בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איש מת מהלך ברחובותינו

המקסימום שאפשר לעשות כשתקועים כבר בתוך המגיפות זה לעבור מ"דקאמרון", שנכתב על המגיפה השחורה במאה ה-14, אל לוקרציוס, שכתב את ספרו "על טבע היקום" במאה הראשונה לפנה"ס וקרא את "אדיפוס המלך" של סופוקלס שחי במאה החמישית לפני הספירה, ואל אלבר קאמי שקרא את שלושתם וכתב את "הדבר". וכולם הגיעו לאותה מסקנה: מול המגיפה הסוף תמיד יהיה אותו סוף. הצדיק נספה יחד עם הרשע, מי שברח מת כמו מי שנשאר, איש לא נמלט

3תגובות

ב-30 בינואר, כשמספר ישראלים ששבו מסין הוכנסו לבידוד, זה לא נראה הגיוני, ובכל אופן זה קרה רחוק. ב-4 במארס, כשהמדיניות הוחמרה והוכרז על בידוד לכל החוזרים מצרפת, אוסטריה, גרמניה, שווייץ וספרד, זה עדיין קרה רק לאחרים. ב-27 בפברואר, כשהתגלה מקרה ראשון של חולה קורונה שחזר מאיטליה, אפשר היה עוד להניח שמי שלא היה באיטליה זה לא יקרה לו. אבל כשבתי ספר ואוניברסיטאות נסגרו, נאסרה התקהלות של מעל 100 איש ויצאה המלצה להטיל סגר על זקנים, כבר ברור היה שכל זה קורה כאן. "המגיפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם", כתב קאמי ב"הדבר", "לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף". אבל "לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע האדם הוא שחולף".

אז מה לעשות עכשיו? דבר ראשון — להישאר בבית, להסתגר במקום מוגן, גם ככה אין ישיבות ואין לימודים. להתנתק, לא לשמוע רדיו ולא לראות טלוויזיה. אבל המגיפה נכנסת הביתה למרות הסגר, ולכן כשהמייל והווטסאפ שלי עולים על גדותיהם מעומס של הודעות, וביניהן אין סוף הודעות מהבנות שלי לא לצאת, לא לבוא לבקר, לשמור על מרחק של שני מטר, לא לתת לשליח של הסופר להיכנס הביתה — אני מחליטה פשוט לברוח מכאן.

לאן? הכי רחוק שאפשר והכי בטוח — למקומות שבהם התרחשו מגיפות אחרות; ולהתחיל מהמגיפה שהתרחשה בתבאי במאה החמישית לפנה"ס, בימי שלטונו של אדיפוס המלך. ומה לחפש שם? תשובה לשאלה למה זה קורה, מה עושים עכשיו, ומה הערך של כל מה שבקלות כזאת כלה ונמוג.

תשובה, אפשר לומר כבר מראש, לא אמצא. רק עוד ועוד שאלות.

אלכס קרול כאדיפוס בהצגה "אדיפוס, תיאור מקרה" בתיאטרון הבימה (עיניו מדממות וחבושות)
ג'ראר אלון

"נשים יולדות ולדות מתים", "נפש אחר נפש תראה חומקת [...] אל גדתו של אל השקיעה", "את מה שהלילה מותיר לפליטה משמיד הבוקר שלמחרת", כך מתוארת המגיפה במחזה "אדיפוס המלך", "איש מת מהלך ברחובותינו וזורע את צלו עלינו". סופוקלס היה אדם מאמין ולכן על השאלה "למה" יש לו תשובה פשוטה: אם יש מגיפה והעיר תבאי מלאה מתים, סימן שמישהו טימא אותה. בזה היוונים מאמינים. זה מה שמספר המיתוס של אדיפוס ובזה מאמין אדיפוס המלך עצמו. על כן הוא יוצא בתחילת המחזה לחפש את הפושע שטימא את העיר, ומוצא בסופו של המחזה את עצמו. הוא זה שטימא את העיר כשרצח את אביו ושכב עם אמו, והוא זה שיעניש את עצמו כשיעוור את עיניו.

במחזה הזה, שנכתב במאה החמישית לפני הספירה, ברור לגמרי מה הביא למגיפה ומה צריך לעשות כדי לחסל אותה. יש חטא ויש עונש, והאלים יודעים היטב מה הם עושים.

אכן, סופוקלס היה אדם מאמין, אבל מלבד זאת הוא היה גם סופר גדול, ועל כן הוא מטיל ספק בסיפור שאותו הוא מספר. את הספק הזה הוא לא מטיל בעלילה ובלב הגיבורים אלא בלבו של הקורא. כי האם אדיפוס באמת אשם בכך שרצח את אביו ושכב עם אמו? האם אדם יכול להיות אשם במעשה שלא התכוון לעשות אותו? שלא ידע כלל שהוא עושה אותו? ואף ברח לקצווי ארץ כדי להימנע מלעשות אותו? סופוקלס פתח את השאלה ודורות של חוקרים וקוראים ניסו לענות עליה. אלה שהאשימו את האלים באי־צדק, אלה שהאשימו את אדיפוס בגאווה והתנשאות, אלה שהאשימו את התת־מודע ועוד רבים אחרים.

גם אני ניסיתי פעם, ולכן חשבתי על האפשרות לכתוב את אדיפוס מחדש, אדיפוס בלי תסביך אדיפוס, ובכל זאת גיבור שיתאים לימינו. בסיפור הזה, כך חשבתי, לא יהיו אלים ולא יהיה מי שיסביר מדוע פרצה המגיפה. אנשים יצטרכו לשמוע מבפנים מה עליהם לעשות, ואם הם רוצים להרוג ילד קטן שרק נולד, כפי שהתכוונו לעשות הוריו של אדיפוס המוקדם, הם יצטרכו למצוא בעצמם הסבר למעשה הזה. הנבואה של האלים שהילד הזה יגדל, יהרוג את אביו וישכב עם אמו לא תתאים כאן.

אדיפוס הזה לא ידע באמת אם יש אלים או אין אלים, אם יש אמת או שהיא רק אחת מיני רבות. אם היה חטא או שהכל היה רק צירוף מקרים מעורר אימה. אימה לא רק מהמגיפה, אלא גם מחוסר האפשרות למצוא לה הסבר וסיבה. בסופו של דבר ויתרתי על הסיפור הזה כי הבנתי שסופוקלס בעצם כתב אותו לפני, כאחת השכבות הסמויות במחזה שלו.

לרחוץ את הידיים היטב, איפה נוזל החיטוי? ואולי לא די בנוזל חיטוי, צריך מסיכה? ללכת לישיבת המחלקה או לא? עדיף שלא. אבל אולי כן? מה יכול להיות כבר? ומה עם הנכד שלי מתי, להתרחק? להסתפק בקולות של חתול דרך הסקייפ? או לנסוע אליו ולחבק אותו על החיים ועל המוות? ואיפה יותר מסוכן, במכולת או בסופר? והנה ההחלטה הסופית — לא להחליט. הכי טוב להישאר בבית ולהמשיך לקרוא ואת כל התשובות לכל השאלות הללו לקבל בספרו של ג'ובאני בוקצ'ו "דקאמרון".

בהקדמה לספר הזה, שנכתב בין 1348 ל-1353, במקביל למגפה השחורה שחיסלה כחצי מאוכלוסיית אירופה, מתלבט הסופר באותן שאלות שאני מתלבטת בהן ומגיע למסקנות סותרות. היו שסברו שאם יחיו חיי צנע וימנעו מהמותרות ינצלו, כך הוא מספר. האנשים האלה הסתגרו בבתים מבודדים, ניזונו ממאכלים עדינים ונמנעו מכל הוללות. והיו כאלה שהסיקו מסקנה הפוכה. הם טענו כי השתייה והתענוגות והשוטטות והלעג למגיפה הם תרופה בדוקה ביותר לאותה חולה רעה. לעומת שתי הקבוצות הללו, רבים אחרים בחרו להם דרך ביניים. והיו גם כאלה שבחרו בדרך הבטוחה ביותר: הם טענו שאין תרופה מועילה מאשר המנוסה מפני המגיפה ועזבו את העיר. אז מי צדק? מה באמת נכון היה לעשות? בוקצ'ו מסכם את זה בערך כך: אמנם בעלי הדעות השונות הללו לא מתו כולם, אבל גם לא כולם נותרו בחיים. היו ביניהם שחלו, היו שנותרו בריאים, והיו כאלו שמתו. אז מה להסיק מזה?

שלא כמו סופוקלס, בוקצ'ו לא יודע מה יעצור את המגיפה וגם לא מה הביא אותה. האם היו אלה גרמי שמים שעוררו אותה או שאלוהים הביא אותה "כדי להעניש אותנו על מעשינו". ובכל זאת, בסופו של דבר, כמו 1800 שנה לפני כן בתבאי שביוון, גם כאן כל האפשרויות פתוחות. או שהמגיפה היא עונש, או שהיא לא עונש, או שהיו לה סיבות ברורות, פשעים אנושיים, או שהיא פרצה ללא כל סיבה. אפשר לברוח ממנה ואפשר לא לברוח ממנה, הכל אותו דבר. אמנם הסיפורים המשעשעים שבאים לאחר ההקדמה מעמעמים את המסקנה הזאת, אך אם קוראים אותם היטב אפשר לראות שהיא מובלעת גם בתוכם.

ובינתיים, ב-14 במארס אובחנו בישראל 193 חולים וביניהם חולה אחד קשה, מקומות בילוי נסגרו, תורים ארוכים נרשמו במרכזי קניות ברחבי הארץ, ובעולם מספר המתים מהנגיף הגיע ל-5,000. זה הזמן לקחת אוטו ולנסוע. בחוץ הכל פורח. דרך הרקפות ליד אשתאול אפשר להגיע אל הגן הבוטני בקיבוץ נתיב הל"ה, שבו פורחים עכשיו צבעונים וצפרדעים מקפצות אל בריכת המים, ומשם להגיע אל גבעת התורמוסים שצבועה בעונה הזאת בצבעים הסגולים המרהיבים של התורמוסים והרקפות. אבל מי שנמצא עכשיו בפירנצה, במאה ה-14, אל גבעת התורמוסים לא יגיע. מקסימום מה שאפשר לעשות כשתקועים כבר בתוך המגיפות זה לעבור מהמאה ה-14, אחרי הספירה, אל לוקרציוס שכתב את ספרו "על טבע היקום" במאה הראשונה לפנה"ס. 1400 שנים לאחור והמסקנות הן אותן מסקנות: מול המגיפה הסוף תמיד יהיה אותו סוף. מי שברח מהחולים במגיפת הדבר שאותה מתאר לוקרציוס ולא ניסה לעזור משום שתאוות החיים התגברה עליו "מת בחרפה ללא עזר, עזוב ובודד ושכוח". אבל, כנגדו, מי שניסה לעזור לחולים "גם הוא לא ניצל מהפגע", דווקא "מצפונו היה בעוכריו", וכך הצדיק נספה יחד עם הרשע, מי שברח מת כמו מי שנשאר, איש לא נמלט.

האם יכול להיות שבוקצ'ו שחי במאה ה-14 אחרי הספירה קרא את לוקרציוס שחי במאה הראשונה לפני הספירה, ולוקרציוס קרא את סופוקלס שחי במאה החמישית לפני הספירה, ואלבר קאמי קרא את שלושתם, וכל אלה הצליחו לפענח את מה שהיה מוסווה במחזה של סופוקלס? או שאולי פשוט אותה רוח שמילאה את הרחובות בקינותיה ב"אדיפוס המלך" ממשיכה לנשוב לאורך השנים והיצירות והמגיפות, עד שבספרו של קאמי, "הדבר", היא כבר נשמעת כזמזום מטריד, כ"שתיקת המגיפה בשמים הכבדים". אולי אותה אימה מול מה שהופך את כולם לנידונים ללא אשמה וללא חטא היא שמוצאת ביטוי באותה שפה ובאותן מטפורות. והשאלה היא אם זאת באמת רק המגיפה.

"מי שמת בלילה מת לבד", כך כותב קאמי על מגיפת הדבר באוראן. אבל אצל קאמי כולם מתים לבד, לפני הדבר ואחרי הדבר. החיים עצמם ולא רק החיים בזמן המגיפה הם חיי נידונים למוות, בעולם זר, ללא "זיכרונות של בית אבוד" וללא "תקווה לארץ הבטחה". כך מתאר את זה מרסו, גיבור ספר אחר של קאמי, "הזר", כשהוא מדבר על המשב האפל שעולה ובא דרך השנים שעדיין לא באו והוא "מכהה בדרכו את כל ההבדלים בין הדברים". מרסו לא חי בתקופת מגיפה ובכל זאת הוא מאמין שאין שום חשיבות לבחירות שלו כיוון ש"רק גורל אחד ויחיד יבחר בו" והוא המוות.

אותה ידיעה, שעדיין לא מכונה בשם אקזיסטנציאליזם, רוחשת כבר במחזה "אדיפוס המלך", וקאמי ב"הדבר" נותן לה את הביטוי העז ביותר. העיר אוראן המתוארת בספר נראית כאולם המתנה. האנשים החיים בה כנידונים למוות התרגלו לייאוש, וההתרגלות הזאת גרועה מהייאוש עצמו. אפילו האהבה לא אפשרית לגביהם, כי "האהבה זקוקה למעט עתיד" ובאוראן בתקופת הדבר "אין עתיד, גם לא זיכרון ולא תקווה, כל רגע הוא הרגע האחרון ומה שנשאר זה ההווה בלבד".

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

כמו גיבורו הקודם של קאמי, מרסו, הגיבורים הללו לא יכולים להאמין בסדר אלוהי שמעוצב על ידי המוות, אבל בניגוד למרסו, הם מאמינים במשהו אחר — במרד. "אני צועק שאיני מאמין בכלום", אומר קאמי בספרו "האדם המורד", "אבל ראוי שאאמין לפחות במחאתי". ואכן "הדבר" הוא ספר על מחאה. זוהי המחאה של הרופא רייה שעובר מחולה לחולה גם כשהוא יודע שאין תרופה למחלה, של העיתונאי טארו שלא מוותר על הניסיונות לפגוש את אהובתו, ושל פקיד העירייה גראן, שבשעות הקשות הללו יושב וכותב משפט אחד שאותו הוא משפץ ומתקן שוב ושוב, ומוחק וכותב עוד פעם ועוד פעם ללא סוף.

וזה גם מה שאני עושה, כותבת. עשרת אלפים איש כבר מתו בעולם, מספר הנדבקים בישראל הגיע קרוב לאלף, ראש הממשלה הכריז על תקנות חירום לסגר כללי, ואני עוברת מתבאי לפירנצה, ומפירנצה לאתונה ובחזרה, קוראת הכל ומוחקת הכל וכותבת ומתחילה מחדש. אני כותבת והמגיפה כבר לא מפחידה כל כך, לא מאיימת. אני פוקחת עיניים בבוקר, מנסה להיזכר. איפה אני? ואז מכת האור מהחלון הפתוח, כן, אני כאן. עכשיו. ועוד מעט הכל נגמר. ואז אני קמה, אוכלת ארוחת בוקר, שותה קפה, יושבת לכתוב וכל מה שנגמר מתחיל מחדש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו