בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדוד שלי, יחיעם ויץ

פרק קצר מהספר "הבא ברכה לנערים: יחיעם ויץ — נפילתו, הנצחתו והנצחת בני דורו", שעתה הסתיימה כתיבתו והוא מתמקד בחיי דודי יחיעם ובדרכים המרכזיות של הנצחתו

24תגובות

פרק קצר זה הוא חלק מהספר "הבא ברכה לנערים: יחיעם ויץ — נפילתו, הנצחתו והנצחת בני דורו", שעתה סיימתי את כתיבתו. הוא מתמקד בחיי דודי יחיעם ובדרכים המרכזיות של הנצחתו: הקמת קיבוץ יחיעם, פרסום ספר מכתביו שהיה ספר זיכרון קאנוני שנים רבות, ויותר מחמישים יחיעמים שנושאים את שמו. גם אני נושא את שמו, ומבחינתי כתיבת ספר זה היא דרך להתמודד עם משא שמו הכבד שאני נושא כל חיי.

י"ו

כשיחיעם היה תלמיד בכיתה השמינית בגימנסיה העברית בירושלים הוא הצטרף לשומר הצעיר. מאז הקדיש את רוב זמנו ומרצו לפעילותו בתנועה והיה מוקסם מהתורות והתיאוריות שלמד בה — היתה לו נטייה אינטלקטואלית מובהקת. הוא הדריך בקן התנועתי בעירו והיה דמות ידועה ונערצת בתנועה בכל הארץ. ב-1968 שלחתי לסופר משה שמיר, שהיה חבר תנועה זאת ובן דורו של יחיעם, מכתב שבו ביקשתי ממנו לשלוח לי את חתימתו וכך הוא ענה לי:

"ליחיעם ויץ שלום!

את שלוש המלים הללו שכאן, בראש האיגרת הזאת, 'ליחיעם ויץ, שלום' (בעצב, חזק!) — כתבתי בפעם האחרונה לפני יותר מעשרים שנה, שזה היה בוודאי בין שני מחנות הפלמ"ח או בין שני קנים של השומר הצעיר או בין שני קיבוצים. אומר לך את האמת: כשקיבלתי את מכתבך והפכתיו לראות ממי הוא נשלח וראיתי 'יחיעם ויץ' פג לבי לרגע. יחיעם ויץ היה מדריכי בתנועה — מדריך שהוא גם רע וגם מורה נערץ ואני בטוח כי אישיותו ידועה לך יותר מאשר לי.

למה כתבתי דברים משונים אלה? כדי להסביר לך כי איני מחבב את עניין החתימות לשם אוסף חתימות, אבל בשביל שמך וביתך וזכרו של יחיעם הראשון, אני חותם לך בברכה ובידידות

משה שמיר"

דיוקן יחיעם ויץ ברישום מאת פנחס ליטוינובסקי

העובדה שיחיעם התלהב מהרעיונות והתיאוריות של השומר הצעיר לא הפכה את אביו, יוסף, למאושר. הוא התנגד להשקפת העולם של התנועה ויחסו אליה היה דו־ערכי. מצד אחד העריך את הפעולה ההתיישבותית של קיבוצי השומר הצעיר, ומצד שני מתח ביקורת חריפה על האידיאולוגיה של התנועה, ביקורת שנבעה מהפער האידיאולוגי בין העמדות הרדיקליות, המרקסיסטיות והפרו־סובייטיות של השומר הצעיר לבין העמדות המתונות של מפלגת הפועל הצעיר, שהיה מראשוניה, מאז עלייתו לארץ ב-1908. הוא ראה את דרך בנו כסוג של התרסה והיה מאוד מוטרד מכך. ב-1935 כתב לרענן, בנו הבכור: "יחיעם מסב לי צער בימים האחרונים, וזאת על רקע 'פוליטי'. מיום שנתמסר ל'השומר הצעיר', הוא אדוק בתורתו ושומר מצוותיה בקנאות. מפא"י [היא] תועבה לו. עניין רב מצא בשאלת 'הסכם' ושמחתו גברה משניצחו אומרי 'הלאו' (=אלה שהתנגדו להסכם בין בן גוריון לז'בוטינסקי). ברור לי, שהוא לא חדר לעמקי התורה אלא תפס רק את האמרות הריקות המהלכות בתנועה זו".

במכתב נוסף כתב על התנהלות בנו ועל הלך רוחו: "נדמה לי שיחיעם נוטה דווקא לסוג המילולי. בעצם ימי בחינות הבגרות, הוא נותן יותר מדי ל'קן' ולא שאני מייחס ערך רב ביותר ל'לימודים' ומעדיפם על עניינים, אבל אין איש צעיר מבטל תורתו ועמלו על סף יציאתו מבית המדרש. תחילה יסיים לימודיו, ואחר כך תהיה הבחירה בידו: ירצה — יילך לעבוד, ירצה — יילך ללמוד".

בקיץ 1935, אחרי שסיים את לימודיו בגימנסיה, עמד יחיעם מול פרשת דרכים ושאל את עצמו מה תהיה דרכו. במכתב ששלח לשולמית ליין (לסקוב, שהיתה אשתו הראשונה של אבי רענן) פירט את לבטיו. האפשרות הראשונה היתה לימודים באוניברסיטה העברית. אביו תמך בכך כי היה סבור שלימודים הם דרך לבניית הארץ. אבל יחיעם דחה את האפשרות הזאת. הוא הדגיש שהאפשרות "ללמוד באוניברסיטה יורדת אצלי על הפרק כי אין ברצוני להיות תלוי בבית ההורים, 'להתעסק' אתם". כן ציין ש"אין ברצוני ללמוד לימוד קטוע וחלקי רק לשם רכישת ידיעות בלתי מוגדרות".

האפשרות השנייה היתה הגשמה בקיבוץ. הוא התכוון לעבוד בעבודות פיסיות כמו בניין או חשמלאות — עבודות שאכן עסק בהן כשהגיע לקיבוץ. אפשר לחוש כי באותם ימים ההגשמה בקיבוץ בערה בעצמותיו.

ב-1936 הצטרף יחיעם לפלוגת הנוער הארצישראלי שחבריה הקימו את קיבוץ ג' של השומר הצעיר, שהתמקם בצריף העץ שבכניסה למושבה ראשון לציון. אחר כך הקימו את קיבוץ חצור. מרדכי (מורל'ה) בר־און, שהיה חניך השומר הצעיר במושבה, זוכר היטב את הקיבוץ וגם את יחיעם עצמו: "בין השאר נשמר אצלי זיכרון של יחיעם ויץ הקופץ במוט. יחיעם היה נער גבה קומה ויפה תואר ובלורית, ובשיחות הקיבוץ התבלט כמנהיג טבעי". בקיבוץ הגשים את עיקר העיקרים מבחינתו — עבודת כפיים, "הוא נוטל את הטורייה בידיו הארוכות. כופף את גוו התמיר מתחת לעצי ההדר".

לכאורה, יחיעם היה שמח וטוב לב, אבל בד בבד תססה בו תחושת אי סיפוק, ניגודים של עליזות ותוגה, אגדת דמיון ומציאות כהה. הוא חש בפער הגדול בין הרעיון הקיבוצי הנשגב לבין המציאות הקיבוצית האפורה, והחיבוטים והספקות באו לידי ביטוי מלא במכתבים שכתב לחברתו רמה (סמסונוב, שאחר כך היתה אשתו). דברי הביקורת הנוקבים שלו על חיי הקיבוץ מעידים שמהרגע הראשון הוא לא חש בו בנוח. החלום הגדול התפוגג מהר מדי.

במכתבים הרבים שכתב לרמה הטיל ספק ביכולתו להמשיך לחיות בקיבוץ: "יש לי הרגשה של ארעיות, של אי סדר, בגלל כל זה. ארון לבגדים קטנטן שאינו מכיל מאומה. ושאר הבגדים במזוודה. אין על מה לשבת (אפשר, אמנם, לרבוץ על המיטה). אני מרגיש חוסר בפינה סגורה קצת, בכתלים שהם קרובים למגע ידי". ובמכתב אחר: "רמה, החיים הם גסים. העבודה היא עול. עול מפרך, ללא הפסק ויתור... האנשים נעשים קטנים; חבריך נעשים שדופים. איפה היפה?"

בפברואר 1938 פרץ סכסוך ראשון בינו לבין חברי הקיבוץ בשל קשריו עם רמה שלמדה בירושלים. יחיעם עשה הכל כדי לראותה ובעקבות בקשותיו ולחציו החליטו חברי הקיבוץ "שאין לבקש רשות לנסיעות, אלא שהאחריות היא אישית־מצפונית". ואמנם ההחלטה להעניק לו אפשרות לנסוע יותר העיקה על מצפונו והגבירה את המתח בינו לבין חבריו.

במאי 1938 התפוצץ הכל. "נפל בקיבוץ מה שהיה צריך להיאמר", כתב לרמה. נערכה שיחה "בדבר הנסיעות לחוץ לארץ", (נסיעותיו לירושלים) שהתגלגלה לנושאים "גדולים יותר מהנסיעות", כמו "שאלות שיתוף ושאלות יחס לקיבוץ". אחד החברים אמר: "יש חברים, כמו יחיעם, שעושים להם את החיים בקיבוץ קלים — לא פחות ולא יותר — מבלים בנסיעות כל שבוע ועושים להם נעימות גדולה מחובתם לחיות בשביל האידיאל".

"נפגעתי, רמה, נפגעתי כל־כך", כותב יחיעם. "כשהתחלתי לדבר הפסקתי פתאום באמצע ושכחתי כל מה שרציתי לומר. חיכו וחיכו — ושתקתי". כשיצא מההלם דיבר, שפך את חמתו והביע השקפתו על צורת הקיבוץ. דבריו עוררו הד עצום "גם מפני ההשקפה המיוחדת וגם, בלי ספק, משום שלא התביישתי ונגעתי בחוצפה בדברים שאין נוגעים בהם תמיד. כנראה התפרצתי ללא כל מעצור. כל כך הרבה כעס, כאב וסבל צברתי לי עד שלא ידעתי את עצמי. התחיל ויכוח ער, שהתבטא בזה ששאלו אותי שאלות ואני עניתי. ישבנו עד קרוב ל-12 בלילה".

בעקבות השיחה הסוערת יחיעם התחיל לשאול עצמו שאלות נוקבות. "האם אני ישר עם השקפתי? האם אין פה שקר אחד גדול?" ותשובתו: "כל־כך הרבה שיקרתי, כל־כך הרבה עשיתי כדי להשלים עם משהו שאני זומם לעשות ואיני משלים עמו (עם עצמי)". הוא ציין באופן מפורש כי שקרים אלה קשורים בנקודה אחת ויחידה — יחסיו עם רמה.

מעימות זה ועד החלטתו לעזוב את הקיבוץ הדרך היתה קצרה. באוגוסט 1938 ארז את חפציו הדלים ועזב. הוא הגדיר צעד זה כ"מנוסה". מעט אחר כך נסע ללונדון ללמוד כימיה. אביו כתב כי יחיעם והוריו החליטו כי הוא ימצא "פורקן על ספסל־הלימודים בבתי־אולפנא גבוהים". הוא נסע ללונדון ו"בבת אחת עבר לעולם אחר".

מבחינת העולם הסגור והקנאי של הקיבוץ נתפשה עזיבתו כחטא כפול "ואולי אף משולש". החטא הראשון היה עזיבת החיים החלוציים בקיבוץ "לטובת חיי העיר 'הבורגניים' ו'דקדנטיים'"; השני היה נטישת אורח החיים הקולקטיביים "למען קידום אישי ופיתוח 'קריירה אישית'"; והשלישי היה לימודים אקדמיים בלונדון — בירתה של ממשלת המנדט השנואה. חיים גורי, חניכו בפלמ"ח, טען שמבחינתו העזיבה היתה פצע פותח ומדמם עד סוף חייו הקצרים.

זמן קצר אחרי העזיבה כתב יחיעם מכתב ל"חברים יקרים" בקיבוץ כדי להסביר את מניעיו. המכתב לא נשלח ונמצא בעזבונו אחרי נפילתו. ואלה עיקרי הדברים כפי שסיפר חיים גורי: יחיעם נס מהקיבוץ כשהוא כולו "רוטט מפחד להישאר עוד רגע קט, עוד דקה אחת", כמו מישהו שנמלט מתחושת אשמה ומ"עיניים שואלות". הוא הדגיש שהעזיבה נבעה מתהליך מצטבר: "נצטרף רק קו לקו, יום אל יום, שבוע לשבוע, חודש לחודש, רק תשעה". אך בתקופה זאת "הוטלה עלי עבודה נוראה, עבודת פרך", והוטל עליו ליהפך מילד לאיש ו"לחיות במקום לשחק משחק צופי". יחיעם ציין כי הוא לא הצליח להתמודד עם העבודה: "עד היום אני מלא אימים מפניה, וחוסר אמונה בכישרונו של גופי להחזיק מעמד בה... אל תטעו בי לחשוב שאבדה לי האמונה במפעל, שאיני מכיר בדרך החברתית (הפועלית. הציונית, האישית) שלנו. לו כן היה — כי אז היה הכל מכאיב מאוד, מרגיז ומעליב מאוד — אולם גם בר־מסקנות לחלוטין. אז היה ברור מה לעשות! אולם הכל נשאר על מקומו. כל אמונה לא נתערערה".

סיפור עזיבת הקיבוץ המשיך לרדוף אחריו. אחרי חודשים רבים, כשהיה בלונדון בלימודיו, שלח יחיעם מכתב ארוך לאחד מחבריו בקיבוץ, בו כתב מדם לבו: "מדוע לבוז [ליחיעם]? משום שאדם מחפש? משום שהוא מנסה למצוא את שלו? משום שהוא מנסה בכל כוחו להיות ישר עם הכרתו והרגשתו? או שמא אין זה אלא כסות־מגן רפלכסיבית של החיה שנוגעים בה בעדינות?" בסוף המכתב כתב יחיעם משפט שאפשר לראות בו דברי תחנונים: "שמע, ניסיתי להתקשר אתך ולתת לך להבין שאיני זר ואיני רוצה להיות אותו זר שבזים לו ושוכחים וחסל. כל עוד לא שכחתי אני — אל תשכח גם אתה".

זמן קצר אחרי חזרתו מלונדון התגייס יחיעם לפלמ"ח, ושירת בו כשש שנים, עד נפילתו ב"ליל הגשרים" ביוני 1946. יש להניח שטראומת עזיבת הקיבוץ היתה מרכיב מרכזי בהכרעתו להקדיש שנים רבות לשירות הצבאי בפלמ"ח. שירותו הארוך היה סוג של כפרה.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו