טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ורדן פיטרסון מסביר: כך תחזרו למאה ה–19 ב–12 צעדים פשוטים

הצלחת ספרו של ג'ורדן פיטרסון מעידה על צמא לדמות אב סמכותית, שתעשה סדר בקיום העכשווי הלכוד בין תועלתנות טכנולוגית בלתי אנושית למוסרנות המזויפת של פוליטיקת הזהויות. אולם המחיר שנדרש כדי לאמץ את תובנותיו העמומות של פיטרסון טמון בעיקרון המסתתר מאחוריהן: דרוויניזם חברתי

Lars Pehrson / SvD / TT NEWS AGE
172תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

תרגום מאנגלית ועריכה מדעית: דלית לאוב־סוטר; עורך אחראי: צור ארליך

"ככל שהקוף מטפס יותר למעלה / יותר רואים לו את הזנב / עד שהוא ימות אין איש שייקרֵא שמח / בקרקעית החבית אין שום חלב // אלוהים בנה לו בית, השטן הוסיף דירה / כמו קוצים שצומחים סביב גזע עץ עירוֹם / קח את כל הטוב שבעולם ושים באצבעון תפירה / ועדיין לך ולי שם יהיה מספיק מקום // אֵי דבר בינה להגיד בְבן אנוש? / שאין בינו ובין אנושיות דבר / היום גירשתָ את חיות הפרא בקלשון / את שאגות חזרתן אתה תשמע מחר // סבל הוא הנהר של העולם / כולם לחתור, לחתור כולם" (טום וייטס, "Misery Is the River of the World", תרגום שלי)

איור: אור רייכרט /

ג'ורדן פיטרסון רוצה שנדע את האמת. אבל האמת אכזרית ותובענית וחסרת פשרות, עד כדי כך שאפשר להבין למה כולנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לא להכיר בה. כפסיכולוג, פיטרסון רואה אותנו עושים את זה כל הזמן. אנחנו מתנכרים לטבענו ומדכאים אותו (בעיקר נשים), נתלים בפנטזיות ילדותיות כדי להתחמק מאחריות לגורלנו (בעיקר גברים), מפחדים לחנך כראוי את ילדינו ומתוך בורוּת מרצון הורסים את עתידם כמו שדור הבייבי־בום הרס את שלנו. בעיקר אנחנו סוגדים לאלילים כוזבים, שמנוונים את כוח הרצון העמוק הטמון בנו לחיות כפי שיועדנו על ידי הטבע והתרבות כאחד ולהרבות טוב בעולם.

הסיבה לכך היא שאנחנו חיים בתרבות שמכחישה את מציאותו ההכרחית של הסבל שנעוץ בלב הקיום האנושי, התכחשות שרק מולידה עוד סבל מעשה ידינו. ניטשה טען שהאדם יכול לעמוד בכל סוג של סבל, למעט הסבל שאותו אינו מבין. אנחנו לא רוצים להבין: זה ימוטט יותר מדי הנחות יסוד שקריות שלימדנו את עצמנו להאמין בהן מתוך כניעוּת עצלה להזיותיהם המגלומניות של שרלטנים נרקיסיסטיים שהשתלטו על התפישה העצמית שלנו. האנשים האלה מוּנעים על ידי ההיבריס שניטשה ודוסטויבסקי הזהירו מפניו: האמונה שניתן לעקור החוצה את מהותו הטרגית של הקיום. במקרים הטובים מדובר בסתם טיפשות ופשטנות, ובמקרים הרעים — בזדון מכוּון להרע, תאוות שליטה נקמנית הנובעת מקנאה בהישגיהם של אחרים הראויים לכך, שנאה עצמית, נטירת טינה ומרירות. סיפור קין והבל מצביע בבהירות על שורשיה הקמאיים של התופעה הזאת. היא מגיעה במגוון שמות, צורות, הסברים ותארים. התוצאה היא תמיד מוות, הרס וחורבן.

אבל אנחנו צריכים לדעת את האמת. פיטרסון כתב את ספר העזרה העצמית "12 כללים לחיים", שתורגם באחרונה לעברית, כי החיים שלנו עצמם תלויים בכך, ולא רק שלנו אלא של אלה שסביבנו ושל החברה כולה. ברמה העמוקה ביותר של הדברים, התרבות המערבית תלויה בכך, כי החתירה והחיפוש אחר האמת הם סימניהּ היסודיים של התרבות הזאת, קשה וכואבת ככל שהאמת תהיה. סוקרטס, הדרשה על ההר, המהפכה המדעית, דוסטויבסקי — כולם, לטוב ולרע, מבטאים את התכונה הייחודית הזאת של תרבות המערב וזוהי חובתנו הקיומית להרים את הירושה שהגיבורים הללו השאירו לנו.

טוב ורע | גדי טאוב בשיחה עם ג'ורדן פיטרסון - דלג
טוב ורע | גדי טאוב בשיחה עם ג'ורדן פיטרסון

המפתח לגאולת העצמי ולגאולת החברה והתרבות כולן מצוי בהתנגדות לסילוף: קבלת הסבל הבלתי נמנע והכרה בו — כאן מתחיל מסעו של הגיבור לעולם האמת. כך כותב פיטרסון בפרק 7, "חפשו משמעות ולא הנאות": "במה אי אפשר לפקפק? במציאות הסבל. הסבל אינו נתון לוויכוח. הניהיליסטים אינם יכולים לזלזל בו באמצעות ספקנות. חסידי הטוטליטריות אינם יכולים להעלימו מהעין. הציניקנים אינם יכולים להימלט מהמציאות שביסודו. הסבל ממשי, וגרימת סבל לאחר, לשם גרימת סבל, היא דבר רע". התלבטתי אם להשאיר את המשפט האחרון, הטריוויאלי עד כדי טמטום, שחותם את הפִסקה במקור והורס את האבחנה החשובה והפיוטית שמופיעה לפניו.

הסבל האנושי שפיטרסון מדבר עליו — ושבו וכנגדו שיקע את מפעל חייו בהתמסרות נפשית נדירה — אינו איזה רעיון תיאורטי מופשט. ספרו רצוף סיפורים מקליניקת הטיפול הפסיכולוגי ואף תובנות והתבוננויות מחייו האישיים, ילדותו, משפחתו וחבריו. בפרק 12, לקראת סוף הספר, הוא מספר כיצד היחשפותו כהורה לעוצמת הפגיעות המחרידה והבלתי נתפשת של בנו כשהיה קטן מאוד הובילה אותו בסופה של שתיקה ארוכה לתשובה למטופלת שעברה גיהנום מדכא במיוחד עם בעלה הגוסס מסרטן: יש קשר הדוק ובלתי ניתן להתרה בין השבריריות שלנו לשורש הקיום עצמו, פיטרסון אומר לה. הפגיעות שלנו היא שהופכת אותנו לאנושיים, ראויים לאהבה. זה בא בחבילה עם גורל אלים, עיוור ואדיש.

ולמסר הזה יש השפעה ממשית בעולם. בהערות הגולשים לסרטוני היוטיוב שהפכו את פיטרסון לשם עולמי ניתן לא פעם למצוא וידויים המגוֹללים בפסקאות ארוכות כיצד הסרטונים הללו הצילו את חייהם, פשוטו כמשמעו. אנשים מספרים על התמכרויות לסמים, התעללויות בילדות, משפחות מרוסקות — ועל צעדיהם הראשונים בזכות ההגות של פיטרסון בחזרה לחיים, לחברה, לעבודה, להשלמה עם עברם. וכל זה ללא שום תקציבים ממשלתיים, לעתים ממרחק של אלפי קילומטרים, דרך תקשורת רשתית בלבד.

איך קרה שההכרה העתיקה בנוכחותה המתמדת של הטרגדיה שמלַווה את שאונם הבלתי פוסק של החיים האנושיים הפכה להיות נחלתה הבלעדית של תפישת העולם השמרנית שפיטרסון, בצדק, נהיה למייצג המורכב והמאתגר ביותר שלה, אולי מאז ג"ק צ'סטרטון? אני חושב שבחינה רצינית של השאלה הזאת חיונית לאלה מאיתנו שנתונים להתקפותיו כמו גם ללעגם הבלתי מוסתר של מעריציו.

מכשולים מושגיים

בבירור, "12 כללים לחיים" אינו ספר עזרה עצמית סטנדרטי: אין הוא מלמד את הקורא איך לרכוש חברים והשפעה, להפסיק לעשן או לעשות כסף. מהותית, הוא אינו מתחייב על מטרה קונקרטית כלל. אפשר לומר שהספר עוסק בשאלה "כיצד לחיות כראוי" — אותה שאלה שסוקרטס טען שהיא הניצבת בבסיס כל החקירות הפילוסופיות האפשריות. אך פיטרסון חוזר ומדגיש כי אין הוא עוסק "בפילוסופיה", והוא יודע למה: על כל מוזרויותיה, חקירה פילוסופית ממשית מבוססת על תשתית אנליטית עקבית ומנומקת (גם פוסט־מודרניזם, לידיעת קורבנותיו הזועמים) שלכל הפחות מאפשרת לחוקרים אחרים בתחום לבחון את הגילויים הנטענים בה ולהעריך אותם בהתאם לידע קיים. ב"12 כללים לחיים" אין תשתית כזאת.

נושא הספר — הנפש האנושית? — חסר במכוון אובייקט מובהק של מחקר. כפרויקט כולל, אין הוא עוסק בבירורה של שאלה הגותית ספציפית כגון "איך לעשות כסף" או "מה ניתן לדעת דרך החושים על העולם". במקום זאת פיטרסון ממנף את הגילוי האותנטי הגדול שלו, המפעים באמת אך ככל הנראה מופרך, למרבה הצער — על כך שארכיטיפים ספרותיים ובראשם הדיכוטומיה סדר/כאוס משקפים דפוסים נוירו־כימיים מולדים במוח האנושי והקדם־אנושי — לעיקרון פרשני יחיד. עיקרון זה מאפשר לו להשליך על פי צרכיו כל דבר מעולם הספרות לעולם הביולוגיה האבולוציונית, ומשם לעולם הנדסת האדם הביהביוריסטית, ומשם גם להיסטוריה ולפוליטיקה, וכל זה ללא שום מתודולוגיה אנליטית מאומתת.

במידה מסוימת, פרקטיקות כאלה הן בלתי נמנעות במדעי הרוח שמעצם מהותם עוסקים בספקולציות בלבד, אולם פיטרסון נעתר לפיתוי הנצחי, שדורות של הוגים ממושמעים יותר ידעו להיזהר ממנו (למעט פרנולוגים ושאר מרעין בישין משולי הימין הפרוטו־נאצי): הוא חוצה את הקווים ומצמיד לקביעותיו הפסקניות את התווית הנחשקת של מדע בהגדרתו הקשה. עם כל הכבוד לה, הבעיה היא שמבחינה מדעית הנוסחה שלו אינדוקטיבית ומעגלית, בלתי ניתנת לאימות או להפרכה (טיעון: הטבע האנושי הוא היררכי; טיעון נגד: איך מסבירים התנהגויות אנושיות לא היררכיות, כמו בחירות דמוקרטיות, עמידה בתור, ריקודי שורות? פתרון: רמייה עצמית של פוסט־מודרניסטים ניאו־מרקסיסטים שחותרת נגד הטבע האנושי) — אבל למי באמת אכפת מזה? מה שחשוב הוא שמבחינה פילוסופית, פיטרסון מצא דרך תצפיות על מעגלי נוירונים במוח נוסחה אלכימית שדרכה "ערכים" המצויים לנצח, כך לפחות חשבנו, בתחום הספקולציה הפילוסופית — מקבלים את הוכחתם המדעית כביכול היישר מהתחום שעד עתה ביסס את יוקרתו על כך שלעולם אינו עוסק בערכים אלא רק בעובדות.

ליבת הבצל של הטיעון הפיטרסוני זוכה בקליפה נוספת: מדריך העזרה העצמית הוא למעשה חיבור פילוסופי ספקולטיבי, שבפועל אינו חיבור פילוסופי אלא טיעון מדעי שאינו תקף מבחינה מדעית. התעתועים הסטרוקטורליים הללו יעילים במיוחד לשם ערבול מרכיביו של תוכן הספר. הם עוטפים אותו בשכבה אחר שכבה של מכשולים מושגיים וכך מקשים על היכולת לקרוא באופן ביקורתי. "הזזת קו המטרה" היא טקטיקת הטרלָה ידועה בדיונים בתרבות הרשת של צפון אמריקה, ופיטרסון משכלל אותה לכדי שלמות עם ספר שמכל הדברים שאותם הוא מגלה, המעניינים כשלעצמם, מתקדם בזכות שיטת תיקוף שאותה הוא מסתיר.

פיטרסון יודע את כל זה, כמובן. הקוראים שלו? אולי פחות. כמעט מפתה לשלוח אותו לקורס מבוא לפוסט־מודרניזם כדי שיקבל עוד כלים להעשרת השיטה שלו. הוא בטח יודע איפה אפשר למצוא אחד כזה.

כל אלה אולי מצטיירים כפגמים בהגות של פיטרסון, אבל למעשה הם ההסבר להצלחתה האדירה: בעידן של פולחן "המידע" — שבו כל דבר שאינו מקובע במסמרות פוזיטיביסטיים נתפש כחסר ערך, אך מצד שני שום דבר אינו מצליח להשיב את התחושה האבודה של ודאות מרוב כל כך הרבה "מידע", שרובו כבר מתווך אלינו דרך אלגוריתמים אוטומטיים מסתוריים — חציית הקווים אל מחוזות הסיינטיזם מאצילה את תחושת הקסם המקושרת לידע "אמיתי". המרכיב המכריע מהבחינה הזאת הוא שבניגוד לקודמיו, לרשותו של פיטרסון עומד גוף מחקר ענק מהעשורים האחרונים, שנרקח במעבדות הביולוגיה ההתפתחותית ובניסויי קבוצות הבקרה של מדעי ההתנהגות. לניטשה, למשל, לא היו תוצאות של ניסוי בחתולים שכרתו להם את קליפת המוח כדי להוכיח שמקורה של הנטייה לתוקפנות מצוי בעומק מוח הלטאה הקדום.

מה שנותן תחושה של ידע ושל אנליזה אינו ידע ואינו אנליזה אלא בדיוק — תחושה. לא שמבחינת פיטרסון זו בעיה, להיפך. נראה שיותר מכל דבר אחר הוא חותר להשיג את התחושה הזאת. הדבר האחרון שמעסיק אותו הוא הפסת דעתם של כמה קומיסרים באקדמיה וביתר מוקדי הכוח של ה"אליטות" בנוגע לסטנדרטים שרירים של טיעון. הפרויקט שלו הוא מִסדֶר גודל אחר לגמרי אשר מדלג בקלילות וביודעין מעל הצורך, המדומה כפי הנראה, להשתתף בדיון הקיים. המטרה שלו מלכתחילה היא לגעת ישירות במציאות ה"אמפירית" כפי שהיא נחווית על ידי בני האדם החיים, מציאות המורכבת מרצף בלתי פוסק של מאבקים מעשיים וחישובים יום־יומיים אכזריים. במציאות הזאת, הסיבה היחידה שבזכותה ידע נהיה בעל ערך בשבילך כדי ממש להחזיק בו, לאמץ אותו, נאמדת רק באופן שבו הוא מחזק אותך אישית, מעניק לך יתרון (לא פעם על אנשים אחרים). באופן אירוני, הנוסחה היונגיאנית הסמיכה של פיטרסון מצליחה כי היא פשוט משתמשת במדע (עם מירכאות או בלעדיהן) כדי לשקף ולהעצים אצל קוראיו את מה שהם בלאו הכי כבר מבינים, או ליתר דיוק — מרגישים. זאת נקודת המכירה הראשונית של ההגות שלו: היא מדברת ישירות אל האינסטינקט, מהדהדת אותו במלים.

הפמיניסטיות והמיעוטים גנבו את הסיפור

אם סטיב בנון הוא האסטרטג הממולח שבלעדיו אי אפשר להבין את עלייתה של מלכוּת טראמפ, פיטרסון משלים את הטרויקה בתור כוהן הדת של הממלכה (ממוצא קנדי, אמנם). דרך יונג (ורבים אחרים), פיטרסון מבין כי מה שמשנה אינו ההיצמדות לפרוצדורה מדעית או פילוסופית תקפה אלא הבעלות על הסיפור. "לפני עלותה של השקפת העולם המדעית", הוא כותב בפרק 2, "המציאות נתפשה בדרכים אחרות. הקיום הובן כזירת פעולה, לא כמקום שיש בו דברים; פחות כחלל, יותר כדרמה או סיפור... החשיבה המודרנית, הרדוקציוניסטית והמטריאליסטית, אינה יכולה לבצע על נקלה הכללה וצמצום לדברים כמו רגשות, תחושות וחלומות".

בני אדם מתמסרים לסיפורים ונפתחים להגיונם הפנימי הרבה יותר מאשר לכל צורה אחרת של מידע, ופיטרסון הוא מספר סיפורים בעל עין חדה למדי שגם מחלצת עושר של דקויות דרך הניתוחים שלו למיתוסים עתיקים, ל"גן העדן האבוד", "האחים קרמזוב", ת"ס אליוט, ועד לעמי ותמי, פינוקיו וסרטי דיסני. אלה החלקים הטובים ביותר בספר, לדעתי. על בסיס הנוסחה היונגיאנית שגילה הוא מרכיב מעין תיאוריה מטא־היסטורית שמחזירה למרכז הבמה של פרשנות ההיסטוריה את דמות האינדיבידואל שמבתק את כבלי הסדר החברתי השקרי וכך משנה אותו. זהו הארכיטיפ על מסעו של הגיבור, המציג תבנית חוזרת של חדירה אל תוך שאול הכאוס (הוא הסבל שנגרם על ידי הלא־ידוע), מאבק בדרקון וחטיפת הזהב שעליו הוא שומר (הוא הידע שמושג דרך ההתעמתות עם הסבל), ויציאה החוצה אל האור של הסדר החדש שנרכש בזכות הידע הזה. אם הפילוסוף הגל לא בוכה עכשיו, אני לא יודע מה ה וא עושה.

הפגנה בברצלונה לציון יום האשה הבינלאומי
AFP

כשמחילים את ארכיטיפ הגיבור על זמננו, פיטרסון מזהה שהאסון שמסמנת עלייתן של הרב־תרבותיות ופוליטיקת הזהויות נעוץ באובדנו של הסיפור שגברים מערבים יכלו לספר לעצמם ואכן סיפרו במשך מאות השנים האחרונות, סיפור שברגעים אלה ממש נחטף ומתעוות ללא תקנה בחוגים למגדר ובחקיקות להגנה על זכויות מיעוטים. בלי הסיפור המאחד הזה, הוא סבור, אנשים מאבדים תחושת כיוון, נהפכים למנוכרים זה לזה ולעצמם ובהתאם לכך, החברה כמו שהכרנו אותה מאבדת את קשרי הזיקות הסימבוליות בתוכה ומתנפצת ל–1,000 חתיכות. אם לצטט אותו ישירות: "וזה לא טוב!" הוא צודק, כמובן. איך לא?

כך, בהצלבה עם הממצאים הנוירו־כימיים ממעבדות המחקר של הביולוגיה האבולוציונית, נוצרת מסגרת של "סיפור" שמעלה מקברם את ההגיונות הישנים בזכות דחיקת נשים (מהמעמד הבינוני; לעניות אף פעם לא היה הלוקסוס הזה) חזרה לעבודות הבית, ענישה פיזית כאמצעי לגיטימי ואף הכרחי בחינוך ילדים וכן חיוב המיליטריזם, בריונות בית ספר וקוד הנאמנות השבטית. הניסיון להיאבק בתופעות האלה אינו אלא המכשול שעומד בדרכו של הגיבור, בעוד שהאנטגוניזמים החברתיים עצמם הניצבים בלב המאבקים הללו אינם מצדיקים התייחסות בעלילת הגבורה הזאת. הבעיה של הסדר החברתי היא עצם הניסיון לשנות אותו, מתברר: הפמיניסטיות והמיעוטים בפקולטות למדעי הרוח לקחו את הזהב (כלומר, את הסיפור) של האינדיבידואל המערבי, ניוונו את היסודות הנפשיים והביולוגיים גם יחד של מהותו האותנטית, ולכן על הגיבור להביס את דרקון הכאוס הקולקטיביסטי כדי להשיב פשר ומשמעות למציאות של קיומו.

מכל אלה מתגבשת תמונה של מיליוני בני אדם ההולכים ומתנכרים לעצמי שלהם ודועכים לאט אל כיליונם במבוך עולם הערכים המסולף והמזויף של המוסרנות הסינתטית, שכופות התקינות הפוליטית ואידיאולוגיית השנאה העצמית. מהותו של "12 כללים לחיים", שמבין דפיו מתבלטת דמותו של המחבר כמי שכמעט נמחץ תחת משא האחריות האינסופית לתיקונה ולגאולתה של האמת המושפלת והאסורה, מתבהרת כעת: פיטרסון כתב מדריך רוחני. ההגות שלו — נועזת, רדיקלית, אמיתית או שקרית — רק מראה שאנחנו, או לפחות חלקים מאיתנו, צריכים את הסיפור שהוא מספר כמו אוויר לנשימה.

הכתמת המורשת המערבית

יש לי תיאוריה על פיטרסון. בספר, הפִסקה על הסבל שצוטטה בהתחלה ממשיכה כך: "זאת היתה לאבן הפינה של אמונתי. חקרתי את הדלוחים במרתפי ההגות והפעולה האנושית, כדי להבין את המסוגלות שלי, כאדם, להיות שומר במחנה ריכוז נאצי או בגולג סובייטי או מענה ילדים בצינוק. הבנתי מה המשמעות של 'לעמוֹס על שכמך את חטאי העולם'. לכל בן אנוש יש יכולת כבירה להרע". זוהי התייחסות כמעט יחידה בספר למוטיב בולט הרבה יותר בסרטוני ההרצאות והשיחות של פיטרסון ברשת, ושבמידה מוצהרת ומכרעת הִנחה את כתיבת המגנום אופוס שלו, ספרו הקודם מ–1999 "מפות של משמעות" — סיכום מחקר של 15 שנה, שגם שימש בסיס לספר הנוכחי. בסרטונים, בכל פעם שהוא מגיע לנושא הוא מקפיד להדגיש את הקושי העצום שכרוך בהבנה הזאת. "חשבתי על זה המון זמן", הוא אומר כשאצבעותיו מכווצות על מצחו הגרום.

אני מניח שחצי הביקורת שספג על העניין הם הסיבה שהחליט להשמיט את הדיון הזה מ"12 כללים לחיים". באחד הפיתוחים שלו לנושא הוא עוסק ישירות בהיטלר, שזכה בעיטור גבורה במלחמת העולם הראשונה שבה היה חובש קרבי אשר ראה במו עיניו חצי מחבריו למחלקה מתרסקים לחתיכות מפגזי הצבא הצרפתי. בדרכו הכנה והחשופה פיטרסון ניסה להבין ולהסביר איך כל אחד מאיתנו יכול להיהפך להיטלר, בנסיבות המתאימות. תרבות השיפוטיות ברשת, תמיד מתלהמת ופשטנית, קפצה על המציאה ש"מוכיחה" שפיטרסון מסתיר באמתחתו אפולוגטיקה נאצית. מובן שמדובר בסילוף מוחלט: כמשתתף קבוע ומצטיין של טקסי יום השואה בבית הספר הגעתי לאותה מסקנה בדיוק בגיל 16. השאלה שהציקה לי היתה למה לפיטרסון זה לקח 15 שנה של מחקר מאומץ ואפילו מסויט, כדבריו.

חשבתי על זה המון זמן. התשובה שהגעתי אליה נעוצה בהבדל בנקודת המבט של שנינו: המסקנה על ההיטלר הקטן ששוכן בתוך כל אחד מאיתנו היא יחסית קלה מנקודת מבטו של הקורבן התיאורטי של הנאציזם. בניגוד לפיטרסון, אני נבעטתי מאירופה ומ"תרבות המערב", ומבחירה או שלא מבחירה אני יכול עכשיו להרשות לעצמי להביט על הסיפור הזה מבחוץ. אבל כשפיטרסון יוצא מגדרו כדי להבין את הרוע האנושי ולשם כך מדמה את עצמו לחייל אס־אס, זהו מעשה קשה ואמיץ הרבה יותר למי שמגיע מצדו השני של הסיפור, זה של הפושעים. כשהוא מאמץ עמדה מזדהה עם הרוע המוחלט, מה שבשבילי הוא שאלה תיאורטית הוא בשביל פיטרסון שאלה של זהות. הסיפור שהוא מנסה להבין הוא זה של התרבות המערבית והאדם האירופי הלבן. הסיפור שלו. ההזדהות התיאורטית עם הנאציזם מקרבת אותו אל הזהות הזאת בפועל, ממחישה את כוח משיכתו של הרוע באופן פנימי — מי יודע כמה צעדים חסרים כדי להיעתר להבטחות שמציעה לך הזהות הזאת, בהינתן הנסיבות המתאימות? הדרך אל הגיהנום קצרה.

גם פיטרסון וגם אני שייכים לדור האחרון שבשבילו אושוויץ והנאציזם מסמנים את הטראומה המכוננת של תפישת המוסר שלנו, דרגת האפס של הרוע הגמור שאין להגיע אליה — "רעידת אדמה שהשמידה את כל מכשירי המדידה שמדדו אותה", בניסוחו המופלא והמדכא של ז'אן־פרנסואה ליוטאר. בשביל הדור שאחרינו, הנאציזם והשואה ממוקמים כבר מספיק רחוק בזיכרון ההיסטורי, עדיין ללא ספק בולטים ומזָרים אימה, אבל כבר לא ייחודיים באופן שבו תפישת המוסר שלך מתעצבת סביבם. המצוקה הייחודית שהניעה את פיטרסון להיעמד מול הצל היונגיאני של הזהות שלו כאדם מערבי נבעה מההכרח לקומם מחדש את הסיפור של המערב: איך לספר שוב את הסיפור הזה, שהוא הסיפור שלך, מתוך התהום האפילה שאליה התרבות הזאת הובילה, ועוד ברגע השיא שלה? איזה הסבר יכול ליישב את הדיסוננס הבלתי נסבל הזה, שיאפשר לך סוף־סוף לחיות את המורשת והזהות שלך בגדולתן, כפי שבדין מגיע להן ולך? על פי התיאוריה שלי, הפתרון שפיטרסון מצא הוא מיקומו של הרוע של הנאציזם בתוך מסגרת של רוע עוד יותר גדול וכתגובה אליו. ומה שעוד יותר טוב הוא שבניגוד לרוע הנקודתי והתגובתי ה"קטן", לא רק שהרוע הגדול יותר התחיל לפני הנאציזם ואף גרם לו, אלא שהוא גם ממשיך אחריו. הוא קיים גם היום.

אם ל"12 כללים לחיים" היה אינדקס (למה אין?), ערכים תחת הכותרות "קומוניזם" ו"מרקסיזם" היו ממלאים בו עמוד שלם. "נאציזם", לעומת זאת, היה נאלץ להסתפק בכמה שורות ספורות. המלה "פשיזם" מופיעה בספר אולי פעמיים. מעניינת במיוחד ההקפדה של פיטרסון להצמיד זה לזה את המושגים "קומוניזם" ו"נאציזם" על שלל ביטוייהם בכל הזדמנות, לרוב באופן מאולץ לחלוטין כמו למשל בציטוט למעלה. אף שקל מאוד לעשות זאת, לא זה המקום להפריך את השקר הימני שמככב לאחרונה בראש מצעד הפופולריות של שקרי הימין (והתחרות קשה), בנוגע לגזירה השווה כביכול שיש לגזור בין נאציזם לקומוניזם בהינתן ספירת הגופות המשותפת וכן הלאה. מה שחשוב לי להראות הוא כיצד פיטרסון, ואיתו כל החשיבה של "הימין החדש", זקוקים לנרטיב הזה שעל פיו הנאציזם היה תוצאה של הקומוניזם, המשך שלו, כדי לאשר את זהותם ושאיפותיהם הפוליטיות.

פיטרסון כמובן לעולם אינו אומר את זה ישירות (בשביל מה לו?), אבל הפרוזה שלו רוויה בהנחה הסמויה הזאת עד לגדותיה: כיוון שנאלצו להתגונן מפני הקומוניזם הקולקטיביסטי והאוניברסליסטי, הידרדרו הגרמנים לנאציזם שהכתים לנצח את הסיפור הגדול של מורשת המערב, וכך נשלל הסיפור הזה בזדון מאיתנו. זה התחליף שפיטרסון מספק לחסידיו במקום אנליזה היסטורית ופוליטית אמיתית, והבונוס הוא שעכשיו אנחנו נמצאים באותה סיטואציה, עם טרנסג'נדרים ופמיניסטיות שרוצים לשלוט לנו במחשבות.

לשם השוואה, ב"12 כללים לחיים" בולטת בחסרונה כל התייחסות רצינית לטכנולוגיה ולתיעוש שמשום מה, מעבר לעוד ביטוי מופגן של תושייה אינדיבידואליסטית ורוח המערב, אינם מעוררים את תשומת לבו של פיטרסון כמושא לחקירה פסיכולוגית על טווח הסדר/כאוס. ניכר, לדוגמה, שעם כל הדגש שהוא שם על חינוך ילדים קפדני, כולל הסיפורים מגידול ילדיו שלו, אין לו הרבה מה להגיד על האתגרים המטלטלים למדי שעידן הווטסאפ ותיווך העצמי דרך דימויים מזמֵן לילדים ולהוריהם כאחד. המלה "אינטרנט" מופיעה בספר פעם אחת, באזכור זניח של עיירת נעוריו של פיטרסון בערבות המושלגות של קנדה. אולי אם איכשהו היה אפשר לקשור את זה לדרידה, פיטרסון היה מוצא את ההאצה הטכנולוגית והשלכותיה במאה ה–20 ועד ימינו ראויות יותר להתבוננותו החודרנית והאמיצה.

תרופת הנגד לכאוס

בנקודה זאת מגיעים לחתיכה האחרונה בפאזל בן 1,000 החלקים של הטקסט הפיטרסוני, אך זו שבלעדיה אף הצגה של הגותו אינה שלמה. פיטרסון חכם מספיק בשביל להישאר מודע מאוד להשלכות האפשריות של נרטיב הקורבן הסמוי שהוא מטפטף לקוראיו בין השורות. העין שלו תמיד פקוחה לצעדים המעטים שנדרשים לַהיטלר הפנימי של איזה קורא אקראי כדי להתגלות. בין הדרשות הפוליטיות הפרנואידיות והצעקניות ובין מחויבותו הנפשית מעוררת ההשתאות למצוקות הממשיות שהוא מעלה לפני השטח, המדריך הרוחני שלו מתעקש על גורם אחד ויחיד שדרכו ורק דרכו כל הממצאים המדעיים והנוסחאות היונגיאניות מתארגנים למבנה שלם ובעל משמעות: דמותו של ישוע מנצרת כַמופת האולטימטיבי של ארכיטיפ הגיבור. בשביל פיטרסון, מעמדו הייחודי של המשיח הצלוב נובע ישירות מהסבל האינסופי שעמַס על עצמו כדי לזכּוֹת את כלל האנושות. הגותו כולה נתלית בסיפור הבשורה כמודל פענוח יחיד במינו שרק בכוחו לתרגם את האימה והסבל חסרי הפשר של הקיום לכדי דרך יחידה לחייב את הקיום הזה למרות זאת. זו תרופת הנגד לכאוס. בלעדיה כל הדרכים מובילות לגיהנום, כולל רעיונותיו שלו.

בנוגע לפיטרסון עצמו, הדבֵקות הזאת ברורה לי מאוד: הוא מנסח את מורכבויותיה המהותיות מתוך מבט פנימי תובעני ועמוק — מעין גרסה נוצרית של הבעל שם טוב, נגיד. אבל לא בטוח שהייתי מרחיב את היכולת לרתום את עצמך למשמעת רוחנית באופן הזה גם למעריצים המתלהבים שלו, במיוחד ללא־דתיים שבהם. למעשה, לפני שהם מסתערים לממש את הכְוונותיו של פיטרסון על מיקומם הנחשק בהיררכיית השליטה החברתית, לדעתי כדאי לחסידיו, באמריקה ומחוץ לה, להבין היטב את המשקל העצום שתופסת אמונתו הדתית במכלול של המטפיזיקה שלו.

להגות דתית יש דרכים מסתוריות לנווט את עצמה מהמקור לנמעניו. העיתונאי האמריקאי הסוציאליסט כריס הדג'ס הוא כומר פרסביטריאני שחקר את הימין האוונגליסטי בארצו. מתיאורו עולה דיוקן של כיתה נוצרית שהתנתקה לחלוטין מכתבי הקודש, שאת תוכנם חבריהּ אינם טורחים להכיר, לטובת העניין הבלעדי: הדת כמכשיר לקידוש האימפריאליזם האמריקאי, עליונות לבנה וקפיטליזם חסר מעצורים. הוא מציג את מקרה "הכנסייה הנוצרית הגרמנית" המחתרתית בתקופת רפובליקת ויימאר, שמיזגה באותו אופן עקרונות נאציים לתוך הדוקטרינה הנוצרית, כגרסה נוספת של אותה נטייה תיאולוגית שאותה הוא מכנה "פשיזם נוצרי" ושאת המצטרפים לשורותיה הוא מחשיב לכופרים גמורים. בידיים של האנשים הנכונים, בנסיבות המתאימות, כל דבר יכול להיהפך להסבר ולצידוק על "מעמדך הטבעי בהיררכיה החברתית".

אחת הדרכים של פיטרסון להתמודד עם פוטנציאל הגיהנום שרובץ בקצה תובנותיו הניטשיאניות על שחרור אותנטי של כוח הרצון האינדיבידואלי, הגברי, מופיעה בצורת מעין גחמה רטורית חוזרת בטקסט, שאפשר לקרוא לה "מחוות העוינות האבהית הכוזבת". אלה הן פניות ישירות לקורא, כדי לנזוף בו ולהוכיח אותו, כביכול, על מוגבלויותיו הפטאליות, בעיקר התפישתיות או השכליות, וכך לנטוע בו ענווה מטהרת שתושיע אותו מיהירותו האנדמית: "אתם די גרועים גם בעיני אחרים" (עמוד 76); "אתם לא מבינים כלום. אתם אפילו לא יודעים שאתם עיוורים" (עמוד 127); "אינכם יודעים מה אתם רוצים ובוודאי לא מה אתם צריכים" (עמוד 221).

ל. רון האברד
AP

ואולם, מה שנדמה כסוג של "אהבה קשוחה" המבקשת לעקור את גאוותנותם של ילדים טובים שרק זקוקים למעט סמכות אבהית אינו כזה בהכרח. המחווה הסגנונית הזאת היתה אמצעי רטורי בולט מאוד, לדוגמה, בהרצאות של מייסד הסיינטולוגיה, ל' רון האברד, למאמיניו. האברד נהג לקלל אותם, לגעור בהם ולהשפיל אותם. היופי שבשיטה הזאת אינו טמון בהעצמת סמכותו של הדובר בפני מאזיניו (זה טריוויאלי), אלא בלולאה הדיאלקטית המרתקת שֶבה — בנסיבות המתאימות — כשאומרים למישהו "אתה לא מבין כלום", מתקבלת התוצאה ההפוכה: המאזין מבין שהוא נהיה שותף לאירוע אקסקלוסיבי ונדיר שבו נחשף ידע עלום, שבהתאם לטבעו העמוק כבר כולל בתוכו את הגילוי של מוגבלות הבנתו עצמה.

נטלי ווין, יוצרת ערוץ היוטיוב קונטרה־פוינטס, מתארת דינמיקה כמעט זהה שגילתה בשיטוטיה בפורומים של אינסֵלים — מהקבוצות הרעילות ביותר ברשת, בעיקר כלפי נשים, שהוציאה מקרבה שני רוצחי המונים. המשתתפים בפורומים האלה צורכים באובססיביות יחס מבזה זה מזה, הערות משפילות וביקורת טורפנית על איך שהם נראים ועל חוסר הסיכוי שלהם לזכות אי פעם בחסדיה המיניים של אשה. ווין אף השוותה זאת לנטיות מקבילות בקרב קבוצות של טרנסג'נדריות ברשת בנוגע ל(אי־)הסיכוי שלהן להיראות ולהיות "באמת נשים", כמו גם לקהילות של נערות אנורקטיות המתחרות זו בזו על מי יותר "שמנה ומגעילה". בכל המקרים האלה מכשיר הביזוי משמש לא להחלשה, אלא להעצמה פרוורטית שנובעת מתחושת ההתעלות הנלווית להגעה למדרגת "המודעות העצמית חסרת הרחמים" תוך התבדלות מטהרת מאשליותיו של ההמון החסר מודעות לעצם היותו כה חסר מודעות. נשמע מוכר?

בהתחשב ביחסים המורכבים והאינטימיים כמעט שפיטרסון מצליח לכונן עם הקורא ממש דרך דפי הספר, זה צריך להיות ברור שניסיון לתייג את קהל אוהדיו דרך איזשהו מאפיין מצמצם אחד, פוליטי או אחר, יהיה אווילי בדיוק כמו ההכללות ההיפרבוליות של פיטרסון עצמו בנוגע ל"אוטופיסטים" או "מרצים אכולי אידיאולוגיה". התוכן של התורה שלו עשיר ומסועף מדי בשביל לטעון שכל מה שהוא עושה או מנסה לעשות מסתכם בחימושה של מהותנות ביולוגית לשם גיוס פוליטי מטעם אידיאולוגיה שמרנית וריאקציונרית. יש את כל הסיבות להאמין לו שמטרתו היא להחזיר בנים שהתגלגלו לתוך ההקצנה הפשיסטית דרך הצגת אלטרנטיבה פוליטית ורוחנית משכנעת, ושהוא אף מצליח בכך.

הסופר פיודור דוסטוייבסקי
Hulton Archive / Getty Images

ואולם, בתוך כל המגוון הבלתי נדלה של היגדיו ניתן לבודד עקרון־על פוליטי אחד החולש על כולם ומכנס אותם, עיקרון שממנו אי אפשר להתחמק. הוא מהדהד דרך כל המובאות מדוסטויבסקי ומהברית החדשה, נתוני המִדרגים הגנטיים וההשגות החמורות על מתירנות מינית, אף על פי שבאופן טיפוסי, בכל 387 העמודים של הספר שמו אינו מופיע במפורש ולו פעם אחת. עקרון־העל הזה הוא דרוויניזם חברתי. זו הפרדיגמה הפוליטית שסביבה מאוחדים אלה שמאמצים את תורתו של פיטרסון, בין שהם מודעים לכך ובין שלא. וכשהנסיבות מתאימות, זהו הרעיון הפוליטי שמחבר את קצות השרשרת הלוגית הקצרה מקפיטליזם לפשיזם — אובייקט המָעבר, אם לנקוט מינוח פסיכולוגי שפיטרסון בוודאי מכיר.

שיאו של כתב האישום

"כי גאולת האדם מן הנקמה — היא בעיני הגשר אל התקווה הגדולה מכולן והקשת בענן אחרי סערות ממושכות. אלא שטָרנטֶלות, כמובן, רוצות דבר אחר. 'הן זה הצדק בעינינו: שיתמלא העולם בסערת נקמותינו' — ככה הן מדברות זו עם זו. 'נתנקם, ונדבר סרה בכל מי שאינם כמותנו' — זה הנדר שהטרנטלות נודרות בלבן. ואף זאת: 'רצון לשוויון — זה ולא אחר יהיה מעתה שמה של המידה הטובה, וכל דבר אשר עוצמה לו, נצא נגדו בצעקה גדולה!' הוי אתם, המטיפים לשוויון, שיגעון־הרודנים של האין־אונים קורא איפה מתוככם ל'שוויון': תאווֹת הרודנים החבויות בנבכי נפשותיכם מתחזות איפה לדיבורים על המידה הטובה". דרך הציטוט הזה של ניטשה מ"כה אמר זרתוסטרא", שפותח את פרק 11 בספרו, פיטרסון מציג את הרעיון הניטשיאני של נטירת הטינה (Ressentiment), שאותו אימץ כמושג מפתח במטפיזיקה הפוליטית־פסיכולוגית שלו. ניטשה, שחזה נכונה את הקטסטרופות של המשטרים הקומוניסטיים במאה ה–20, השתמש במושג לתיאור המניע הפסיכולוגי לפעולותיהם של המתָקנים החברתיים בני זמנו, המתקשטות בצדקנות בלתי אנוכית כביכול רק כדי לכסות על הנקמנות וצרות העין הרעילות והנחותות שנמצאות בבסיסן.

לאחר נגיעות מהוססות יחסית בעשרת הפרקים שקדמו לו, פרק 11 הארוך משמעותית מכל היתר מוקדש לסימפוניה מסחררת המגוללת את שיאו של כתב האישום שפיטרסון מגיש לשמאל על כל מופעיו האפשריים: מרציחתם והרעבתם המכוונת של מיליוני אוקראינים על ידי סטלין בהולודומור של שנות ה–30 ותהליך התיעוש בסין של מאו, שקצָר תוצאות דומות, עבור במזימה של אסכולת פרנקפורט להרעיל מבפנים את רוח היוזמה החופשית של המערב על ידי מחיקת כל אמות המידה הקיימות לערכים מקובלים והחלפתן בניהיליזם משתק, ועד לסיפור התאבדותו של חבר נעורים של פיטרסון, לאחר שהדוֹגמות האקדמיות הפוסט־קולוניאליסטיות והרב־תרבותיות שיקעו אותו בשנאה עצמית שהאפילה בדעתו החולה על עצם זכותו להתקיים. "הניחו לילדים לגלוש על הסקייטבורד שלהם", זה שם הפרק, אגב, והוא כולל גם תיאורים מרגשים למדי על הערצתו המשתאה של פיטרסון לספורטאֵי פּארקור.

ההיסחפות בקריאה לא־ביקורתית לאורך הפרק מייצרת תחושת קתרזיס בלתי נשלט כמעט של אימה וייאוש, המגיעים לפורקנם דרך החוויה המתקנת בפרק 12 החותם את הספר והמוקדש כמעט בלעדית למאבקה ההרואי של בתו של פיטרסון בדלקת המפרקים הכרונית שעינתה אותה מאז הילדות המוקדמת. נישא על רוח גבית שנושבת מהציטוט של ניטשה בפתיחה, ישר אחרי תיאור יגונו של אביו של החבר שהתאבד, הנרטיב קופץ להרצאה שפיטרסון נכח בה, מאת פרופסור שמִסיבות אקולוגיות החליט יחד עם אשתו להגביל את מספר צאצאיהם לילד אחד בלבד, וביקש לשכנע את המאזינים בחשיבות הדבר. "הרגשתי שהחלטתם היתה שקולה ואף הולמת: לאנשים כמותם, גם ילד אחד זה יותר מדי", מוסר פיטרסון ביובש. לאחר מכן הוא משווה את "הפרופסור המיזנתרופ" לְאריק הריס ודילן קלבולד, צמד הנערים רוצחי הילדים בתיכון בעיירה קולומביין ב–1999, שכמוהו "מינו את עצמם לתפקיד שופטי המין האנושי". כמו חברו שהתאבד, גם הפרופסור הזה "הפך אנטי־הומני עד שורשו, שונא־אדם". הדמיון לנרטיב על סופו המר של יהודה איש קריות הוא על דעת הקורא בלבד.

הדבר שהכי מטריד אותי בתום קריאת "12 כללים לחיים" נוגע לתפירה המניפולטיבית שנמתחת לכל אורכו ורוחבו של הקוסמוס היונגיאני בעולמות עליונים ותחתונים, בין ניטשה לפרופסור האומלל שחיבתו לבריאה האלוהית מזכה אותו בגזירה שווה לרוצחים מקולומביין ול"אם האדיפלית" הליברלית שטורפת את נשמת ילדיה, ולגרף חלוקת העושר של הכלכלן וילפרדו פארטו, ולמפגש של ישוע עם השטן במדבר, ולענישה גופנית של ילדים, ולחבר שהתאבד, ולספורטאֵי הפּארקור, ול"בת הים הקטנה", ועוד ועוד... מתוך הנביעה האנטי־מתודולוגית הזאת, הרוחנית, נחשף יסוד מהותי של חיים, של חיוּת גולמית, שאיכשהו חייב להיות מוכחש על ידי אדַנֵי התפישה וההכרה השמאליות שתמיד מונעות, כך נראה, לצמצום העצמי, להכלה ולנתינת מקום. כשמגרדים את ההגות של פיטרסון מכל הרפש שעוטף אותה, זאת הטענה העמוקה שמגיחה משם. אפילו ברמה הכלכלית היבשה של התיאוריה המרקסיסטית, אין פתרון לשאלה המנקרת שפיטרסון מציג בנוגע למקומו של האֶרוס הגברי התחרותי, התוקפני והרעב, בממלכת היצירה האנושית.

סטיב באנון
נתן דביר

כמו השאלה על חוסר היכולת של השמאל לדבר באופן פוליטי על הטרגדיה המהותית של הקיום האנושי, כך תלויה שאלת היכולת לדבר באופן פוליטי על המקורות והתצורות של כוח החיים האנושי, הפועם במציאות חייהם של מיליוני ומיליארדי בנות אדם ובני אדם ומנחה אותה, כמשהו שקיים גם מחוץ לסופר־סטרוקטורה האידיאולוגית. פיטרסון עושה את זה. היכן שההגות השמאלית, אולי כבר מאז מרקס, מסתחררת בתוך הפשָטות אנליטיות הולכות וגוברות של מבני־על חברתיים נסתרים במטרה לשרטט את תנאי ההיתכנות של מציאות אחרת, בשביל רוב בני האדם סוג הידע שפיטרסון מעניק להם ורק הידע הזה הוא תנאי לעצם ההישרדות שלהם במציאות שבה לא קיים אובייקט ממשי שיסתור אותו. אנשים חייבים להאמין במה שעוזר להם ומקדם אותם "בחיים האמיתיים" — השערורייה שפיטרסון חושף היא שבכלל צריך להגיד את זה.

לטוב ולרע, פיטרסון משוחח על מציאויות שאינן עולות באופן פוליטי בשום מקום אחר. בטח לא "בשמאל". אם עד פיטרסון היה נדמה שיש סיבות די טובות לשמור על ההפרדה בין הרשות המחוקקת של הפילוסופיה ("ערכים") ובין הרשות המבצעת של המדע ("עובדות"), אחרי פיטרסון מי בכלל יכול לזכור מה היו יכולות להיות הסיבות האלה? הגדר הזאת נפרצה ועכשיו כולנו מחויבים לשחק במגרש המשחקים שלו עם רעיון של "אדם" קבוע ונצחי שמתקבל מתוך נוסחאות המהותנות הביולוגית, סטטיסטיקות ביהביוריסטיות ומיפוי הנוירונים במוח.

סלבוי ז'יז'ק
Getty Images

בחשבון אחרון, למיסטיפיקציות הסדר והכאוס שלו אין לאן להתפתח. אני מוכן להמר שספר נוסף אחרי "12 כללים לחיים" לא ייצא אף פעם, ואם ייצא, יהיה חיוור ומאכזב. חוסר היכולת וחוסר הנכונות של פיטרסון להעמיד את התמהיל המבעבע של תובנותיו לדיון ישיר וענייני מול יריביו (עם סגירת המאמר התפרסם כי ב–19 באפריל, לאחר שנה של גישושים מהוססים, יתקיים דיון בינו ובין סלבוי ז'יז'ק), והצורך לעמעם אותן בכוונת מכוון כדי להימנע מביקורת אפקטיבית, הסתדרו לטובתו לשנייה וחצי שניתנו לטראמפ ולבנון להכתיב את מאפייני השיח הציבורי. אבל בשורה התחתונה הם יגבילו את טווח ההשפעה שלו עד שייהפך לעוד פרצוף שמופיע מדי פעם על איזה מסך. אחרי ההפתעה הראשונית, גם השיח השמאלי ביוטיוב כבר מזמן הפסיק לעקוב אחר מעלליו וחזר להתעסק בענייניו המטריאליים הלא־מפוארים במיוחד של הרגע ההיסטורי הממשי שבו אנחנו מצויים.

העניינים האלה עוברים דרך כל אותם שדות של המחשבה השמאלית שעליהם שתיקתו של פיטרסון רועמת: כלכלה משברית כמצב הקבע של השלב הנוכחי של הקפיטליזם, האחרון בצורתו הדמוקרטית; הקולוניאליזם במגוון התגלמויותיו הזיקיות כתנאי היסטורי ותמידי לביסוסן של חברות השפע הקיימות; ההאצה הטכנולוגית, שכבר כעת ממצבת את האדם הפיטרסוני בכללותו יותר ויותר נמוך ב"היררכיית השליטה והיכולות" ומעמיקה את מצבו הקיומי המנוכר כחפץ בלבד בידי כוחות חיצוניים לו לחלוטין; החרדה מאפוקליפסת האקלים התנ"כית שמרחפת מעליו; וגם — פוליטיקת הזהויות והחיפוש ההכרחי אחר דרכים חדשות לקיום הדדי בחברה גלובלית רב־תרבותית, רב־מינית, רב־מגדרית, נטולת ודאויות מוכרות, כעובדה קיימת ששום חומה בגבול מקסיקו לא תפתור. ואם נשים וטרנסג'נדריות הן אלו שנועדו להוביל עכשיו את המסע אל תוך הכאוס, פיטרסון יצטרך לעמוֹס גם את הסבל הזה על שכמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות