טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בגלל הלילה": הצצה לסיפור החיים הנפלא והנורא של תרצה אתר

בספרו החדש, מוטי זעירא עומד על יחסיה הסבוכים של המשוררת עם אביה, נתן אלתרמן, אך חולף ביעף על אירוע דרמטי בחיי האב ובתולדות הספרות

תרצה אתר
7תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

"אֶל כָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר כִּסִּיתָ מִפָּנַי / אֲנִי כָּעֵת הוֹלֶכֶת, כִּי אֲנִי יְחִידָתְךָ / אֲנִי אֲשֶׁר הֻזְהַרְתִּי מִן הַמַּר וְהַנּוֹשֵׁךְ,/ הוֹלֶכֶת שָׁמָּה. לְהַמְרוֹת אֶת מִצְוָתְךָ" (תרצה אתר, מתוך "הזה אשר הולך")

"כשיצאתי למסע בעקבותיה של תרצה אתר", כותב מוטי זעירא בפתח הדבר לספרו, "היו עמי רק האמירות והשאלות המשומשות עד לעייפה: איך זה להיות הבת של אלתרמן, התאבדה או לא, יפה, שברירית, שִמרי נפשך". כנותו של היסטוריון התרבות זעירא מאלצת את הקורא לערוך לעצמו בוחן טריוויה מהיר: מאין בכלל שמה מוּכר? אולי מ"האריה שאהב תות", אולי מפזמון או שניים, ואולי מעצם חידת מותה, שלא תיפתר — תאונה או התאבדות, ובעיקר למה? השם תרצה אתר אכן מוכר לפותרי תשבצים, אך בעיקר כבתו של אביה, זו שקראה לעצמה אתר כדי להיבדל מעט מן ה"אלתרמן" הדומיננטי, זו שהלכה להמרות את מצוותו.

עטיפת ספר בגלל הלילה

זה לי מפגש שני מעל דפים אלה עם ספר של זעירא. המפגש הקודם, לפני כשנתיים, היה ככותב ביקורת על "על הדבש ועל העוקץ" (הוצאת כתר), סיפור חייה של גיבורת העל נעמי שמר, ועל נוכחותה האבסולוטית בנחלת הכלל. "בגלל הלילה", סיפור חייה של תרצה אתר, עודנו מגשש באפילה, תר אחר הבהובי אור בחושך הגדול, עוקב אחרי שיריה, אולי שם תימצא התשובה.

שתי הגיבורות הללו עיצבו פרקים בולטים בתולדות התרבות. המשוררת בת קבוצת כנרת, שבלי להכירה אין להבין ישראליות מהי, והנערה־אשה הכישרונית לתפארת בת העיר הגדולה, הנושאת בנטל תוארה כבתו יחידתו של המשורר הגדול. כאן, בהבדל מסיפור חייה של שמר, יש בסיס ליצירה ממגנטת, שעניינה טרגדיה אוניברסלית ומקומית מכמירת לב; סיפור מקודד שמצריך מפתח, שדורש עמדה — עמדת משקיף, או תפישה רדיקלית.

זעירא ראוי לתודה על הבחירה באתר, מה גם שסיפור החיים שלה הנע בין פסגות לתהומות הוא נפלא ונורא ונוגע בכל אדם. מעצם העובדה ששתי הנשים, שמר ואתר, נוצקו אל אותה תבנית, מתברר כי זעירא יוצר למעשה סדרה על אודות גיבורות וגיבורי תרבות שעיזבונם ראוי לריענון (קדם לשתיהן "כמו קול של הלב" על סיפור חייו של המלחין דוד זהבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013), ושופך אור על אדם יוצר, על מקום ותקופה. סיפור חיים — ולא ניתוח ספרותי.

זוהי סדרה ידידותית לקורא, בנגיעתה בחיי היום־יום שזורי האנקדוטות, שניכרת בה טביעת אצבע של מהימנות אקדמית — בנספחים, ברשימת המקורות ובמפתח השמות והיצירות. על הסקאלה שבין תעשיית הביוגרפיות המוזמנות בספרי (או סרטי) הנצחה בתשלום ובין המחקר האקדמי־העיתונאי על אודות אנשי שם על בסיס תיעוד ועדויות, אפשר למקמה בצד הנכון.

משוואה משפחתית משובשת

העיקרון הבולט בספר זה, כבקודמו, הוא שיתוף הפעולה של המחבר עם בני המשפחה. זוהי עסקה המאפשרת גישה לא רק למקורות ארכיוניים אלא גם לגביית עדויות ממקורבים ונגישות לעיזבון כמכתבים, יומנים, אלבומי תצלומים ויצירות — אך היא יכולה לחסום מסמכים פחות נעימים ולהבליט או לעמעם לא רק את עוצמת הסיפור, אלא גם את התיאוריות המחקריות בנוגע אליו. במקרים כאלה יכולים בעלי העיזבון להתנות את אישורם בהסרת קטעים לא נוחים. זוהי עסקה שהתוצר הסופי שלה הוא ביוגרפיה רכה, הן ברמת החשיפה והן במידת חריפות הביקורת. מנגד, קשה לאוהב הקריאה להתמודד עם טקסט אקדמי טהור, נוקשה מדי ומסוגר בעצמו.

במקרה שלפנינו ניכר כי בני המשפחה איפשרו שימוש בחומרים משפחתיים, ומהם נבנית דמות בתו הצעירה של איש הרוח הנערץ, שכולה שמחת חיים. ובכל זאת, עולה התהייה מה עוד נותר בכספת הנעולה ומה יש בניירות שאולי ייפתחו רק בדורות הבאים. בשנותיה האחרונות אתר, אם לשני ילדיה, ראתה בפיקחון את מצבה, קראה את מיטב הספרות הפסיכולוגית, ביקרה באופן עקבי ונמרץ במכון אדלר, אצל מייסדו אחי יותם, והיתה חברתה הקרובה של זיוית אברמסון, הפסיכולוגית המוסמכת לטיפול משפחתי. האם יד אנשי המקצוע של אותם ימים קצרה מלהועיל במקרה משפחתי או קליני כמו שלה? ואם כן, מדוע?

האם שורשי השירה הגדולה יונקים מנפש פצועה? אולי זו המשוואה המשפחתית המשובשת — נוכחותו הדומיננטית של האב; נוכחותה הפגומה של האֵם, השחקנית רחל מרכוס, שזכתה למחיאות כפיים בעיקר על הבמה; נוכחות האשה הבלתי לגאלית, הציירת צילה בינדר, הידועה בציבור ששמה אינו מוזכר בבית; נוכחות העזר של הסבתא שגידלה את נכדתה; החיים בשקר, הכחשה והדחקה. כל אלה שימשו חומרי גלם לדורות חוקרים באבחון הבת המשוררת כפציינטית, מה גם שזו סיפקה בחייה והותירה אחריה בשיריה קצות חוט בולטים על אודות התווך התנודתי שבין שני הקטבים בחייה.

נתן אלתרמן הוא מגדולי הנחקרים בספרות העברית, בספקו מנעד רחב ומגוון של יצירה מילולית בשירה ומעבר לה — במחזאות, בכרוניקה מחורזת ואף בפוליטיקה. אי אפשר להפריד את הדיון ביצירתו מחייו המיוסרים ומהדיון בחייה ויצירתה של בתו־יחידתו תרצה, פרק החושף טפח עמוק באישיותו ומקרין על שירתו.

כלי עזר חשוב להבנת פרצי היצירה של אתר הוא ספרה־מחקרה של ד"ר שירה סתיו, "אבא אני כובשת: אבות ובנות בשירה העברית החדשה" (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר ומכון הקשרים, 2014). לשיטתה, אתר מקיימת דיאלוג עם אביה "הביוגרפי, הפואטי והתרבותי, שהוא אחד מהאבות הפואטיים החזקים והמשפיעים שידעה השירה העברית". מול הטענה הנפוצה של מבקרי שירתה, שרק לאחר מותו יכולה הבת לגבש מעמד של יוצרת עצמאית, סתיו מציעה לראות בהתכתבותה עם אביה בחייו ואחרי מותו "זרימה הדדית דו־סיטרית בין שתי פואטיקות".

לאבחנתה, "המתודה של אלתרמן בשיריו היא ההצפנה, הסתרת הרבדים האישיים — המסוכסכים והבעייתיים — מאחורי חזות אסתטית ושלמות צורנית. בכך היא מסירה מאביה את מעטה הסמל וחושפת אותו בפגימותו". עוד כותבת סתיו כי "מאחורי מה שנראה כמחוות של בת כנועה, צייתנית ופסיבית, מתגלה שימוש אירוני ומהפֵך בטקסט האלתרמני, אשר מפקיע משורותיו את משמעותן המוצהרת וחושף בהן פנים אחרות, מהופכות, שיש בהן כדי לשבש את השיר של אלתרמן ולקרוא תיגר הן על מצג 'האב המיטיב' שהקרין בשיריו והן על מצג 'הבת הטובה' שמקרינה היא עצמה בשיריה שלה".

השיבה מניו יורק

תרצה אתר־סלוֹר מתה בסתיו 1977, בת 36. בשנים האחרונות היא חוזרת לחיינו — בשירתה, בפזמוניה ובעיקר בסיפור חייה, ואל מעמדה הראוי בפנתיאון השירה העברית, כדמות המעצבת את שירת דורהּ. מה היה קורה או נמנע אילו הותקנו סורגים על חלונה? אילו היתה משתחררת מהמאבק בלילה? האם היתה זוכה להשתתף בעוד כשנה בחגיגות ה–80 להולדתה? האם בכנס הספרותי לציון התאריך העגול יהיו מתדיינים, שיציעו להסיר את המסיכות ולתת לה את המעמד הראוי לה — לא רק כאחת המשוררות והפזמונאיות הישראליות הגדולות, אלא גם כמנתצת פסלו המטפורי של אביה בכיכר העיר? וכל זה ב–13 שנות פוריות קודרת־מזהֶרֶת.

בחירתו של זעירא להחיות את זכרה באה בזמן הנכון. גחלי מדורת ההתפעלות והזעזוע, שכמעט כבתה, ניעורו והיו לאש. בעשור החמישי למותה מתעורר בה עניין מחודש. היוצר הדוקומנטרי ארי דוידוביץ' היה החלוץ, בסרטו "ציפור בחדר", שהופק ב–2015, ועשר פעמים לפחות במהלך ההקרנה יאמר לעצמו הצופה המזדמן: "וואו, גם את זה היא כתבה?" ומי לא ימחה דמעה בגב ידו, לפחות שלוש דמעות, בשומעו את הבת שרה בקולה ובמלותיו של אביה את "אין לו אופי במיל": דמעה על אליפלט, על אבא ועל עצמה.

מתוך "ציפור בחדר" - דלג
מתוך "ציפור בחדר"

"בגלל הלילה" הוא ספר קורקטי וממוּנן היטב ביחס שבין הרגש לרציו, ספר בסיס למעוניינים להעמיק. הוא נצמד באדיקות למסלול חייה של אתר, ולכן חולף ביעף על פני ההתפתחות החשובה בעולם הספרות העברית ומשתף את הקורא אך בצמצום בעובדה האכזרית, שבסוף שנות ה–50 קמה קבוצת משוררים צעירים ובראשם נתן זך — אז בן 30 — שקראה תיגר על שירת אביה ואולי החישה את קצו. אתר, ששירתה אז בלהקה צבאית, בחרה, מכל מבחר כישרונותיה, להתפתח כמשוררת, גם אם לדעת מבקרי התקופה, שמרה על נאמנות — עד כדי התבטלות — בפני דרכו וקולו של האב — ומנגד, מרדנות כלפיו.

בראשית שנות ה–60, והיא נשואה טרייה לשחקן מבטיח (עודד קוטלר), ואחרי חצי שנה קשה בבית ספר ניו־יורקי למשחק, שבה בלעדיו ארצה. נוסף על קשיי הקליטה בניו יורק החורפית הורע מצבה, ואביה בא לניו יורק לתמוך בה. עם כל רצונה להציג לו את מצבה המשתפר, עברה התקף שזיעזע אותו. תגובתו היתה מבוכה מהולה בהדחקה. הוא נתלה בשיפור זמני, שהרגיע בעיקר את עצמו. עם שובה לארץ חזרה הנורמליות. בחדות חושיה בחרה כבן זוג איש במה יציב ומסור להיות בן זוגה ואבי ילדיה — בנימין סלור, המכונה בנץ'. המסגרת האמהית, חיי הנישואים השקטים ולידת יעל ונתן העניקו לה שנים טובות.

ספרו של זעירא מצטרף לספר "כל השירים" שכינסה וערכה נגה אלבלך (הקיבוץ המאוחד, 2018), ולאחרית הדבר, המצורפת לו, "קול משלה"; וגם אל הביוגרפיה המונומנטלית "אלתרמן" של דן לאור (עם עובד, 2013), הנוגעת ביחסי הבת ואביה, המוגדר בפי דן מירון בסרט "מנהיג רוחני וקנה המידה לשירה הציבורית ולעמדה הציבורית". על פי מירון, אלתרמן הוא "אזרח מספר אחת בחברה המנסה להיוולד מחדש". היש שליחות קשה בעולמנו מלהיות בתו של אזרח זה, המושל בה באהבת אין קץ?

גשם של שירה, רצף של כ–500 שירים השווים לכל נפש, השאירה אתר אחריה, ספר המתנה המושלם. לא כל שיר מהיר הוא יצירת מופת, למרות שכבת הניקוד החגיגית, שהיא לא פעם איפור בלבד. תרצה היתה מן המנקדות, והקלה בכך על עורכי שירתה וקוראיה. גם מי שלא ניחן בכלי ניתוח יכול להתרשם שרמת השירים אינה אחידה. עם זאת, גוף היצירה שלה מרשים בממדיו ומכיל כל טוּב.

השיר "בגלל הלילה" ("בָּכִיתִי בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת"), הכרזתה הכואבת של אתר, מוכר לכל בביצועה של חוה אלברשטיין, השגרירה הטובה ביותר שתיתכן בהפיכת שיר לפזמון. עשרות משיריה של אתר כבר חקוקים בגזע מוחנו מבלי שאנו, מאזיני היום־יום, ערים לכך שכתבה מקצתם בדם לבה.

"בגלל הלילה" של תרצה אתר - דלג

זעירא מבקש בספרו להבהיר את התמונה, להחיותהּ בחומרי הנעורים, ימים שבהם היא היתה נסיכת מכונת הכתיבה ויורשת העצר שעל קרשי הבמה. היא היתה מתרגמת, מחזאית, שחקנית, שרה, רוקדת, כותבת, פזמונאית ומשוררת. רבים משיריה מולחנים כשירת יום־יום, וכשהיתה לאמא, כתבה גם סיפורים ושירים לילדים שהיו לשירי זמר. זהו הצד הבהיר של האם הצעירה: "גשם בוא", "אהבתיה", "שיר שלכת אדומה", "לו הייתי דג", "שבת בבוקר", "מערבה מכאן" וגם "בלדה על נערי שגדל", "אהבה יום־יומית (שקרים קטנים)", "תפילת יום הולדת" — כל אלה ואחרים פרחו עד לרגע שבו תפס את השליטה הצד הקודר.

"מערבה מכאן" של תרצה אתר - דלג

גם אם לפני מות אלתרמן חלה התרחקות בין הבת לאב, מותו הפתאומי באביב 1970 קירב אותו אליה כפי שלא היה קרוב בחייו. היא מיהרה לבחור 40 מבין שיריו הרבים ולהוציאם לאור בספרון שעליו שם המחבר בלבד, בהוצאת הבית, הקיבוץ המאוחד. דן אלמגור מספר כי 30 מתוכם עוסקים ביחסים בין אב לבתו, "שירים מאיימים, מפחידים, מפתים". כך מתאר אלמגור את שגרת יומה: "היא בחרה לשבת באותו חדר בו כתב, באותן שעות, ועם מכונת הכתיבה שלו, וכתבה לו שירים". מעין תגובה מאוחרת לשיריו של "היחיד ומיוחד מאין כמוהו".

המשוררת שהלכה בדרכי אביה זוקפת ראשה ב"שיר הנשמרת" — התשובה המאוחרת ל"שיר משמר" (1965), שבאה שש שנים אחרי, ביום השנה למותו ("אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים / מֵאֵשׁ. מֵרוּחַ. מִשִּׁירִים"). כך נוצר מצב יחיד במינו: עימות פומבי על־זמני בין אב לבת, בין החיה למת, לעיני קהל קוראים נצחי, ממשי או מדומיין. אין זה מאבק על מהות השירה. להיפך, זהו דו־קרב המשתמש בשירה כבנשק — הגנתי או התקפי — במאבק שנסיבותיו מתבהרות בהדרגה. "רַק הָלַכְתִּי אַחֲרַיִךְ, בִּתִּי / כַּצַוָּאר אַחֲרֵי הַחֶבֶל" — הוא כתב, ועל כל שורה כזאת קמו תלי תלים של פרשנויות. "אֵיךְ אֶשְׁכַּח, וִיחִידָה לִי הָיִית. יְחִידָה. / אֵיךְ אֶשְׁכַּח וִיחִידָה לִי נִשְׁאַרְתְּ. לְחִידָה".

שיר הנשמרת - דלג

סתיו מנתחת בספרה שלושה מקרים של משוררות הכותבות מן הפצע ביחסי אב־בת: דליה רביקוביץ, יונה וולך ואתר, כל אחת בדרכה, בהיעדרו של האב, בלבישת דמותו, בהתמזגות איתו. האם תיתכן שירה גדולה, כפי שאיבחן עמוס עוז ביחס לספרות בכלל, ללא פצע עמוק ומדמם?

שלושה מרכיבים עיקריים בזהותו של אלתרמן בשנות שיאו שיגרו קרני מוות אל בתו: הביגמיה שכפה על משפחתו, השִכְרוּת שנהפכה לא פעם לתוקפנות ועיוורונו להתקפי הדיכאון של בתו. ומעבר לכל אלה עולה השאלה אם לא נגבה ממנה מחיר כבד על הליכתה בתלמי שירת אביה — אמן השזירה, המשקל, החריזה והאריזה, אמן פצוע נפש המבוסס בביצת חייו, "מלך שכתרו רועד" (כהגדרת מירון), משורר שהפך את עורו עם הניצחון במלחמת ששת הימים והיה למשיחה המדיני־רוחני של ארץ ישראל השלמה.

אפילו ענני אוקטובר

נותרה אפוא שאלת ההתאבדות, או התאונה המצערת. לקראת סוף הספר מביא זעירא בהרחבה את גרסת המקורבים ובני הבית, ותיאורים מנומקים מדוע לא היתה זו קפיצה אלא מעידה. נראה כי המחבר עצמו דבק בגישה זו. אין כל ספק בנוכחות היסוד המורבידי שבשיריה האחרונים, וברור שחוותה לסירוגין פסגות של זחיחוּת לצד תהומות דכדוך. מן העדויות ברור שלא ניסתה לממש את הרהורי המוות, ויש הסבר הגיוני לאפשרות התאונה. האם מעדה ונפלה בזמן מאבקה במלאך המוות?

הקרובים לאתר טוענים כי אילו היתה מתכננת את מותה, היתה נפרדת בכתב ממשפחתה ואהוביה. זעירא מדגיש את הזדהותה העמוקה עם המשוררת האמריקאית הגדולה סילביה פלאת, אולי בגלל הרגישות הקודרת שבשתיהן. פלאת אושפזה בגלל דיכאון והתאבדה בשאיפת גז ב–1963, בת 30 במותה ואמא לשני ילדים קטנים שאותם השאירה במיטתם כשפתחה לעצמה את ברז הגז. רבבות המלים שהשאירה במכתביה לא נועדו להם, ודאי שלא בילדותם.

באוגוסט 1977, זמן קצר לפני מותה, תירגמה אתר את המחזה הבריטי "ארבע נשים" מאת פאם ג'יימס. היא נכחה בחזרות והוסיפה ליצירה שיר משלה, "בלדה לאשה". השיר נכתב, משה וילנסקי הלחין וששי קשת שר: "אֲפִלּוּ עַנְנֵי אוֹקְטוֹבֶּר הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה / לֹא עָזְרוּ לָהּ אַף לְרֶגַע, לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע. / אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק שְׁלַל חֲבַצְּלוֹת הַבָּר / לַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמַר".

"בלדה לאשה" - דלג

שלמה בר־שביט, המנהל האמנותי של הבימה, הגדיר אז את אתר "כאשה מאושרת בפריחתה", אם כי על פי רות גולן, המשוררת הפסיכואנליטיקאית, היא היתה בתת־משקל חריף בעת מותה. חוקרי הספרות מצאו זיקה ברורה בין אתר המאוחרת לדמותה ולשירתה של פלאת, ובמיוחד לשירהּ "פרגים באוקטובר". נגה אלבלך, שניהלה את ארכיונה של אתר, מצאה שיר נוסף, "פרחי בר באוקטובר", המאשר את ההנחה שזהו ניצחון הדיכאון וזיהתה את מועד הכתיבה, כשבועות ספורים לפני מותה של המשוררת. פרופ' זיוה שמיר מצאה דמיון רב לשיר זה ולשיר נוסף של פלאת, "קו הקץ".

היה זה קרב שירי של ממש. שיח אינטימי פומבי, מוּשר, של הבת עם האב, זה שמפקירהּ לגורלה אל מול המוות האורב. האב מאבחן כי "בעצם זה הכול אצלך, הכול בתוכך", ומוריש לה את זכות מימושה של בשורת החידלון האישי אל מול הטבע המתחדש — כאילו בעודה שרה אליו, האב המת יתחדש גם הוא. אם לא בקולו, אז בקולה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות