים מכתבי אהבה שכתב איש ארגון "השומר" מנדל פורטוגלי לאשתו טובה בין השנים 1914-1912.

"כתיבתו האישית והרומנטית של פורטוגלי, ממנהיגי ומייסדי 'בר גיורא' ו'השומר'", סיפר התקציר, "היא תופעה יוצאת דופן. מנהיגי השומר מיעטו לכתוב מכתבים אישיים, הן משום שלא החשיבו אותם ומשום חיי הנדודים שהיו מנת חלקם משך שנים רבות. הם תיעדו ושמרו בקפדנות, לעומת זאת, חומר בעל אופי ציבורי מתוך תחושה שכל פרט בתחום הציבורי הוא בעל ערך ומשמעות היסטורית. לכן, מכתביו של פורטוגלי מספקים הצצה נדירה אל חייהם הפרטיים של אנשי השומר. העובדה ששלח לאהובתו לא פחות משבעים מכתבים אישיים בתוך שנתיים על אף קשיי הזמן והשפה, מלמדת עד כמה חזק היה הצורך של פורטוגלי בכתיבה". כדי להמחיש את תשוקתו של השומר פורטוגלי לכתיבה מובא בסוף התקציר ציטוט קצרצר מתוך מכתב שבו מתוודה מנדל כי הוא "מקנא באלו שיש להם היכולת לכתוב הרבה הרבה על איזה דבר שלא יהיה. הנה אנכי בעל אופי כזה לכתוב מעט בעת שהלב מרגיש הרבה. אנכי מרגיש עד כמה הייתי מאושר לו יכולתי לכתוב לכתוב ולכתוב".

השומר מנדל פורטוגלי היה סבא של אבא שלי, סופר הריגול הנשכח מנחם פורטוגלי. עד לאותו רגע לא היה לי מושג שגם סבא רבא שלי חטא בכתיבה. אבי מעולם לא סיפר לי על שאיפותיו הספרותיות של אב המשפחה. ולמעשה, בפרק הראשון של יצירתו המאוחרת והבלתי גמורה — רומאן ריאליזם־מאגי תלת־דורי שגיבוריו אמורים היו להיות בני משפחת פורטוגלי החל במנדל ועד אליו — מתלונן אבי על הצל המכביד שהטיל עליו "סבו הנערץ, מנהיג השומרים, אשר דמותו ההרואית הלכה והתעצמה עם השנים", עד שכדי להפוך לסופר היה עליו "לעזוב את הקיבוץ כדי לחמוק ממושא ההשוואה הנצחי, הסב, שבגללו ציפו ממנו כולם להתמסר לחיי צבא או עבודת אדמה".

במבוא לספר המכתבים "איש השומר — מיתוס ומציאות" מציגה אופז, חוקרת ספרות בהכשרתה, את המאמץ הטקסטואלי המרתק שהשקיעו אנשי הארגון סביב טיפוח מיתוס השומר כ"יהודי החדש, שסימני ההיכר שלו הם אומץ לב וחוזק יד... ניגודו של היהודי הגלותי, 'האינטיליגנט'". נקודת הפתיחה הרשמית לשצף הפרסומים העצמיים של אנשי "השומר" היא "קובץ השומר", אסופת ממוארים שראתה אור בשנת 1937 ונמכרה בלא פחות מ-9000 עותקים בשלוש מהדורות. כשמביאים בחשבון שבשנת 1936 חיו בארץ בסביבות ארבע־מאות אלף יהודים, מבינים ש"קובץ השומר" היה אז רב מכר של ממש שנרכש על ידי אחד מארבעים וארבעה יהודים, כולל תינוקות.

לצד קבצי הזיכרונות מציינת אופז גם את ספרי הזיכרון לנופלים, שראשיתם בהספד ריאליסטי ואנטי־הרואי שחיבר יוסף חיים ברנר (אחיו של השומר מאיר ברנר) לחללי "השומר" בתרע"א. בעקבות הספד זה התפתח מאוחר יותר זן של רומאן המוקדש להרפתקאות השומרים. הפטפטנות הספרותית שעליה מצביעה אופז מרתקת, לא רק משום הבוז הידוע של השומרים הצעירים לקהל הקוראים שלהם — בני גילם העירוניים אותם כינו בזלזול "מלמדים" — אלא גם משום שאחת החובות בהן נצטווה איש השומר היתה, לפי דברי מניה שוחט באחד מאותם ממוארים, השתיקה.

פסל השומר בכפר תבור
תמרה

במסה הפותחת את "ספר השומר", קובץ הזיכרונות השני שהוציאו חברי הארגון בשנת 1957, מודה ישראל שוחט שמדיהם הדון קיחוטיים של חברי לגיון העבודה של "השומר", "חגורה אדומה רחבה, מין אבנט מבד, ועליו אשפת עור מלאה כדורים וכן 'קולפק' (כומתה צ'רקסית)", הומצאו לא משום שהיה בהם צורך צבאי כלשהו אלא כדי "לספק את דרישת החבר בן התשע־עשרה-עשרים לקצת רומנטיקה בחייו". האם ייתכן, חשבתי תוך כדי קריאת המבוא, שאנשי השומר בזו לקוראים העירוניים לא משום שלא אהבו ספרות בעצמם אלא בדיוק להפך — משום שכרומנטיקנים צעירים אהבו ספרות והושפעו ממנה עד כדי כך שלא יכלו עוד להבין אנשים שהעדיפו לקרוא מאשר לחיות בעצמם כגיבורי רומאן הרפתקאות?

אופז כותבת כי באחרונה חזרה אל מכתביו של מנדל פורטוגלי, שלהם הקדישה לפני שלושים שנה את עבודת המאסטר שלה, והיא מוצאת טעם רב בהבאתם כעת לידיעת הציבור הרחב. עם זאת, המבוא המעניין שהוסיפה למכתבים נגמר כמעט בלי להתייחס לסיבה המרכזית שמצדיקה, לדעתי, את הנגשתם לציבור הקוראים העכשווי שאינם נמנים על ניניו הישירים של המחבר. "שני מודלים", היא מזכירה בחטף בפרק המוקדש להיווצרות מיתוס השומר, "היוו מקור השפעה בעיצוב דמות השומר — הקוזאק, שמקורו בעולם המזרח אירופי ממנו הגיעו, והבדווי הנווד, הערבי הארצישראלי".

הערצתו הרומנטית של סבא־רבא שלי לאורח החיים של שכניו־אויביו הערבים מופיעה כבר בפתח המכתב הראשון בספר: "8 ימים היינו בין השייכים", הוא מדווח לטובה מרחובות, "וחייהם מוצאים חן בעיני. השייכים קיבלו אותנו בכבוד גדול". למעשה, חייהם כל כך מצאו חן בעיניו עד כי בזיכרונותיו מעיד השומר צבי נדב כי מנדל נהג להשתעשע מפעם לפעם ברעיון להשיא לכל שומר ארבע נשים בדוויות. אלו, לפי התוכנית, יולידו לכל שומר ארבעה בנים, כך שבמשך דור אחד יקום שבט של שומרים יהודים־בדווים. למזלי, התוכנית לא הבשילה לכדי מעבר לפסים מעשיים.

לצד תוכניות הזיווג הקפידו השומרים על הקמת חדרי אורחים לשכנים במושבות שבהן שמרו וגם העסיקו, לפי זיכרונותיה של מניה שוחט, מורה לערבית. הדבר בהחלט ניכר במכתביו של סבא רבא שלי, שמנסה להרשים את טובה במלים הערביות שהוא משלב במכתביו, בסגנון דן בן אמוץ: "יא חביבתי טובה, מה שלומך יא חיתי?" הוא שואל אותה מרחובות. "אצלנו העבודה שקטה מאוד מאוד ואין התנגשויות... הכל בילמרוף", הוא מדווח במכתב אחר מאותה המושבה. "עוד מעט ונהיה יחד", הוא כותב לה, "אנוכי כבר מבסוט". ובמכתב נוסף, בין שלל תלונות על עיסוקיו הרבים, הוא כותב כי הוא "מעט מטרוח".

העובדה שההערצה הרומנטית הזו, הפגנת הכבוד וניסיונות ההתקרבות של השומרים הצליחה להתקיים במציאות מתוחה, קשוחה ואלימה מאוד בינם לבין שכניהם היא אפשרות כמעט בלתי נתפשת לקורא הישראלי היום. ברשימה הביבליוגרפית לספר מפנה אופז את הקורא למאמר בשם "משרתי המושבה או רודנים גסי רוח?" מאת פרופ' גור אלראי. אלראי מציג במאמר את אנשי השומר מבעד לזיכרונותיהם של האיכרים במושבות, מעסיקיהם של השומרים. סבא רבא שלי וחבריו מתוארים על ידו כקלגסים פרועים שהרבו להתעמר לחינם בפועלים הערביים מתוך רצון להטיל מורא במסגרת מאבקם בזכות "עבודה עברית" ושמירה על שטחים חקלאיים בבעלות יהודית. אחת הדוגמאות שמביא מחבר המאמר להתעמרות מיותרת לקוחה דווקא מ"משפחת פורטוגלי", ספר שורשים בתפוצה משפחתית מאת יעקב פורטוגלי, דוד רבא של אבא שלי. הספר ראה אור בשנת 1979 בהוצאת "פורז", בבעלות אמי ואבי. יעקב מתאר שם כיצד אחיו הנערץ הבריח פועלים ערבים מהגורן במטולה בעזרת מתקפת הצלפות בשוט מיוחד המכונה "קורבץ'".

אך בניגוד לתיאורו כקלגס במאמרו של אלראי, במכתביו נחשף סבא רבא שלי כאדם שמודאג מהשפעותיה המזיקות של השמירה והחיכוך האגרסיבי בשכנים עד כדי שייתכן כי היום לא היו נותנים לו לשאת דברים מול תלמידים בבתי ספר תיכוניים. השמירה, הוא כותב לטובה, "גזלה את בריאותי והיא בכלל מרגיזה אותי נורא. הרבה רעל יש בשמירה. רוב השומרים הוותיקים משוברים, עזובי כוח ועזובי מרץ. לולא מצבנו בארץ ישראל כי אז הייתי המתנגד הראשון לאגודת השומרים... אך החיים הארצישראליים עוד דורשים את זה, ואם אין אחרים שיוכלו למלאות את העבודה הזאת, אז אנו מוכרחים גם הלאה לשמור". במכתב אחר הוא כותב לה מרחובות כי החליט להיות "זהיר מאוד. עקר השמירה פה כי השומרים יחפצו לשמור וזה הוא האסון כי כל אחד רוצה להיות חוג'ה".

חיי השמירה המשחיתים עצמם לא היו הדבר היחיד שתיסכל ודיכדך את מנדל. הוא סבל עוד יותר מהפער שנחשף בין האידיאלים שלו על "חיים משותפים, חיים מוסריים, נקיים שלא יודעים קנאה ושנאה" ובין המציאות בארגון שבו "האמון חלף ואיננו, ובמקומו רגז והתמרמרות... אנכי מביט על חברי, אלו שהייתי נאמן אתם רק זה אתמול, ורואה את הסוחר שבהם (כמובן לא בכולם) שעושה מהם אנשים של תקט ופוליטיקא, ולבי נקרע בי לקרעים מפני כי לאהוב אותם כבר אינני יכול ואנכי סובל מזה שחדלתי לאהוב אותם... קשה לי עכשיו חביבתי, ורק אחד אוכל לאמור לך — לולא את לא הייתי יודע גבול למצבי הרע. את מחיה אותי. הכל הכל אני שוכח כשאת עולה בזיכרוני".

כמה מכתבים בהמשך מצטרפת נחמה נוספת לחייו של מנדל — מאיר פורטוגלי, בנו הבכור שנזכר מעתה כמעט בכל מכתב. "טובהלה, לו ידעת עד כמה שאני מתגעגע למאירקה הקטן שלנו", הוא כותב, "איפה שאנכי רואה ילד קטן מתהלך, תיכף אנכי נזכר במאירקה שלנו וחושב איך מראהו עכשיו ואיך הוא יהיה בשנותיו של הילד הזה שלפני. תנשקי אותו בעדי הרבה הרבה פעמים וכשאשוב כבר אשיב לך עוד עם רבית".

מאיר הקטן, מגלה קורא המכתבים, נקרא על שמו של מאיר חזנוביץ' המתואר ב"קובץ השומר" כנועז שבשומרים וכחברו הקרוב של מנדל. חזנוביץ' נהרג ימים ספורים לפני הלידה, ובמכתב בהול מהגליל מדווח מנדל לטובה כי חברו הטוב "נהרג מכדורנו כדור של שומר שלנו... ועד כמה זה מכאיב בשביל מאירקה שלנו — הגיבור חיל. לו היה נהרג מיד ערבים לא הייתי כל כך עצוב. היינו יודעים שהוא נפל בקרב — וזה יכול להיות את כל אחד מאתנו. אבל לנפול חלל מידי שומר שלנו — עד כמה זה מכאיב לב ועד כמה זה נורא... טובלה, יש לי בקשה אליך, וחופץ אנכי שאת רצוני זה תמלאי... אנכי רוצה כי את הילד שלנו יקראו בשם מאיר או מאירה, בזה יהיה לנו זיכרון נצח ממאיר החביב והיקר לנו כל כך. את בוודאי תסכימי לזה לא כך חביבתי?"

השילוב בין מכתבי אהבה, התפכחות כואבת מאשליות נעורים והעובדה כי בין השמות "לוטה" ו"טובה" מפרידה רק אות אחת, הזכירו לי תוך כדי קריאה את רומאן המכתבים הנודע של גתה "ייסורי ורתר הצעיר" וגרמו לי להתייחס אל קריאת המכתבים של מנדל כרצף בדיוני, כרומאן. אך בניגוד לאלו של ורתר הצעיר, מכתביו של מנדל הצעיר אמיתיים.

חברי ארגון השומר, 1909

המכתבים שכתב לאחר 1914 לא נשמרו, כך שעלילת הספר נקטעת הרבה לפני הסוף, כשלוש שנים לפני מותו של הגיבור מפליטת כדור. גם עלילת המשנה סביב גורלו של הילד מאיר נותרה פתוחה — לאחיו היחיד של סבי אברהם קראו יזרעאל. סקרן להשלים את הפערים בסיפור, נזכרתי בקבצי הממוארים שהזכירה אופז במבוא וניגשתי אל המחסן בביתה של אמי, בו נמצאו כל ספרי ההיסטוריה שריכז אבי בשנה בה הקדיש עצמו ליצירת אפוס הריאליזם הקסום המשפחתי.

אחד מהם, בעל כריכה כחולה אכולה, היה עותק מהמהדורה השלישית של "קובץ השומר" והוא נפתח בהקדשה בכתב ידה הקטן והצלול של טובה פורטוגלי — "ליום מלאת לך תשע עשרה ולכתך לצבא, מסבתא, 8.11.58". בתוכן העניינים הופיעה מסה אוטוביוגרפית קצרה בשם "בדרכים" מאת מחברת ההקדשה. בעמוד השלישי של המסה, לאחר תיאור של ימי "השומר" הראשונים, השלימה עבורי טובה את עלילת המשנה על מאיר פורטוגלי. "הילד שלנו חלה אז קשה", היא כותבת, "ומשהחמיר מצבו מוכרחה הייתי לנסוע אתו לחיפה. חמש שעות ניטל עלי לחכות עם הילד על זרועותי בחוץ עד בוא הרכבת. ואת הילד החולה לא השיבותי הביתה. הוא נקרא על שמו של מאיר חזנוביץ', אשר נהרג ימים אחדים לפני היוולדו".

בהמשך דואגת טובה להשלים גם את העלילה המרכזית עם תיאור מפורט של יום מותו של מנדל. "לאחר שקרה המקרה", היא מספרת ומוסיפה בהערת שוליים חריגה בתחתית העמוד כי מנדל נפצע בי' בטבת פצע מוות בירייה מהנשק הטעון שנפל מידו, "עמדתי על יד מיטתו והוא אמר לי 'הבה ניפרד. ובצאתך זאת הפעם מהחדר אל נא תשובי יותר הנה'. מילאתי את בקשתו. אבל כעבור איזה רגעים לא עצרתי כח ונכנסתי שוב. הוא הביט אלי ואמר: 'למה את נרגזה?' עניתי לו שאינני נרגזה כלל. אז הביט בי ואמר: 'אם כך, טוב'. לפני מותו לא דיבר דבר, ובעיניו היתה הבעה של סבל נורא".

זה היה עצוב, לחשוב שהמעמד בו שני הגיבורים הצעירים מביטים זה בזה בשתיקה ומבינים כי בקרוב ייפרדו לנצח התרחש בעצם במציאות, בין סבא רבא וסבתא רבתא שלי, ולא רק בין דפיו של ספר לדמויות בדיוניות. כשקראתי את הקטע שוב, ברצף יחד עם הדיווח על מותו של מאירקה והאזכור למות החבר הקרוב שעל שמו נקרא, תהיתי פתאום האם מנדל, מדוכדך מיחסיו עם חבריו לשעבר לארגון, מחיי השמירות, ממותו של חברו הקרוב וממותו של בנו הבכור שנקרא על שמו, שאל מגתה לא רק את צורת המכתב והתימות המשותפות אלא, כמו קוראים צעירים רבים בראשית המאה התשע־עשרה, גם את רעיון ההתאבדות.

ב"ספר השומר — דברי חברים", שנדחס גם הוא בין הספרים שהוריש לי אבי, מצאתי — כמו בספרי "מבוכים ודרקונים" — סוף חלופי לעלילה, הפעם מאת רחל ינאית. ינאית מספרת במסתה "בימי מלחמת העולם הראשונה" על מפגש עם טובה כמה ימים לאחר מותו של מנדל. "בשעות הלילה סר מנדלי מן השמירה הביתה", היא נזכרת בדברים שסיפרה לה סבתא רבתא שלי, "ופתאום פילחה ירייה את האוויר בסמוך אליה. היא קפצה מן המיטה אל מנדלי, טיפת דם לא נראתה מעל לפצע. מנדלי עדיין במלוא הכרתו, מנסה לעודד אותה ומפזם ניגון חביב עליו. מבקש להיפרד ממנה בנשיקה... כנחנקת נראית טובה בדיבורה, ושוקעת בדממה כבדה... עיניה מתרחבות ופונות אל שני בניה הקטנים, בני מנדלי".

לאחר שקראתי את שני הסופים חשדותי רק התחזקו. ראשית, לפי תיאורה של ינאית מנדל היה לבד בעת השמירה. אם, כעדותה הראשונה של טובה ב"קובץ השומר", היה מריר ולא רצה לדבר ברגעיו האחרונים, כיצד כותב הערת השוליים יודע, בעצם, שהנשק הטעון נפל מידו? מדוע נדחקה הירייה בשוגג מגוף הטקסט אל הערת השוליים? ומה פשר הפער בין שתי הגירסאות? האם ביקש ממנה, קודר, לצאת מהחדר ולא לשוב, "לא דיבר דבר, ובעיניו הבעה של סבל נורא", או ששכב על ערש דווי וניסה לעודד אותה, משדר עסקים כרגיל ו"מפזם ניגון חביב"?

בניסיון למצוא תשובה לתהיותי נסעתי באחרונה לקיבוץ כפר גלעדי כדי להשתתף בפעם הראשונה בחיי באירועי "יום השומר". כשהגעתי, באולם הכניסה ל"בית השומר" הצטופפו כמה עשרות צאצאי שומרים סביב שולחן פלסטיק ועליו בקבוקי משקה זרחניים וערימת כריכי מכונה. מולי, צאצאית בגיל העמידה תחבה אל תיקה שלושה כריכים בזה אחר זה. על שולחן בצדו השני של החדר, הבחנתי, נמכרו עותקים מספרה של אופז. לפני הטקס נפגשתי עם ד"ר אופז, אשה נמרצת וזקופה בעלת שיער זהוב וחיבה סרטוריאלית לצבע הטורקיז, והצגתי את עצמי כנינו של מנדל. איך קרה שהקדישה שנים ארוכות כל כך למחקר מכתביו? שאלתי. ראשית, אמרה, היא שמחה לפגוש לראשונה צאצא ישיר של מנדל פורטוגלי, משום שעד עכשיו עמדה בקשרים עם צאצאים מקירבה שנייה או שלישית.

לאחר שבחנה באריכות את עצמות לחיי, הסבירה שכחוקרת התעניינה מראשית הדרך ביצירה הספרותית של אנשי העלייה השנייה. בעלה הוא גד אופז מחוג "שדמות". בזמנו, כשעבדה על המאסטר שלה, חיפשה בארכיוני הקיבוצים יצירות ספרותיות מאת אנשי השומר ולא איתרה כאלה, אך ארכיונאי כפר גלעדי אז, יוסקה מלמוד, סיפר לה על מזוודת מכתבים שמצא בשנת 1966, זרוקה על אחד השבילים בקיבוץ מחוץ לבית שבו התגוררה טובה פורטוגלי. כשהחלה לקרוא הוקסמה מיד מהשילוב בין ריחוק פרגמטי לפרצי התלהבות רומנטיים שמאפיינים את כתיבתו של סבא רבא שלי.

שיתפתי אותה במחשבותי על ורתר הצעיר ומנדל הצעיר, על מותם של המאירים ועל העדויות הסותרות בנוגע ליומו האחרון של סבא רבא שלי בשני קבצי הזיכרונות של השומר. ד"ר אופז הינהנה, אך אמרה שלדעתה, אף שהדברים יכולים להתיישב עם הטקסט, הסיכוי שסבא רבא שלי עשה לעצמו משהו בגלל עניינים אישיים הוא אפסי. באותה תקופה, הסבירה, למנהיג שומרים ציוני כמו מנדל המשפחה פשוט לא היתה דבר חשוב מספיק כדי להיכנס בגללו לדיכאון.

באולם הסמוך החל הטקס המרכזי. גדעון גלעדי, נכדו של ישראל, החל להשביע בשבועת השומר כמה עשרות ילדים וילדות שהגיעו השנה למצוות. גדעון סיפר להורים ששבועת השומר המקורית ניתנה בנוכחות ספר תנ"ך ורובה, אך היום יאלצו המושבעים הצעירים להסתדר ללא נשק חם. מהטון שבו מסר את ההודעה לא היה ברור אם הוא מתבדח או מעדכן על תקלה ארגונית. הילדים עלו בזה אחר זה אל הבימה, נשבעו אמונים והקריאו קטע קצר שחיברו אודות סבא־רבא־רבא שלהם. בהעדר האמל"ח, האירוע נהפך לערב ספרותי למהדרין.

כשאחרון המושבעים גמר להקריא פנה אלינו גדעון והפציר בנו לקחת את עניין השומר לידיים — הגיע הזמן, הוא אמר, שאתם, הדור הצעיר, תחזירו את השומרים לתודעה. כל אחד בדרך שלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו