בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להרחיב גבול הצדקה והמישרים

מאז צעירותו ולאורך עשרות רבות בשנים התפרסם פרופ' נחום רקובר כ"מר משפט עברי", וספרו האחרון הוא יצירה מונומנטלית המרכזת את כל מפעלו, המבוסס על הרעיון שכדי להגיע אל הצדק יש לשתף תמיד את מידת הרחמים עם מידת הדין

3תגובות

סודו של המשפט העברי — צדק, משפט, יושר ורחמים, מאת נחום רקובר, הוצאת ספריית המשפט העברי, 2019, שני כרכים

מימרה מוכרת בעולמם של חכמי תורה, שמקורה אינו ברור, היא "מימי לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת". בשפות זרים אולי מקבילה היא במידת מה לדברי ארכילוכוס, המשורר היווני מן המאה השביעית לפני מניינם, שערך את ההבחנה בין קיפוד לשועל: "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". השועל הוא מעין בעל מלאכות הרבה, והקיפוד יודע מלאכה אחת אך בקי בה היטב היטב. אימץ הבחנה זו היסטוריון הרעיונות הבריטי־יהודי ישעיהו ברלין בספרו הנודע "הקיפוד והשועל". בפסק דין לעת פרישתה של חברתי השופטת אילה פרוקצ'יה כתבתי על קנאת השועל (כמותי ר"ל) בקיפוד (כמותה).

על פרופ' נחום רקובר אפשר לקרוא את הניב "בעל מלאכה אחת". מאז צעירותו ולאורך עשרות רבות בשנים הוא "מר משפט עברי", שראה כשליחותו לקרב בין עולם המשפט הישראלי הכללי לעולמו של המשפט העברי. רקובר, מגידולי ישיבת מרכז הרב, עשה כן בשנותיו הרבות במשרד המשפטים, כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני משפט עברי (גילוי נאות: זכיתי לעבוד במחיצתו כיועץ משפטי לממשלה).

פרופ' נחום מקובר (מימין), הרב יעקב אריאל והרב שלמה דיירובסקי בכנס בנושא הקמת בתי דין רבניים ואזרחיים
קובי גדעון / באובאו

בימים ההם ובשני העשורים שמאז פרישתו אין מי שהעשיר כמותו את מדף הספרות המשפטית במשפט העברי ואת "המקף המחבר" בינו לבין המשפט הנוהג במדינת ישראל — שאינו המשפט העברי, אך המשפט העברי (כיום אפילו באופן פורמלי לפי תיקון לחוק יסודות המשפט) הוא אחד ממקורות ההשראה שלו. כך צריך שיהא, מכיוון שעמנו אוצר משפטי ענק ובלום שראשיתו במקרא, המשכו במשנה ובתלמוד הבבלי והירושלמי, בספרות הגאונים, במפעלי הקודיפיקציה של הרמב"ם ושולחן ערוך (בין השאר), בכתבי חכמים ראשונים ואחרונים ובעולם השאלות והתשובות, וכיום בספרות יען רחבה מני ים של חכמים רבים.

נחום רקובר רואה עצמו שליח למשימה זו, ובנוסף לספריו הרבים שלו עצמו עומד הוא בראש המפעל של גיוס חכמי משפט נוהג ומשפט עברי למונוגרפיות על חוקים ספציפיים של מדינת ישראל ומקבילותיהם במשפט העברי. ועל כל אלה הוא ממשיך, במסגרת "מורשת המשפט העברי", בעריכת סמינרים בסופי שבוע בתחום המשפט העברי, שהגיעו כבר לתשעים ושלושה, כשהמטרה היא יישומית — כיצד לחבר בין המשפט העברי לאתגרים משפטיים עכשוויים. הנה לפנינו איש כבן פ"ז, רץ כצבי, מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות כעול ימים.

אמרנו: משפט עברי יישומי. אתלה באילן גדול, הרמב"ם, אשר בסוף הלכות תמורה בספר הקורבנות בי"ד החזקה שלו, ספר משנה תורה, כותב: "ורוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים" (מובא גם על ידי החפץ חיים במבוא לספר המצוות הקצר שלו). משמעות הדברים ברורה: דיני התורה ניתנים בחינת "וחי בהם", הם מורה דרך לאדם ביומיום שלו. והרי זהו החוק וזהו שלטון החוק, ובלשון מנחם בגין: שלטון המשפט. אם כן, אין לראות במשפט העברי "סיפורי סבתא" היפים לסבתא אהובה ותו לא, כמשל שהמשיל הרב יחיאל יעקב ויינברג בעל "שרידי אש", וגם לא "עסק של הדתיים", אלא תורה חיה, נכס לאומי־תרבותי שאפשר לקבל הימנה השראה, עצה ותושייה.

כמו במדעי הטבע, שמבחינים בהם בין מחקר בסיסי למחקר יישומי, כך אפוא גם דרכו של רקובר במשפט העברי. הוא וההולכים בדרכו, כגון ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום המשפט העברי במשרד המשפטים (שמשום מה חרף הבטחות שרים לא קודם למעלת משנה ליועץ המשפטי לממשלה כקודמו רקובר, ועל כך יש להצר מאוד), עוסקים בכך במגמת יישום. ויגודה וחברו פרופ' אביעד הכהן עומדים גם בראש הפרויקט היפה בעל השם הצנוע "פרשת השבוע", ובו מחקרים קצרים במשפט העברי, בדרך כלל יישומיים, שווים לכל נפש אך ברמה גבוהה, מפעל שהיתה לי הזכות להיות על ערישתו כיועץ משפטי לממשלה.

לפיכך נתכנסנו להתבונן בספרו החדש של רקובר על שני כרכיו, יצירה מונומנטלית, הנושאת את הכותרת המאתגרת "סודו של המשפט העברי — צדק, משפט, יושר ורחמים". מטרת הספר היא ריכוז אלמנכי של כל מפעלו של רקובר, והוכחה כי המשפט העברי משמש השראה ומקור משפט בכל ענפי המשפט הנוהג, ותקצר המצע ממניית כולם. הנה ראשי הפרקים העיקריים בספר, המסתעפים לפרקי משנה רבים — הזכות לחיים והשמירה על החיים, ענייני כבוד הבריות (ובתוכם כבוד האשה), הגנת הסביבה, צער בעלי חיים ושיבוט גנטי, סדרי חברה ומינהל, מוסר המלחמה, בתי הדין וסדריהם, דיני עונשין, דיני נזיקין, דיני ממונות, דיני עבודה — אם נרצה, כל המרחב המשפטי שבתי המשפט מתמודדים עמו דבר יום ביומו.

בפתח הדבר אומר המחבר: "נראה שייחודו של המשפט העברי הוא בהכרה שמטרת המשפט אינה להסדיר את מערכת היחסים בין בני אדם בלבד, אלא בהסדרה צודקת של היחסים הללו, הבנויה על יסוד מוסרי ומתחשבת בעובדה שהאדם הוא יצור אלוהי, בעל נפש ונשמה, אדם שנברא בצלם אלוהים. כמו ש'טוב וישר ה'', וכן עלינו ללכת בדרכיו של הבורא ולעשות את הטוב והישר. אמרו חכמינו שראה הבורא שלא יוכל העולם להתקיים על מידת הדין בלבד, ושיתף עמה את מידת הרחמים, ואף אנו מצויים לשתף את מידת הרחמים עם מידת הדין. העובדה שנברא האדם בצלם אלוקים מחייבת את בני האדם להתייחס זה לזה יחס ראוי, יחס של אחוה ואהבה, וראוי לאדם לנהוג עם חברו כדרך שהוא ירצה שחברו ינהג עמו".

ואכן, אם נרצה — זו כל התורה כולה על רגל אחת, כמאמר התנא הלל הזקן. בהקדמה מביא המחבר מפי הרב י"א הרצוג כי, "חובות מוסריות מהוות במשפט העברי חלק אינטגרלי של המשפט". גישה זו קרובה מאוד ללבי, כי היא היא נשמתו של המשפט. המבוא המקיף, שעניינו מוסר ומשפט ועשיית דין צדק, חובה החלה כמובן גם על כל בני אנוש במשפטיהם, ורקובר הקדיש מחילו להנחלת שבע מצוות בני נח הנועדות לכלל האנושות — עשיר במקורות של הוגי דעות הדבקים בגישה האוניברסלית, המכילה. הרב א"י קוק מדבר על החובה "להשתדל להרחיב גבול הצדקה והמישרים, והוא בכלל דרך ה' שצוה אברהם אבינו ע"ה את בניו וביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט". הדברים מסבירים בעיני את דברי הנצי"ב מוולוז'ין, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, מורו של הרב קוק, שכתב בפתיחת פירושו "העמק דבר" בספר בראשית את שבח האבות אברהם יצחק ויעקב, "שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו 'ישרים', היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם, באשר היא קיום העולם".

אפשר לומר, ואכן נאמר במקומות שונים, כי המוסר נהפך למשפט כאשר מה שראשיתו לפנים משורת הדין ויסודו אתי, נהפך לדין. דומה בעיני שה"שידוך" בין המשפט למוסר עשוי להוליד את התוצאה המיוחלת — צדק. לא אחת, בראשית כתיבתו של פסק דין בבית המשפט הייתי שואל את עוזרי ומתמחי "מה התוצאה הצודקת? נראה אם ממנה ניתן לגזור גם את הדין".

מה שקרוי בדין הישראלי כבוד האדם, והוא חלק גדול מן השיח המשפטי והציבורי במקומותינו, הוא במשפט העברי כבוד הבריות, שעליו נאמר בתלמוד הבבלי "גדול כבוד הבריות, שדוחה (מצוות) לא תעשה שבתורה", קרי, יכול לדחות הוראות דין. רקובר, שהקדיש לכך ספר מיוחד, מביא מפי הרמב"ם דברים שציטטתי בפסק דין בעניין מרחב המחיה לאסירים בכלאם, שניתן ביום פרישתי, "ואל יהי כבוד הבריות קל בעיניו (של הדיין) שהרי הוא דוחה את 'לא תעשה' של דבריהם". כך לאסירים, כך לכל אדם.

איסור לשון הרע קרוב ללבו של רקובר מקדמת דנא, עוד מימי חקיקתו של חוק איסור לשון הרע בתשכ"ה-1965. הספר מקדיש מקום להתפתחות הדין בעניין לשון הרע, שעליו אומר הרמב"ם "אמרו חכמים: על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם". מהו הגבול בין ההלכה לבין המוסר בהקשר זה? החפץ חיים, הפוסק ואיש המוסר הגדול, הבכיר מבין הפוסקים שעסקו בלשון הרע בדורות אחרונים, מטעים כי מלאכתו אינה "ראוי" בלבד אלא מעשה הלכה — רוצה לומר, הלכה ומוסר הולכים יחדיו.

אכן, המקרא מסתפק בנושא זה בפסוק אחד "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט ט"ז). נשים לב לצימוד, הליכת רכיל יכול שתהא כעמידה על הדם. כשלעצמי נותרתי במיעוט בפרשת פלוני נ' ד"ר אילנה דיין־אורבך (2014) שעסקה בגבולות לשון הרע והגנותיו, תוך שהבעתי דעתי, גם בעקבות המשפט העברי, כי "השם הטוב לעניין כבוד האדם הוא פשט; חופש הביטוי הוא דרש", בהתחשב בכתבו ורוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הדברים מתעצמים כשעסקינן בביוש, ממגפות דורנו. הגם שעמדת היסוד במשפט העברי היתה שאין עונשים על ביוש בהיותו לאו שאין בו מעשה, גבר הצורך החברתי והאנושי, ורקובר מביא דוגמאות להתפתחות ההלכה, שהביאה לפסיקת שולחן ערוך בהלכות דיינים, "המבייש בדברים — מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו". ור' משה איסרליש (הרמ"א, בעל ההגהות ה"אשכנזיות" לשולחן ערוך של רבי יוסף קארו הספרדי) פוסק בהלכות חובל בחברו: "ויש אומרין דמכין אותו מכת מרדות.. והמוציא שם רע על חברו הוי (הריהו) בכלל המבייש בדברים".

סוף דבר: רקובר העמיד ביצירתו לפנינו כלי מחזיק ברכה לכל המבקש ליתן יד למשפט העברי היישומי והמועיל. ראוי הוא להוקרה ולברכת "עוד ינובון שיבה דשנים ורעננים יהיו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו