טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"Becoming": מישל אובמה לא עושה חשבון נפש ולא סוגרת חשבונות

בספר הזיכרונות שלה מישל אובמה נמנעת מהתמודדות ישירה וכנה עם הכשלים של בעלה, עם חולשותיה, עם הנבזות של יריביהם ועם דעותיה על יחסי שחורים ולבנים. אולי זה רמז לכך שהיא מתכוונת לרוץ בעתיד לתפקיד ציבורי, אבל בלי חשבון נפש ובלי הומור ספרה אינו מותיר כל חותם

מישל אובמה, 2017. לא מסתירה את הנאתה מהשנים בבית הלבן
Chris Pizzello/אי־פי
23תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

תירגמה מאנגלית: ענבל שגיב־נקדימון, עורכת התרגום: מרים קוץ

בעונות הראשונות של הסדרה "ויפ", ג'וליה לואי־דרייפוס מגלמת סגנית נשיא מרירה ומתוסכלת. הנשיא, שלא סופר אותה, מטיל עליה משימות עקרות וכפויות טובה. למשל, לעמוד בראש קמפיין למאבק בהשמנה. היא מתעבת את המטלה — אף אחד לא רוצה להיות זה שאומר לאמריקאים להפסיק לזלול ולהתחיל לרוץ — אבל נאלצת לבלוע את פשטידת הקייל הזאת ומובילה מסע הסברה חסר סיכוי להדברת משקל היתר בחברה האמריקאית ("את יודעת מה הסוד של שמירה על הגזרה?" היא שואלת את ראשת הסגל שלה כשמפילים עליה את התיק הזה, "פשוט לסתום את הלוע. לא צריך להיות מדענית טילים בשביל להבין את זה").

שנתיים לפני שסגנית הנשיא הבדיונית השיקה, בחוסר רצון מופגן, את התוכנית שלה למאבק בהשמנה תחת השם "Let's Get Moving", השיקה הגברת הראשונה האמיתית, מישל אובמה, את התוכנית שלה למלחמה בהשמנת ילדים תחת הכותרת "Let's Move". מי שצפה בלואי־דרייפוס מצטלמת עם חטיפי אלפלפה עבשים כשהיא מגלגלת עיניים ומקללת את היום שבו נתנו לה את הג'וב הזה, יכול היה להיזכר בצילומי היח"צ של גברת אובמה עודרת בגינת הירק שבחצר הבית הלבן או בהופעות שלה בתוכניות אירוח כשהיא ממריצה את האמריקאים להניע את הגוף. אלא שבאוטוביוגרפיה שלה, "Becoming: סיפור חיי", מתארת אובמה את התוכנית למאבק בהשמנת ילדים כאחת המשימות היקרות ביותר ללבה כגברת הראשונה של ארצות הברית. הרעיון עלה, לטענתה, בעת שיחה עם הטבח הביתי שלה בזמן שבעלה עוד נאבק בהילרי קלינטון בפריימריז של בחירות 2008 והנשיאות נראתה חסרת סיכוי. הגברת והשף ישבו במטבח הבית בשיקגו, מעל שייק סלרי או קערת מש, ופינטזו איך הם יגדלו ירקות אורגניים במדשאת הבית הלבן, אם רק תינתן להם ההזדמנות.

אין סיבה לטעון שאובמה משקרת. יכול להיות שחלום חייה הוא להטיף לאמריקאים להפחית סוכר ולהרבות בריצה. אפשר להאמין לה כשהיא מספרת שהיא יזמה את המשימה החשובה הזאת והקדישה לה את כל הזמן והמרץ שעמדו לרשותה. אלא שהפאזה הזאת, כמו כל אחת אחרת בספר, מתוארת ללא ביקורת עצמית, ללא רמז לספק, ללא הומור, ללא הבהוב רגעי של ציניות, ללא התפכחות — אפילו סמלית — מהחלום ששמו "ברק ומישל אובמה".

עטיפת ספרה של מישל אובמה
ידיעות ספרים

ספרה של אובמה לוקה בפגם אחד שהוא מכשול גדול בפני כל ביוגרפיה: הוא נכתב על ידי מעריצה. ספר זיכרונות של דמות ציבורית בפנסיה הוא הצעת הגשה למורשת של אותו אדם. זה הנרטיב שדרכו הוא היה רוצה להיזכר. ודאי שאף אדם לא ייקח חצי שנה מהחיים כדי לכתוב סיכום ביניים ברוטלי ולקרוע לעצמו את הצורה מעל כל עמוד. ובכל זאת, נחוצה מידה של מודעות, פיכחון, התבוננות מכאיבה וכנות מצד כותב הספר כדי לבסס אמון בינו ובין הקורא. אחרת אין סיכוי שהנרטיב המוצע ייחרת בתודעת הקוראים. אלא אם כן הם מעריצים שרופים.

לא סולחת לטראמפ

עוד נשארו בארץ כמה אוהדים מושבעים של האובמות, כאלה שמחכים להתעורר מהסיוט שנפל עליהם בליל הבחירות בנובמבר 2016 ולגלות ששום דבר לא השתנה. אולי הם ייהנו מהספר הזה, שמלווה בעיניים מצועפות את העלייה המטאורית של עורכי הדין האידיאליסטים ברק ומישל מדירה קטנה בדרום שיקגו לפסגת העולם. יכול להיות שאותם קוראים יתייחסו ברצינות לאופן שבו מתארת אובמה את הנאום של בעלה בוועידה הדמוקרטית ב–2004, שהפך אותו ממועמד מקומי לדמות לאומית: "העובדה שברק הוא אדם טוב עם שכל גדול ואמונה רצינית בדמוקרטיה לא היתה עוד סוד בשום אופן". הבנתם את הכיוון?

הפגם היחיד שמוצאת אובמה בבעלה הוא העובדה שבמשך שנים נהג לעשן וזה הפריע לה. זו התקדמות מאז בחירות 2008, כשהיא היתה "עוקצת" אותו על כך שאינו מרים את הגרביים מהרצפה. מעבר לזה, היא נשואה לסופרמן.

כבר הבנו שחשבון נפש לא נמצא בספר הזה. ניחא, אובמה אינה הראשונה שכותבת ספר זיכרונות בלי להתמודד באומץ עם הכישלונות והפגמים שלה. אלא שהפחדנות שלה תקפה גם ביחס לכל מי שסובב אותה, כולל אויביה הגרועים ביותר. מה היא חושבת על אנשים בוושינגטון, בפוליטיקה ובתקשורת? על מנהיגים עולמיים מלבד מלכת אנגליה ("חיבבתי אותה מיד") ונלסון מנדלה ("היה לי ברור שהוא מעניק חמימות שווה לכל אדם שנקרה על דרכו")? היא לא סוגרת חשבונות עם יריבים פוליטיים ופרשנים שירדו לה לחיים, היא לא פותחת פה על אלה שניסו לחסל אותה ואת בעלה, אפילו מלה רעה על הקלינטונים אין בספרה. היא כן כותבת על דונלד טראמפ — המטרה הכי קלה בעולם — שלעולם לא תסלח לו על כך שבמתקפות על בעלה הוא סיכן את בנותיה.

Watch Oprah's conversation with Michelle Obama on her Book 'BECOMING' - דלג
Watch Oprah's conversation with Michelle Obama on her Book 'BECOMING' News Sauce

היא מתייחסת באופן כללי מאוד לאנשים גזענים או מקובעים שסירבו לקבל אותה כגברת ראשונה וראו בכמה מהבחירות הטבעיות שלה צעדים וולגריים ואגרסיביים. מה עם שמות, גברת? אם להאמין לאוטוביוגרפיה שלה, אובמה ובעלה הם פשוט שני אנשים חרוצים ואידיאליסטים שרק רצו להפוך את העולם למקום טוב יותר. נכון, היו אנשים (כלליים) שניסו למנוע את זה מהם (בדרכים לא ספציפיות), אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שבזמן שבעלה קידם מטרות נאורות ונשגבות, היא הקדישה את זמנה לשמירה על שגרה שפויה בעבור בנותיה ולחסל את מגיפת ההשמנה.

המלה היתה "לבן"

אחד הנושאים שאובמה נמנעת מהתמודדות ישירה איתם הוא היחס שלה ללבנים. ובכל זאת, זה צץ בכל פרק כמו צל גדול שמלווה אותה בכל צעד בחייה. כמי שגדלה באזור סאותסייד של שיקגו, מישל רובינסון ומשפחתה כמעט לא התערבבו עם לבנים. באחת הסצינות הנוגעות ללב בספר היא מתארת את הביקור הראשון שלה בפרבר. הרובינסונים נסעו לבקר חברה של אמא של מישל, שעברה עם משפחתה לשכונה פרברית של שיקגו. אותו זוג חברים היו "השחורים הכי בהירים" שמישל ראתה בחייה ונטמעו לחלוטין בשכונה החדשה. דיירי הפרבר כנראה לא ידעו בכלל שהשכנים החדשים שלהם שחורים, עד שמישל ומשפחתה הגיעו לבקר אותם. בסוף היום, לפני שנסעו חזרה לסאותסייד, אבא של מישל גילה שהשאירו לו שריטה על הביואיק.

הלבנים משחקים תפקיד משמעותי בחייה של אובמה, על פי עדויותיה. בכל פעם שצצה בספר דמות של אדם לבן (הגננת שלה, היועץ הזוגי שלה ושל ברק), היא מציינת שהוא לבן, גם אם אין לצבע העור שלו משמעות עלילתית. היא מתוודה על רגשי נחיתות מול תלמידים בתיכון היוקרתי שהלכה אליו; היא מודה שהיא והשחורים האחרים באוניברסיטת פרינסטון הרגישו חריגים ("זרעוני פרג בצלחת אורז"); היא מזכירה כל פעם שהממסד בוושינגטון מעולם לא קיבל אותה. אבל בשום שלב היא לא פותחת את הפצע הזה לניתוח כואב ומשתפת את הקוראים באומץ ביחס שלה ללבנים, שבאופן כל כך ברור מהווים נקודת ייחוס בחיים שלה.

אבל האמת תמיד מוצאת דרכים לחשוף את עצמה: בסיפור שבא להדגים את התחרותיות וההישגיות שלה, אובמה מספרת על סיטואציה מהילדות שבה הגננת בחנה את מישל וחבריה בקריאת שמות של צבעים. "כשהגיע תורי לקרוא את המלים מהכרטיסיות של המורה, קמתי והשקעתי את כל מאודי, דיקלמתי 'אדום', 'ירוק' ו'כחול' בלי מאמץ. 'סגול' לקח לי רגע, ו'כתום' היה קשה. אבל רק כשהופיעה המלה 'לבן' קפאתי לחלוטין, גרוני יבש מיד, היתה לי הרגשה מוזרה בפה ולא הצלחתי לעצב את הצליל כשמוחי כשל בטירוף, ניסה לאתר צבע שמתחיל באותיות האלה. נתקעתי לגמרי. הרגשתי קלילות משונה בברכיים, כאילו הן מאיימות להתמוטט. אבל לפני שזה קרה, גברת בורוז הורתה לי לחזור לשבת. ואז בדיוק קלטתי את המלה במלואה, בשלמותה. לבן. לבןןןן. המלה היתה 'לבן'". בהמשך היא מתארת איך באותו לילה שכבה במיטה ובמקום להירדם, חשבה רק על "לבן". פרויד היה חוגג על זה, אם רק היה פותח קליניקה בסאותסייד של שיקגו.

בני הזוג אובמה ובני הזוג קלינטון בעצרת בפילדלפיה, נובמבר 2016. אף מלה רעה על הקלינטונים
Andrew Harnik/אי־פי / אנ

אחת הסיבות לכך שאפשר לצפות שספרי זיכרונות יכללו כנות וסגירת חשבונות קטלנית היא העובדה שהספרים האלה נכתבים בסיום התפקיד, אחרי שעול הזהירות הפוליטית והחנופה הציבורית יורד מכתפיים. במקרה של מישל אובמה, ישנן לא מעט ספקולציות שהיא עוד לא סגרה את המפעל ושבכוונתה לרוץ לתפקיד ציבורי. בספר עצמו היא מצהירה שאין לה כוונה כזאת. זה הגיוני למי שקורא את הספר. לאורך כל המסלול הפוליטי של בעלה, מישל מתארת את עצמה כסקפטית, מפוכחת, לא משתגעת על פוליטיקה ומחכה שכל השיגעון הזה ייגמר.

אלא שהיא גם לא מסתירה את הנאתה מהשנים בבית הלבן, מההשפעה וההזדמנויות שקפצו עליה ועל בעלה כמעט בהפתעה. רוב החששות שלה התמקדו באופן שבו המעמד והזרקורים ישפיעו לרעה על שתי הבנות הקטנות שלהם. השיקול הזה כבר לא יהיה רלוונטי בשנים הקרובות, כששתיהן נערות עצמאיות.

אם מחפשים רמז שסותר את ההצהרה המפורשת של מישל, אפשר למצוא אותו באיווה. ידוע שמי שרוצה לרוץ לנשיאות ארצות הברית חייב לזכות בתוצאה טובה באיווה, המדינה הראשונה שבה מצביעים בפריימריז. כך מתארת מישל את מרוץ הפריימריז הארוך של אובמה מול קלינטון במדינה ההיא: "שבוע אחרי שבוע הייתי חוזרת לאיווה, צופה דרך חלון המטוס בחילופי העונות, בקרקע שהוריקה לאט וביבולי הסויה והתירס שצמחו בשורות ישרות כסרגל. אהבתי את הגיאומטריה המסודרת של השדות, את פרצי הצבע שהתגלו כאסמים, את הכבישים הכפריים השטוחים שנמשכו היישר עד האופק. למדתי לאהוב את המדינה הזאת, גם אם למרות כל העבודה שהשקענו היה נראה שלא נצליח לנצח שם". בחלק אחר בספר היא מחמיאה לתושבי איווה על כך שהם לוקחים ברצינות ובאחריות את התפקיד המשמעותי שלהם בפוליטיקה האמריקאית.

יכול להיות שכאן מצוי ההסבר לכך שהספר הזה אינו מדבר בכנות על הכשלים של ברק, על החולשות של מישל, על הנבזות של היריבים שלהם, על מה שהמחברת באמת חושבת על יחסי שחורים ולבנים בארצות הברית. מישהי כנראה לא רוצה להרגיז את איווה. אולי זה נכתב באופן לא מודע. כמו אותה ילדה בשיקגו שלא הצליחה להירדם כי המלה "לבן" רדפה אותה וחשבה שלבן זה רק צבע.

מישל וברק אובמה ובנותיהם בבית הלבן, 2011
Pete Souza / The White House

פרובינציאליות מתנשאת

לפני סיום צריך להתייחס לשם הספר. לא ברור למה אובמה מתכוונת כשהיא מסכמת את חייה במלה האניגמטית "Becoming". ההוצאה העברית בחרה לא לשבור את הראש והשאירה את השם המקורי באנגלית. תירגמו את כל הספר וכשהגיעו לכותרת — נעצרו. קודם כל, זו החלטה תבוסתנית. אם השפה העברית הצליחה להתמודד עם ג'יימס ג'ויס, לואיס קרול וד"ר סוס, היא יכולה למצוא חלופה ראויה גם למלה "becoming". זה לא חייב להיות תרגום מילולי.

אבל מעבר לזה, ברמה השיווקית, זו בחירה לא אסתטית. כשהכותרת הזאת — מלה אחת שנשמעת עמוקה ולמעשה אינה אומרת כלום — מופיעה על הכריכה באותיות גדולות ומתחתיה תצלום אופנתי של הסופרת/הפרזנטורית, הספר נראה כמו כרזה למוצר טואלטיקה. וכך, מתוך ניסיון פרובינציאלי להתנשא על חוסר השיק של השפה העברית, אוטוביוגרפיה בת 400 עמודים נראית כמו פרסומת לקרם ידיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות