טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אש וזעם": טרמאפ הוא לא באמת גיבור הספר השערורייתי (הקודם) עליו

אופייה הכאוטי של נשיאות ארצות הברית הנוכחית מקשה לכתוב ספר עם גילויים מסעירים חדשים עליה. חרף החומרים הנדירים שהשיג מייקל וולף, ספרו "אש וזעם" סובל מכמה חולשות, אבל יש לו גם גיבור בלתי צפוי

טראמפ בכנס בחירות בניו ג'רזי, מאי 2016. דמות אוורירית וחסרת תוכן
EDUARDO MUNOZ ALVAREZ/AFP
3תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

תירגם מאנגלית: גיא הרלינג, עורכת התרגום: יעל ינאי

אותו יום בשבוע הראשון של 2018, שבו יצא לחנויות הספר "אש וזעם: בתוככי הבית הלבן של טראמפ" מאת מייקל וולף, היה יום חג לשמאלנים שונאי טראמפ בארצות הברית וברחבי העולם. הנה האקדח המעשן, הם חשבו, הנה סוף סוף ראיית הזהב — ההוכחה לכך שבבית הלבן יושב בריון וולגרי, שטחי, קפריזי, גזען ושונא נשים. הנה ההוכחה שהוא לא ראוי להיות נשיא, הנה ההוכחה שהוא לא ברק אובמה!

היתה הזדמנות להצביע בעבור מנהיגות אחראית, הם אמרו לעצמם ולעוקביהם בטוויטר. יכולתם לבחור נשיאה ערכית, רצינית, מעמיקה ושקולה שתלך בדרכו של אובמה ותיתן לו עוד כהונה דה פקטו. ובמקום זה בחרתם באדם מפוקפק, שלא לומר עבריין; בחרתם באוויל, שלא לומר אנאלפבית; בחרתם בפלייבוי, שלא לומר סוטה מין; בחרתם באדם בוגדני, שלא לומר מרגל רוסי. הזהרנו, התרענו, ציקצקנו (אוח, כמה שציקצקנו), ועכשיו פורסמה ההוכחה שגם צדקנו: טראמפ מובל על ידי קיצונים, הצוות שלו מבורדק, יש לו רמת ריכוז של תיכוניסט הורמונלי ללא ריטלין, הוא שקרן, צבוע ודו־פרצופי. אפילו השיער שלו מזויף ומחזיק מעמד רק בזכות אופרציית הונאה משוכללת שנועדה לחפות על העובדה שהקרקפת הנשיאותית קירחת לחלוטין (כך מתואר בפירוט בספר).

ואם הקרקפת ריקה, מה נגיד על הגולגולת שמתחתיה? קליפה חלולה, חפה מכל רמז למוח אנושי. רק כמה חוטים ששולחים הוראות לגוף מתוך חרמנות, רשעות ורעב למקדונלד'ס. חודשים ארוכים זעקנו שהמועמד הרפובליקאי הוא בחירה מסוכנת והנה, הספר מראה שזו האמת. עכשיו, כשיש בידינו את ההוכחה — שחור על גבי נייר ובכריכה רכה — אנא התכבדו להודות בטעות, כנסו מחדש את האלקטורים, סובבו את ההגה והחזירו לנו את המדינה המזורגגת שלנו!

עטיפת הספר "אש וזעם"
צילום על העטיפה: JONATTHAN ERNST, REUTERS / עיצוב עטיפה: RICK PRACHER / הוצאת מודן

ובכן, אם אתם קוראים עיתונים, אתם יודעים שזה לא קרה. ספרו של וולף יצא ועורר סערה זוטא. גם אם ניתן לו קרדיט ונגדיר אותו כטייפון דרגה 4 בדברי ימיה של כהונת טראמפ, שהרי הוא לא ירד מהכותרות במשך כמה ימים רצופים, בסופו של דבר הוא חלף עם הרוח והשיער הנשיאותי אפילו לא נפרע. רק וולף נהפך לאיש עשיר מאוד ולפרסונה נון גרטה בבית הלבן.

קשה לדמיין "גילוי מסעיר" באמת על כהונת טראמפ ולכן קשה להתרגש מהחומרים הלא ייאמנו שמתוארים ב"אש וזעם", שתורגם לאחרונה לעברית. עם צאת התרגום, ממש לא מזמן, כהונת טראמפ נראתה יציבה באופן יחסי וזורמת לאטה אל עבר הבחירות הבאות. מאז קרו כמה דברים ובעת כתיבת הטור הזה כבר מדברים ברצינות על הליך הדחה — אחרי שעורך דינו הפרטי של טראמפ, מייקל כהן, חתם על עסקת טיעון ויעיד נגד מעסיקו לשעבר. קשה לדמיין אילו עוד התפתחויות עשויות לצוץ עד פרסום הביקורת על הספר. טראמפ פיטר את בתו! טראמפ חתם הסכם שלום עם איראן! טראמפ הכריז מלחמה על השמש! אין לדעת מה יהיה, מה שוודאי זה שהכל אפשרי. וזו החולשה הראשונה של ספרו של וולף.

דמויות לא רלוונטיות

איש אחד המנוסה מאוד בוושינגטון (ככל הנראה אנדי קארד, ראש הסגל של הנשיא ג'ורג' ו' בוש), המשיל פעם את העבודה בבית הלבן לניסיון לשתות מים מתוך צינור כיבוי אש שלעולם אינו מפסיק לפעול. אם לדייק את הדימוי הזה לימינו, לסקר את הבית הלבן של טראמפ זה כמו להוציא פירור מבין השיניים באמצעות הוריקן קתרינה. הקצב המופרע שבו מתפרסמות על טראמפ ידיעות מעוררות בהלה, סיפורים שיכלו לחסל את הקריירה של כל אחד מ–43 הגברים שכיהנו בתפקיד לפניו, הופך את המשימה לסקר את הבית הלבן באופן רציני לבלתי אפשרית. ואם עיתונאי טלוויזיה ואינטרנט מתקשים לעמוד בקצב, מה הסיכויים של מחבר ספר עיון? מיד כשיצא הספר של וולף באנגלית, כלי התקשורת דלו ממנו את התגליות החזקות (בעיקר הציטוטים השערורייתיים של סטיב באנון), דבר שבאופן מסוים הוציא את העוקץ מקריאת הספר. אם הכותרות המשמעותיות זלגו כבר בינואר, דמיינו מה נשאר מהחומרים העסיסיים שהביא וולף עתה, כשהספר מתפרסם בעברית. בערך מה שנשאר מהדג השמן בסוף "הזקן והים".

הקצב הרצחני של אירועי הבית הלבן הופך אפילו חלק ניכר מגיבורי "אש וזעם" לדמויות לא רלוונטיות: ריינס פריבוס, ראש סגל הבית הלבן בעת האירועים המתוארים בספר, הוא היום היסטוריה רחוקה; סגניתו, קייטי וולש, שכיהנה בתפקידה חודשיים בלבד, היא בגדר פרה־היסטוריה; ופרשת מייקל פלין, שהיה היועץ לביטחון לאומי במשך פחות מחודש, היא בחזקת מיתוס.

לא רק גיבורי הספר התחלפו, גם אנחנו השתנינו. למעשה, התחסנו. רצף הסיפורים המטורללים של השנה וחצי האחרונות נהפך לבלילה אחידה, דוחה אבל חסרת טעם וריח ייחודיים, מעיין נובע של זוהמה סתמית כמעט. ואנחנו התרגלנו לפכפוך. באופן פרדוקסלי, חצר הנשיאות השערורייתית בהיסטוריה נהפכה, מרוב סקנדלים, למשעממת. פוטנציאל הגירוי שלנו כל כך קהה, שנצטרך לראות רצח בחדר הסגלגל כדי להזדעזע באמת. וגם אז, לאורך כמה זמן נישאר מזועזעים — שעתיים?

Michael Wolff: You Should Believe All Of 'Fire And Fury' - דלג
Michael Wolff: You Should Believe All Of 'Fire And Fury' The Late Show with Stephen Colbert

באקלים כזה, קשה מלאכתו של מחבר ספר עיון שמעוניין לרגש אותנו עם חומרים, חמים ככל שיהיו, מהבית הלבן של העידן הרחוק והתמים של פברואר 2017. בשביל להתעלות מעל למציאות הכאוטית של כהונת טראמפ, ולהביס את השצף שבו מתגלים מעללים מבישים של כמעט כל אנשי הנשיא, צריך לדעת לספר סיפור. וזו הבעיה השנייה של וולף.

התינוק גדל יותר מדי

לדברי וולף, היתה לו גישה פסיכית בהיקפה ובחודרניותה לצוות של טראמפ לפני הבחירות בנובמבר 2016 ואחריהן (כולל שיחות עם הנשיא עצמו). וולף טוען שהוא ישב כזבוב על הקיר במהלך הקמפיין, בתקופת המעבר במגדלי טראמפ ואחרי ההשבעה באגף המערבי של הבית הלבן. הוא נכח בפגישות וקיים מאות ראיונות עם אנשי מפתח במשך שנה וחצי. אבל זאת טענה שנויה במחלוקת: טראמפ טען שמעולם לא שוחח עם וולף בהקשר של הספר.

כך או כך, אין ספק שוולף נהנה מגישה נדירה במשך 18 החודשים הקריטיים ביותר לדמוקרטיה האמריקאית מאז מלחמת האזרחים במדינה. ואכן, החומרים בספר אדירים: הציניות מאחורי מדיניות ההגירה הדרקונית; השלומיאליות שהובילה את טראמפ לעסוק בחוק ביטוח הבריאות של אובמה; פיטורי ג'יימס קומי מראשות האף־בי־איי; התככים בין באנון, פריבוס וג'ארד קושנר ואיוונקה טראמפ (וולף מכנה את בני הזוג "ג'ארוונקה"); הקללות, ההשפלות, הקטנוניות, האגו, הפרנויה; האופן שבו אילי התקשורת רוג'ר איילס ורופרט מרדוק נאלצו להסתגל לעובדה שהתינוק המגודל שלהם גדל יתר על המידה.

המידע הזה באמת מאלף ומשאיר את הקורא משתומם לנוכח האפשרות שככה מנוהלת אמריקה. למשל, כאשר קושנר, האיש שאמור לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, מנסה לעקוב אחרי הפערים בין הרצונות של חותנו לתוכניות העבודה של באנון ומתייאש כי המשימה מתסכלת מדי. לפעמים הקורא נדהם שבני אדם מתנהגים ככה. למשל, כשבאנון מתקוטט עם איוונקה בחדר הסגלגל ואומר לה בנוכחות אביה: "את שקרנית מזדיינת". כשאיוונקה התלוננה בפני אביה, הוא ענה: "אמרתי לך שזאת עיר קשוחה, מותק".

מימין: ריינס פריבוס, סטיב באנון, איוונקה טראמפ וג'ארד קושנר, פברואר 2017. ככה מנוהלת אמריקה
Andrew Harnik / AP

לפעמים התיאורים ממש קומיים. למשל, כשטראמפ נאלץ לפגוש את המועמד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, הגנרל הרברט מקמאסטר, ובהרצאה מקיפה על אסטרטגיה גלובלית "טראמפ, כמובן, איבד ריכוז די מהר, וככל שהתמשכה ההרצאה החל לעשות פרצופים". לבסוף הוא הסכים למנות את מקמאסטר בתנאי שלא יצטרך לפגוש אותו שוב לעולם. אנחנו קוראים על רצף ההתנהלויות הזה והראש אומר: "ואו, איזה טירוף היה שם", ומיד אנו נזכרים שזו עדיין המציאות ברגעים אלה.

הבעיה היא שלוולף יש המצרכים המצוינים ביותר בשוק, אבל הוא לא יודע להכין מהם תבשיל אחיד ומשביע. במלים אחרות: הוא מתקשה לספר סיפור. מפתה לחשוב מה היו עושים כותבים דגולים עם מידע איכותי שכזה. אפשר לחשוב, למשל, על "The Brethren", ספר מ–1979 שכתבו בוב וודוורד וסקוט ארמסטרונג, שמתאר את בית המשפט העליון בתקופת נשיאותו של וורן ברגר בשנות ה–70 (ובינתיים התברר כי וודוורד כבר כתב ספר משלו על נשיאות טראמפ, "פחד"). וודוורד וארמסטרונג מכניסים אותנו לתוך הלשכות ואולמות הדיונים, לשיחות בין השופטים במסדרונות ובחדרים סגורים, בלי מזכירה ובלי פרוטוקול, מקומות שבהם אפילו זבוב לא היה על הקיר. זו תוצאה של תחקיר יסודי ויכולת נרטיבית מופלאה. וולף נעדר משאבים כאלה. הוא יורה עלינו מידע, לפעמים בתפזורת, ללא מבנה ברור וסדר הגיוני. כישרון תיאור שיכניס אותנו לחדר (חדרים שהוא עצמו ישב בהם!) ודאי שאין לו. ספרו מערבב את כל פריטי המידע וההתרחשויות במעין הצעת הגשה רשלנית. אולי יום אחד יתכבד היסטוריון רציני בעל חוש ספרותי, ייקח את חומרי הגלם האלה ויהפוך אותם לספר מופת.

היחיד שרצה לנצח

גיבור הספר של וולף הוא לא טראמפ. הנשיא הוא דמות אמורפית כמעט, אוורירית וחסרת תוכן הנושבת בין חלונות החדר הסגלגל על פי העוצמה והתחכום של מי שמנסה לנשוף בה באותו יום. כפי שגארי כהן, היועץ הכלכלי לבית הלבן, כתב במייל לכמה אנשי צוות באפריל השנה: "טראמפ הוא לא ממש בן אדם, אלא יותר אוסף של תכונות איומות". כך הוא מצטייר גם בספר, אולי גם מפני שהגישה של וולף אליו היתה מוגבלת.

הגיבור האמיתי של הספר הוא סטיב באנון, שהיה ככל הנראה המקור העיקרי של וולף. זו הדמות היחידה שנבנית באופן פרטני ומעמיק ומקבלת מידי המחבר נופך עד שאנחנו יכולים לראות את כתמי הזִקנה על מצחו ובתוך נשמתו. באנון מתואר כאיש אפל ומחוכם, משכיל ואכזרי, האדם היחיד בבית הלבן של טראמפ שיודע לאן הוא רוצה להגיע ומהי הדרך, מעין הג'וקר של באטמן (באינטרפרטציה האפלה יותר, בגרסת הית לדג'ר) שמעוניין לפרק את מבנה החברה ולהניח לטרגדיות לקרות (ההפגזה הכימית על ילדים בסוריה לא עיניינה אותו) כדי להוביל את העולם לכאוס שבו דרכו תשלוט. באנון מתואר בספר כאידיאולוג היחיד בבית הלבן, האדם היחיד שקרא ספר ומכיר היסטוריה, כדמות דרמטית וגדולה מהחיים ("אנשים בשמאל רוצים לזכות בפוליצר אבל אני — אני רוצה להיות פוליצר!"). באנון, על פי וולף, אינו רק היחיד שחשב שהם הולכים לנצח בבחירות, אלא היחיד שגם היה מעוניין בכך.

וולף. יש לו המצרכים המצוינים ביותר בשוק, אבל הוא לא יודע להכין מהם תבשיל אחיד ומשביע
Carolyn Kaster / AP

וזו כנראה התזה המעניינת ביותר שמציג וולף בספר. הוא טוען שכל אנשי הצוות של טראמפ, כולל המועמד עצמו, קיוו להפסיד במרוץ לנשיאות. כל אחד מהם חשב שהפסד מכובד (מכובד מבחינת תוצאה; המכובדות כבר אבדה מזמן) תקדם אותו מבחינת מעמד, השפעה וכסף. וולף כותב שבתום יום הבחירות, כשהחלו להתבהר התוצאות, טראמפ היה מבוהל, בנו דונלד ג'וניור נראה כאילו הוא "ראה רוח רפאים" ואשתו מלניה פשוט פרצה בבכי. היחיד שלא הופתע ולא נבהל מהניצחון, על פי וולף, הוא באנון — שראה בטראמפ את המכשיר שלו לפירוק מערכות השלטון האמריקאיות ונאלץ מאוחר יותר לצפות בפקידים, פוליטיקאים מסורתיים ובני משפחה חלשי אופי משפיעים על הנשיא ומסיטים אותו מהחזון הבאנוני. ההזדהות שיוצר וולף עם הנבל החינני הזה כל כך גדולה, שקל לקורא לחוש תסכול כשהוא רואה את המהלכים בבית הלבן ומבין בעצב שהעסק אמנם מתפרק, אבל לא בכיוון שהגיבור הראשי שלנו, באנון, קיווה.

התרגום והעריכה של הספר בעברית בסך הכל טובים, מלבד טעות או שתיים (כשבאנון מדבר על "The Opposition Party" הוא מתכוון למפלגה, לא למסיבה) וכמה מקומות שבהם הקוראים בעברית שאינם מתמחים בפוליטיקה ובהיסטוריה אמריקאיות זקוקים להסבר קצר או הערת שוליים. בספר חסרים בעיקר מפתח שמות ותמונות. היה עוזר לראות בעיניים את הדמויות (מלבד טראמפ ואיוונקה המוכרים מאוד) שוולף מתקשה לצייר במלים. אבל מובן שעבודת הפקה כזאת מצריכה זמן וזמן הוא משאב יקר, במיוחד בקצב התרחשויות כל כך היסטרי כשיש סיכוי שעד שיתפרסם הספר, אף אחד מגיבוריו כבר לא יכהן בבית הלבן, כולל הנשיא עצמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות