טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרו של בעז נוימן מחדד את השאלה מדוע אנו כה אובססיביים לנאצים

ספרו החדש של ההיסטוריון בעז נוימן, המתפרסם כארבע שנים אחרי מותו, מציג שלל מחקרים מרתקים על הנאציזם ומאיר את מורכבותו של הרייך השלישי

היטלר בבואו לכינוס המפלגה הנאצית בנירנברג, 1929. כמעט אינו מוזכר בספר כדמות מרכזית בנאציזם
© dpa Dena/dpa/Corbis
44תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

עורך הספר: אבנר שפירא, עורך הסדרה: חגי בועז

לפני יותר מ–30 שנה הצית ההיסטוריון ארנסט נולטה את אחד הוויכוחים המרתקים והחשובים ביותר בקרב קהילת החוקרים הגרמנים, כאשר טען כי אין להבין את הנאציזם ללא הבנת הקומוניזם. הוא ראה בנאציזם ובשיטות הפעולה שלו מהלך תגובה לזוועות הבולשביזם והסטליניזם ואף יותר מכך: נולטה טען כי הורתו של הטוטליטריזם הרצחני במאה ה–20 מצויה במהפכה הצרפתית ובייחוד ב"שלטון הטרור" בשנים 1793–1794. על פי נולטה, יש כמה "היסטוריות של הנאציזם" ולא רק ההיסטוריה האחת המקובלת על חוקרים בגרמניה ובמערב. הוא קרא לנִרמול היסטוריוגרפי של ההיסטוריה של הנאציזם ולהפיכתה להיסטוריה הנחקרת כמו כל היסטוריה אחרת.

עטיפת ספרו של בעז נוימן
הוצאת מודן; דימוי העטיפה: ג'ון הרטפילד, "אל חשש, הוא צמחוני", 1936

גישתו הפרובוקטיבית ולעתים הארסית של נולטה תומצתה במאמר חשוב שנשא את הכותרת "העבר המסרב להיעלם". בשעתה היא ספגה קיתונות של בוז ולעג, אך נראה לי כי אילו דבריו היו נכתבים כיום, התגובות היו מדודות ומתונות יותר מאחר שנולטה ניסה להבין לא רק את מהות ההיסטוריות הנאציות, אלא אף את סוד הקסם האפל של משטר זה, שגם עשרות שנים לאחר נפילתו ממשיך להלך אימים על מיליוני אנשים במערב ולעתים אף מחוץ לו. נולטה ניסה להבין מדוע העבר הנאצי עולה בכוח משיכתו בשיח האקדמי והציבורי על אידיאולוגיות ופרקטיקות רצחניות כמו הסטליניזם והמאואיזם, שתי תופעות טוטליטריות מזעזעות אולי לא פחות מזו הנאצית.

בעז נוימן — מחשובי ההיסטוריונים הישראלים שחקרו את הרייך השלישי, שמת ב–2015 בגיל 43 — ניסה אף הוא להציג "היסטוריות של הנאציזם" ולהבין את סוד קסמה והצלחתה של תנועתו של אדולף היטלר. נוימן עשה זאת בלא מעט דרכים שנתפשו כחדשניות, כמקוריות וכפרובוקטיביות בקרב קהילת החוקרים הישראלים שגם אם עסקו בגרמניה המודרנית, הרי רובם המכריע התמקדו במדיניות הנאצית כלפי היהודים ובשואה. נוימן היה בין המעטים ואולי הבולט מכל החוקרים המקומיים שעסקו בגרמניה הנאצית ובמפלגה הנאצית ללא קשר למדיניותן כלפי היהודים.

באחרונה פורסם "היסטוריות חדשות של הנאציזם", ספרו השמיני של נוימן והחמישי מבין ספריו העוסק בהיסטוריה הגרמנית המודרנית. הספר מבוסס על סדרת הרצאות שהעביר נוימן ב–2013 בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" בגלי צה"ל, אך הוא לא הספיק לסיים את כתיבתו. הספר נערך לאחר מותו על ידי אבנר שפירא, תלמידו וחברו של נוימן, שגם הוסיף לו חלקים שנכללו בכתב היד המקורי בצורת הערות והצעות (גילוי נאות: שפירא הוא סגן עורכת מוסף "ספרים" של "הארץ").

תעוזה מתודולוגית

כבר בעבודת הדוקטור שלו, שעובדה לספר "ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה" (הוצאת אוניברסיטת חיפה, 2002), התבלט נוימן כחוקר המנסה להעלות שאלות שלא נשאלו עד אז בחברה הישראלית בנוגע לנאציזם. ספרים נוספים שלו עסקו ברפובליקת ויימאר, בהיסטוריוגרפיה על הנאציזם וכן בהיסטוריה ציונית וישראלית. בצעירותו אף חיבר רומן אוטוביוגרפי המבוסס על שירותו הצבאי.

חוצה ישראל - קובי מידן בראיון עם ד"ר בעז נוימן - דלג
חוצה ישראל - קובי מידן בראיון עם ד"ר בעז נוימןכאן חינוכית

התגובות הסותרות שעוררו מחקריו של נוימן על גרמניה בקרב היסטוריונים ישראלים שעסקו בתחום מוכיחות את מקוריותו. הם שיבחו את תעוזתו המתודולוגית אך לא תמיד הבינו את כוונותיו. אחד מבכירי החוקרים, סטיבן אשהיים, כתב בביקורתו על הספר "להיות ברפובליקת ויימאר" (הוצאת עם עובד, 2007) כי למרות הרעננות שהוא מביא לשדה המחקר, "נוימן מציג תרגיל של תסמוניות ללא סיבתיות, שטחיות (בכל המובנים של מונח זה) על חשבון הקשר ופנימיות" ("הארץ", 15.10.2007). ההיסטוריונית יפעת וייס כתבה כי למרות "האסטרטגיה הרדיקלית" שהוא מפגין ב"להיות ברפובליקת ויימאר", "הקריאה החדשנית שמציע נוימן היתה מסתברת כמאירת עיניים ביותר, אילו הסתפק בהשלמת פן חסר בכתיבה על רפובליקת ויימאר... אלא שמעצם טיבה זוהי קריאה שתלטנית, המחויבת על פי ההיגיון הפנימי שלה לנסות ולכבוש את השלם" (כתב העת "זמנים", גיליון 101, חורף 2008). אני עצמי כתבתי על הספר האחרון שפירסם נוימן לפני מותו, "להיות בעולם: עולמות גרמניים במפנה המאה ה–20" (הוצאת עם עובד, 2014), כי הוא "היה יכול להיות הספר החשוב ביותר שנכתב בעברית על ההיסטוריה הגרמנית. קריאת הספר במתכונתו הנוכחית משאירה אמנם את הקוראים עם טעם של עוד אך גם בתחושת בלבול מסוימת... זהו ספר מרהיב בתובנותיו ההיסטוריות אך עלום מבחינת מטרותיו" ("זמנים", גיליון 129, חורף 2015).

ביקורות אלה ואחרות אמנם התפלמסו עם נוימן מבחינה מתודולוגית אך גם הציגו אותו כחוקר אמיץ שלא נרתע להציג עמדות רוויזיוניסטיות, לנוכח הדעה הכמעט אחידה ששררה בשדה המחקר הישראלי על הנאציזם, שהוא ראה בה תופעה חד־ממדית ושלילית. כפי שהסביר נוימן בראיון ל"הארץ" (30.04.2007), "העמדה שלי היא עמדה לא שיפוטית. כעמדה מתודולוגית, כשאני כותב על הוויימארים או על הנאצים, אני לא נותן להם ציונים. אני לא מאשים ובטח שלא סולח, ולא מנסה להציע דיאגנוזה, לומר אם הם 'נורמליים', 'לא נורמליים', 'טובים', 'רעים' וכדומה. במקום זאת אני מבקש להבין, כלומר, לקבל את הערכים והמושגים ומעל לכל את השפה של בני התקופה, כדי לשחזר ככל שניתן את העולם שלהם כפי שהם עצמם הבינו וראו אותו. חשוב לי להדגיש שהבנה אינה סימפתיה או אמפתיה, אלא גישה מתודולוגית שמשעה את השיפוט המוסרי ומבקשת לחמוק מהניסיון ללמוד לקח מההיסטוריה".

החדשנות המתודולוגית שאליה מתייחס נוימן — מקורה ב"אסכולה התל־אביבית" בחקר יהודי גרמניה וההיסטוריה הגרמנית, שאותה הובילה שולמית וולקוב, שכיהנה כראשת המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב בשנות ה–80 ובמחצית הראשונה של שנות ה–90. נוימן היה תלמידה המובהק ויש לכך חשיבות להבנת מחקריו. גישתם של וולקוב ותלמידיה היתה מנוגדת ל"אסכולה הירושלמית" בחקר גרמניה, שאותה הוביל במשך שנים רבות משה צימרמן, שגם עמד בראש מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים. אסכולה זו התאפיינה לעתים בפרובוקטיביות, אך בעיקר בתעוזתה המחקרית פורצת הדרך בכל הקשור לחקר יהודי גרמניה במאות ה–19 וה–20, אולם שיטותיה המתודולוגיות היו יחסית שמרניות ומסורתיות. לעומת זאת, "האסכולה התל־אביבית" לא התרכזה רק ביהודי גרמניה (אף שזה היה תחום מחקרה המובהק של וולקוב) אלא ניסתה לחדש בתחום המתודולוגי, דהיינו באופנים ובשיטות שבהם חוקרים את הנאציזם, גם אם רק מעט מהתכנים שהולידו מחקרים אלה היו חידוש של ממש.

מיניות, אקולוגיה והיידגר

ספריו של נוימן התאפיינו בדיוק בגישה כזאת, לרבות ספרו החדש. נוכחותו של נוימן בשדה המחקר הישראלי שעוסק בנאציזם היתה בולטת מאוד, אך בגרמניה ובארצות האנגלו־סקסיות הוא היה מוכר פחות. נוימן היטיב לאסוף ולנתח מחקרים חדשניים גרמניים או אנגלו־אמריקאיים על אודות רפובליקת ויימאר והרייך השלישי, "לייבא" אותם לישראל ולפתח גישות מתודולוגיות מקוריות להבנתם. התוצאה הסופית היתה אמנם חדשנית בשביל הקורא הישראלי, אך מוכרת, בעייתית ולעתים כבר לעוסה בעבור חוקרים זרים. כפי שכותב שפירא בפתח הדבר ל"היסטוריות חדשות של הנאציזם", הספר "דן בתפישות עכשוויות של התחום, שגובשו רק מאז שנות ה–90... הן מוכרות ונדונות בעיקר בחוגים מקצועיים... מרבית החיבורים המציגים את התפישות החדשות אינם נגישים בעברית".

חניכי תנועת נוער היטלר, 1936
Associated Press

הספר הנוכחי הוא אפוא קריאת כיוון ניסיונית ולעתים בוסרית בנוגע לכיווני המחקר בחקר הרייך השלישי בזמננו, אך אין הוא כולל מחקר מקורי של נוימן על אופיו של הרייך, תכניו, דמותו ומורשתו. רבים מפרקי הספר מתלכדים סביב שלושה מושגים שהיו מרכזיים בספריו הקודמים של נוימן — מרחב, גוף ושפה.

בחלק הראשון עוסק נוימן בתפישות הרואות בנאציזם דת פוליטית ובכאלה המפרשות את השואה כג'נוסייד. הוא מביא את הגישות השונות ומסכם בטענה כי ללא ספק, מקרי רצח עם שקדמו לנאציזם שימשו מקור השראה ולגיטימציה לפשעיהם. ואולם, אין נוימן נוקט עמדה ברורה בנוגע לייחודה של השואה ולמעמדה הפרדיגמטי הראשוני ואין הוא משיב על השאלה אם השואה ייחודית או שמא מדובר בעוד רצח עם אחד מני רבים. ייתכן שלכך התכוונו מבקרי ספריו הקודמים כשטענו כי למרות רעננותם והייחוד המתודולוגי שלהם, חסרה בהם התייחסות ערכית ומוסרית למושאי המחקר שלהם.

חלקו השני של הספר עוסק בכמה מקרי בוחן מהתקופה הנאצית, כגון יחסו של המשטר למיניות, להומוסקסואלים ולזונות; מקומו של מחנה הריכוז בהגות המשפטית והפוליטית הנאצית כחלק מהמושג "מצב חירום", שפיתח המשפטן קרל שמיט; המדיניות האקולוגית של הנאצים, פרק שבו טוען נוימן באופן פרובוקטיבי שאפשר "לראות בשואה פרויקט אקולוגי"; השוני והדמיון בין הנאציזם לאיסלאמיזם, סוגיה שבה מסתמך נוימן על מחקרים שמצאו דמיון בין הנאציזם, האיסלאמיזם והקומוניזם; והבעייתיות של הגדרת הרייך השלישי כאימפריה בדומה לאימפריות הבריטית והצרפתית. פרק נוסף דן ביחסים בין הפילוסוף מרטין היידגר לנאציזם ובפרשנותו של האחרון לפרויקט הנאצי. נוימן שב כאן לשאלה שהעסיקה אותו ב"להיות בעולם" ונראה כי רוחו של היידגר מרחפת על כמה מהפרקים בספר שלפנינו, במיוחד במקומות שבהם המחבר עוסק בטכנולוגיה, שפה, מרחב ואדם.

סוף הדבר לספר — שכותרתו "ההיסטוריה שמעבר לנאציזם?" — הוא טקסט קצר וניסיוני שנוימן לא הספיק להשלימו לכדי חיבור מגובש בעל דעה ברורה. הוא משרטט בו קווים כלליים לאופן שבו מוצג הרייך השלישי במחקרים בעשור הראשון של המאה ה–21. נראה כי אם היה נוימן מספיק לפתח את דבריו היה המאמר נושא אופי רוויזיוניסטי — אמנם לא בסגנונו של נולטה, שעל דבריו התעכבתי בפתיחה, אך בקריאתו לנרמול ההיסטוריה של הנאציזם וראייתו בתור "'האירוע ההיסטורי' כשהוא לעצמו, בדיוק כמו המהפכה הצרפתית למשל" אפשר לשמוע הדהוד לגישתו של נולטה משנות ה–80, ואיני אומר זאת לגנאי. קביעתו של נוימן כי הנאציזם הוא "האירוע ההיסטורי" הפרדיגמטי, בדומה למהפכה הצרפתית, ורמיזתו לכך שמדובר בעוד צומת מכריע בתולדות האנושות — יכולות להוביל גם להשוואות בין הנאציזם ובין המהפכה הרוסית ומהפכת הרפורמציה. אמירות אלה טומנות בחובן את הניחוח ההשוואתי, בעל הממדים היחסיים, שנולטה ניסה להעלות ולדון בו בשעתו ובשל כך הותקף קשות, אולי עקב הפרובוקטיביות והארסיות של סגנונו.

הפילוסוף מרטין היידגר
ASSOCIATED PRESS

הצדדים המיסטיים והלא־רציונליים

לאור העובדה כי כמעט כל ספר שיוצא כיום על הנאציזם והרייך השלישי — ולא רק בישראל — מציין בכותרתו את היטלר מתוך ידיעה כי "היטלר מוֹכר", יש לציין כי לא כך הדבר בספרו של נוימן (גם אם דיוקנו של הפיהרר מתנוסס על העטיפה בעבודת פוטומונטאז' משעשעת של האמן הגרמני ג'ון הרטפילד). יותר מכך, היטלר כמעט אינו מוזכר בספר כדמות מרכזית בנאציזם. ייתכן שהדבר קשור לשאלה מעניינת שנוימן מעלה בסוף הספר: "האם יש בכלל סיכוי לגילויים חדשים או להבנה חדשה בתחום (הנאציזם)?" נוימן מפנה את הקורא לתשובתו של בכיר חוקרי הנאציזם בעולם, איאן קרשו, שטען כי "לא סביר שיתגלה משהו חדש". ובכל זאת, מקריאת ספרו של נוימן עולים כמה כיווני מחקר מרתקים שיכולים אולי לחדש ובעיקר לסייע בהבנה מדוע אנו כה אובססיביים לנאציזם עד היום, הרבה יותר מאשר ביחס לתורות ולפרקטיקות רצחניות וטוטליטריות אחרות. בהמשך לדבריו, אני מבקש להפנות בקצרה תשומת לב לכמה כיוונים כאלה המרחיבים את יריעת המחקר.

הכיוון הראשון עוסק בצד האסתטי־פרוורטי של הנאציזם, המרתק שורה ארוכה של חוקרים שברובם אינם היסטוריונים אלא באים מלימודי תרבות, עיצוב ותרבות חזותית, תרבות חומרית, לימודי אסתטיקה, אופנה ועוד. כוונתי לשימוש הנרחב בתרבות הפופולרית המערבית בדימויים ובסמלים נאציים. "סוד הקסם הנאצי" — מונח שהוגים וחוקרים כמו סוזן זונטג ושאול פרידלנדר השתמשו בו בצורות שונות כדי להתריע מפני סכנת ההימשכות אחרי "קסם אסתטי־פרוורטי נאצי" — ממלא כיום תפקיד מרכזי בתרבות החזותית והחומרית.

"סוד הקסם הנאצי" פועל על צעירים רבים במערב, וכן במזרח אירופה, ואינו חדש גם בישראל; נראה שהוא מהלך קסם על ישראלים רבים עוד מימי אופנת "ספרוני הסטאלג" בשנות ה–60, כשבמקביל בני נוער נהגו לנבור בחנויות יד שנייה בשוק הפשפשים ביפו בחיפוש אחר מגפי אס־אס שחורים. ייתכן שהסיבה לכך היא השילוב הייחודי שהתקיים בתנועה הנאצית בין שני היבטים מנוגדים: מחד גיסא, פורנוגרפיה, פעילות אי־רציונלית ותפישות של אוקולטיזם (תורת הנסתר), שהמציאו ופיתחו ארגוני הימין האירופי הרדיקלי עוד שנים קודם לעליית הנאציזם, תורות שינקו בחלקן מהנצרות ומהפגאניות הקדומות; מאידך גיסא, הנאצים התאפיינו ברצחנות קרה, טכנוקרטית ורציונלית, המלווה בסטיות אישיותיות ובתחכום אקדמי, בעיקר בקרב ראשי האס־אס.

אבל ל"סוד הקסם הנאצי" יש הסבר נוסף שנוימן מציינו לעתים קרובות, אם כי לא באופן מגובש. המחקר על אודות הנאצים, גרמניה הנאצית והרייך השלישי נטה שנים רבות להדגיש צדדים מקובלים יותר או פחות ברייך השלישי, שאפשר להסבירם בכלים רציונליים. מיטב הדיסציפלינות במדעי הרוח, החברה והרפואה גויסו להבנת התנהלות המשטר הנאצי. מעשים או דעות שלא התיישבו עם הרציונליות המערבית לא נחקרו על פי רוב על ידי החוקרים באקדמיה והושארו לטיפולם של מי שנחשבו בעיניהם חוקרים מדרגה נמוכה או חוקרי תרבות פופולרית, שפרסומיהם נחשבו יותר כספרות זולה מאשר כפרסום אקדמי.

בעז נוימן, 2014
איליה מלניקוב

ואולם, דברים משתנים אף בתחום זה וגם בחוגי האקדמיה הולכת ומתפתחת ראייה חדשה של הנאציזם, שבבסיסה חוסר היכולת להבין את כל מה שאירע באותן שנים קשות. כפי שכותב נוימן, "כיום... בחקר הנאציזם הכל אפשרי, הכל מותר והכל לגיטימי, חוץ מהכחשת השואה". יותר ויותר חוקרים מכירים בעובדה שאין בידינו מספיק כלים רציונליים וביקורתיים כדי להבין את הטירוף שאליו נקלעו הגרמנים בין 1933 ל–1945. שולמית וולקוב, שכבר הוזכרה כאן, כתבה לפני כמה שנים שעלינו להכיר בעובדה שהיו צדדים אי־רציונליים בהיסטוריה הגרמנית וברייך השלישי ושאין ביכולתנו להסבירם. בעמדתה מהדהדים דבריו החלוציים של ההיסטוריון ג'ורג' מוסה, שכתב כבר ב–1960: "היסטוריונים לא נותנים מספיק תשומת לב לצדדים המיסטיים של הנאציזם כיוון שהם רואים בהם אלמנטים אנטי־אינטלקטואליים ולא־רציונליים... היסטוריון, כך נוטים לחשוב, חייב להתרכז בצדדים היותר רציניים של החיים, אולם זה אינו המקרה (ברייך השלישי)". לפני כ–60 שנה דעתו נחשבה למוזרה ולא מקובלת, אך כיום היא נתפשת אחרת.

כאשר הבינו ראשי הרייך השלישי, ובהם היטלר, היינריך הימלר ויוזף גבלס, כי תבוסתם מתקרבת, הם חזרו ואמרו כי בעוד 1,000 שנה ייזכר הנאציונל־סוציאליזם כחומה תרבותית שהגנה על אירופה מפני הברבריות וכי הפרק ה"מפואר" שרשמו הגרמנים במלחמתם להצלת אירופה מפני המזרח לא במהרה יישכח. במובן מסוים, הם צדקו, ולא נראה כי הרייך השלישי יישכח בעתיד. כ–75 שנה עברו מאז תבוסת הרייך השלישי במלחמת העולם השנייה וספרו החדש של נוימן מיטיב להציג "היסטוריות של הנאציזם" ומאיר את עינינו למורכבותה של התופעה. במשפט הסיום של ספרו הוא מצטט את קרשו, שרואה בתקופה הנאצית "תקופה מהותית בהיסטוריה העולמית, כך שלא משנה כמה היא נחקרה כבר, תמיד יהיו עוד דברים לגלות, לכתוב ולהתווכח עליהם". אכן, זהו עבר שעודנו מסרב להיעלם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות