טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזרה אל מלחמה ללא שם שמדינת ישראל העדיפה להשכיח

בספרו המטלטל, "לבנון: המלחמה האבודה", העיתונאי חיים הר־זהב מביא את סיפורם של אלפי חיילים ששירתו בדרום לבנון בארבע השנים שקדמו לנסיגה

יילים שבים מלבנון, מאי 2000.
52תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

ביום העצמאות ה–48 של ישראל עלה חייל נרגש לשידור בתוכנית "הרמטכ"ל משוחח עם מאזינים" בגלי צה"ל. בפיו היתה שאלה קצרה: מדוע אנו ממשיכים לשבת בלבנון, כאשר ברור שברצועת הביטחון צה"ל מגן בעיקר על עצמו? רב־אלוף אמנון ליפקין־שחק נזף בשואל: יש דברים שאתה לא יודע, הדרג המדיני והדרג הצבאי מקבלים את ההחלטות בהתאם לצורכי הביטחון של מדינת ישראל. הקו נותק והמשוחחים המשיכו הלאה — הרמטכ"ל למאזין הבא, והחייל למשמרת הערב בחמ"ל של אוגדה 91 (עוצבת הגליל). באותם ימים, מיד לאחר מבצע "ענבי זעם" וחרף ההבנות שהושגו בסיומו, שאלתו של החייל נשמעה בוודאי תלושה וחצופה בעבור רוב המאזינים. ראש הממשלה שמעון פרס הצהיר לפני המבצע כי צה"ל חייב להישאר ברצועת הביטחון, ולא שינה את עמדתו גם אחרי שהושגו ההבנות עם חיזבאללה; הבחירות היו בפתח והקו הנצי שהוביל יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, חייב גם את פרס לעטות את חזות ה"ביטחוניסט". תשובתו של הרמטכ"ל לא היתה מהפה ולחוץ. הדרג הבטחוני וגם המדיני המשיכו להאמין בנחיצותו של אזור הביטחון גם כשחיזבאללה התחייב להגביל את פעילותו הצבאית כך שלא תכוון נגד אזרחים.

החייל החצוף הוא כותב שורות אלה. זו היתה אחת המשמרות האחרונות שלי בחמ"ל האוגדה, וכעבור כמה שבועות יצאתי לחופשת השחרור והשארתי את לבנון מאחורי. ארבע השנים שלאחר מכן — בין "ענבי זעם" ב–1996 ובין יציאת כוחות צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000 — היו רוויות דם, כאב ותחושה הולכת וגוברת של חוסר תוחלת. העיתונאי חיים הר־זהב, מחבר הספר "לבנון: המלחמה האבודה", הגיע לגזרה בשלהי אותה שנה, והוא מייחד את ספרו לאירועי אותן שנים מדממות.

עטיפת לבנון המלחמה האבודה

רצף האירועים המתואר בספר משני עברי הקו הסגול — המלחמה נטולת השם וההילה בלבנון, ומלחמתם של אזרחיות ואזרחים כנגד המשך השהיה ברצועת הביטחון — מובא בשפה יבשה, כמעט חפה משיפוט ערכי. הר־זהב אינו מנסה להסתיר את דעתו ותחושותיו בנוגע לנחיצותה של השהות בלבנון והמחיר ששילמו החיילים ובני משפחותיהם, אך למעט הפתיח ומלות הסיכום, הוא בוחר להשאיר את עצמו ואת דעותיו מחוץ לספר. כדי להביא את סיפורה של המלחמה האבודה הוא נעזר במאות מרואיינים, שקולותיהם וסיפוריהם נשזרים בתיאור הכרונולוגי של ההתפתחויות בלבנון ובישראל בארבע השנים האחרונות לשהיית צה"ל מצפון לגבול, והתוצאה המתקבלת מטלטלת, כואבת ומתסכלת.

"למעשה, המלחמה בלבנון בשנות ה–90 לא התרחשה מעולם, באופן רשמי", כותב הר־זהב בפתח ספרו. "על מצבות החיילים שנהרגו בה נכתב 'נפל בקרב בלבנון', אולם לא ניתן לכך הקשר למלחמה בעלת שם מוכר כמו זה שקיים על מצבותיהם של נופלי מלחמות רשמיות". מלחמת לבנון שבין "הראשונה" ובין "השנייה" לא קיבלה מספר, שם או אות מערכה, ומן המוסכמות היא כי ישראל לא ניצחה בה. אך האם ישראל יצאה מלבנון מובסת, או שמא היה מדובר בתיקו רב־נפגעים?

כוחות צה"ל נסוגים מלבנון, מאי 2000 (מתוך ארכיון אי-פי) - דלג
כוחות צה"ל נסוגים מלבנון, מאי 2000 (מתוך ארכיון אי-פי)

בין השורות עולה טענה מעניינת: אף שראשי הממשלה מאז 1985 החמיצו כמה הזדמנויות לסגת מלבנון בתנאים נוחים יותר — האחרונה שבהן עם הבנות "ענבי זעם" — הרי שהיציאה מלבנון היתה בגדר ניצחון אזרחי. שחיקת החיילים בשטח, התפוררות שאריות הנאמנות של תושבי דרום לבנון וצד"ל לישראל, מעבר היוזמה לידי חיזבאללה, מאות הרוגים ישראלים בפעילות שוטפת ובאסונות כמו השריפה בוואדי סלוקי, אסון המסוקים, אירועי ירי דו־צדדי ותקלות מבצעיות — בכל אלה לא היה די כדי להוציא את ישראל מהקיבעון שהביא אותה להיאחז במתווה רצועת הביטחון ב–15 שנות קיומה. אפילו העובדה שחיזבאללה כלל לא ניסה לאורך אותן שנים לחדור רגלית מעבר לגבול גם כאשר הגיע לגדר לא מנעה מצה"ל להמשיך ולתחזק את הסיסמה: "המטרה — ביטחון ליישובי הצפון". תנועת המחאה, שנבטה באמצע שנות ה–90 והגבירה את השפעתה ככל שמספר ההרוגים המשיך לעלות, היא זו שהביאה בסופו של דבר ליציאה מלבנון. הניצחון האזרחי בולט במיוחד על רקע החידלון המדיני והצבאי.

הספר עושה שימוש בטכניקה מעניינת: הוא משלב את רצף אירועי המאקרו הצבאיים, הפוליטיים והמדיניים במיקרו — בסיפורים אישיים. הוא מחולק לפרקים החופפים לתאריכי העלייה והירידה מהקו של החטיבות השונות, וכל פרק מורכב מתתי־פרקים שלכל אחד מהם גיבור או גיבורים. הם מוצגים בשמם, מקום לידתם ומגוריהם, השתייכותם הצבאית והמסלול שעברו עד שהגיעו לנקודה שבה פוגש אותם הקורא, בדרך כלל עם העלייה לקו. כמה שורות או לכל היותר מספר עמודים אחר כך ייעלם הגיבור מהספר כשם שהופיע: ברגע מסוים ייתקל הכוח, יופעל המטען, תיפול פצצת המרגמה או יפגע הטיל.

הר־זהב מצעיד בסך דמויות, חיילים צעירים וחדורי מוטיבציה, מכל קצוות הארץ וגם מחו"ל, חלקם אלמונים וחלקם מוכרים יותר, לפחות בשמם (אולי נפגשנו בהם ברשימות הנופלים, או בסוגריים אחרי שמה של אם שכולה, אחת מרבות שהופיעו על המסכים באותם ימים), ואז מעלים אותם לבלי שוב, אחרי שסיימו את חלקם, חיים או מתים. למעט כמה דמויות שמלוות את הספר לכל אורכו, הגיבורים לרגע לא יוזכרו שוב עד הנספח שבו מופיעים שמות הנופלים.

בראשית הקריאה, רצף השמות והסיפורים יוצר עומס על הקורא המבקש להיאחז בעוגן זיכרון: יותר מדי שמות של אנשים, מוצבים, כפרים לבנוניים, יחידות ומבצעים מועברים בסך, כאילו משמשים תפאורה לכרונולוגיה. אבל ככל שמתרבים ומצטברים הסיפורים האישיים, הטכניקה של הר־זהב מתבררת כאפקטיבית מאוד. בכל פעם שמוצג גיבור חדש, הקורא שרוי במתח — האם הוא יסיים את הפרק ברשימת החללים, או שמא הוא זה שמגולל את סיפורו של חברו שייהרג או ייפצע בתקרית הבאה. ממש כמו באותן שנים נוראות בלבנון, כך גם בספר, כל חייל נכנס לסיפור בידיעה כי הוא עלול להיות ההרוג הבא.

ככל שמתארך רצף האירועים ועוד שמות מיתוספים לרשימת החללים, בצדו הישראלי של הגבול גוברת התסיסה, והיא מתעצמת לאחר אסון המסוקים בראשית 1997. הר־זהב מייחד לאסון פרק שלם, לא רק בגלל ממדיו ומספר הסיפורים האישיים שאסף — אלה של ההרוגים, אלה של כוחות הסיוע והתגבור שהגיעו למקום ונהפכו בן רגע לנפגעי המלחמה האבודה, ואלה של המשפחות — אלא גם משום שזו היתה לטעמו נקודת המפנה ביחס של הציבור הישראלי לשהות בלבנון. לפני שהתנגשו שני מסוקי היסעור, לא היה אפשר כמעט לדבר על נסיגה לגבול הבינלאומי, לא כל שכן באופן חד־צדדי, והקולות המועטים שצידדו בכך החלו להתגבר מיד אחריו.

כדרכם של רעיונות רדיקליים, עברו עוד חודשים רבים עד שאותם קולות התגבשו לכדי מאסה קריטית. "רעיון הנסיגה החד־צדדית מלבנון זכה ל–20% תמיכה בלבד, כשהוצג בפני הנשאלים בסקרים שנעשו מיד אחרי אסון המסוקים בפברואר 1997", כותב הר־זהב. "בסוף נובמבר 1998, כבר אמרו 40% מן הנשאלים שהם תומכים בנסיגה חד־צדדית, ללא הסדר מדיני כלשהו שמלווה אותה". הספר מתעד את ראשיתה של תנועת "ארבע אמהות" וצמיחתה ההדרגתית לכדי כוח מהותי המעמיד משקל נגד למדיניות הממשלה ועמדת הדרג הצבאי.

מכאן והלאה, עד עמודיו האחרונים של הספר, שזור כמעט בכל סיפור של חייל גם קולה של אם או סיפורו של אב: ייתכן שכבר לקחו חלק במחאה שהלכה והתגברה, אך ברוב המקרים הם הצטרפו אליה כנפגעי לבנון — כשהבן נפל, נפצע או חזר מוכה נפשית. "כשהצנחנים וגבעתי ירדו מהקו שהסתיים בשיא חומו של יולי 1997, עברו חלקם על פניהן של הנשים שעמדו בצמתי הצפון", מספר הר־זהב. "רובם עדיין הסתייגו מהמפגינות, חשבו שהן אינן מבינות את המצב הכללי ואינן רואות את החשיבות הגדולה של המוצבים מעבר לגבול — אולם היו גם כאלה שהינהנו לעבר העומדות עם השלטים, כמו אומרים 'כן, תמשיכו'. העידוד מכיוון החיילים יהפוך משמעותי וקולני הרבה יותר בחודשים הבאים".

לאורך 320 עמודי הספר שזורות עשרות עדויות ומאות דמויות של גיבורים לרגע, ואם דפיו הראשונים רמזו שאולי מדובר ב"עוד ספר על מלחמה", הרי ככל שנפרשת היריעה והוא מתקרב אל סופו הידוע מראש, מתחוור כי זהו מסמך אנושי ייחודי בעוצמתו. שמות גיבוריו אולי יישכחו למחרת הקריאה, כשם שישראל שכחה את מלחמת לבנון "של בין־לבין", אבל המסר שלו מהדהד בעוצמה מבין הדפים. הן הדרג המדיני והן הדרג הצבאי פעלו מתוך הנחות יסוד שגויות אך בלתי ניתנות לערעור, ובראשן התפישה כי רק באמצעות שהות בשטח האויב אפשר למנוע פגיעה ביישובי הצפון. תפישה זו חצתה מפלגות ודרגות, חילחלה גם למפקדים בשטח, והובילה להסלמה בלתי נמנעת.

שהות הכוחות בשטח העלתה את המוטיבציה בקרב חיזבאללה והארגונים האחרים לפגוע בהם; צה"ל נדרש לפעולות מונעות, חלקן התקפיות, ולניהול שגרת פעילות שחשפה עוד יותר את החיילים לסכנה — מה שהוביל להעמקת ההתבצרות וכמעט הכריח את חיזבאללה להתמקצע ולהצטיין. ארגון הטרור השיעי הקטן נהפך בחסות ישיבת צה"ל בלבנון לצבא של ממש, ששאף לשפר את רמת הביצוע שלו הן בקרב והן באיסוף מודיעין — תצפיות, האזנות ושימוש בסוכנים מקרב אוכלוסיית הדרום. "ביטחון השדה של צה"ל התבסס על הנחות מוטעות אודות יכולת הפענוח וההאזנה של החיזבאללה", כותב הר־זהב בפרק העוסק באסון השייטת. ככל שנקפו החודשים, שיפר הארגון את יכולותיו ומיומנותו, וכירסם עוד יותר ביכולתו של צה"ל להוציא לפועל פעילות שוטפת. באורח כמעט אבסורדי, אזרחי ישראל זיהו את המגמה לפני שחילחלה לתודעת הפיקוד הבכיר.

הספר מיטיב לתאר את האבולוציה של האיום שנשקף לחיילי צה"ל בלבנון — החל בפצמ"רים שדיוקם השתפר בהדרגה ומטענים מוסווים שהתפתחו לזירות מטענים מתוחכמות, דרך טילי נ"ט מהדור הוותיק, מגובים במארבים ותצפיות שהלכו והשתכללו, וכלה בטילים מונחים שהתגברו שוב ושוב על שכבת הבטון העבה שבה עטף צה"ל את המוצבים החודרים. שרי ביטחון ורמטכ"לים באו והלכו, אבל צה"ל המשיך להתבסס ולהתבוסס בשטח. "חיילי צה"ל ברצועת הביטחון, שבהתאם להוראתו של ארנס (שר הביטחון בממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, ג"ה) הפסיקו כמעט לחלוטין לצאת מהמוצבים למארבים על צירי הגישה, הפכו למעין אסירים במוצבים שלהם", מספר הר־זהב ומצטט את דברי הרמטכ"ל שאול מופז: "לא צפוי כל שינוי מהפכני בפעילות צה"ל בדרום לבנון".

כאשר נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה ב–1999, נישא על גבי הבטחתו להוציא את צה"ל מלבנון "בתוך שנה", הופסקה כמעט לחלוטין כל פעילות שכללה יציאת כוחות מהמוצבים, וצומצמה משמעותית פעילותן של יחידות העילית. זה היה אותו שינוי מהפכני שמופז לא צפה, או לכל הפחות לא יכול היה להעלות על דל שפתיו. המוצבים, נכתב בספר, "הפכו כעת למעין מבצרים בסגנון ימי הביניים ובתוכם חיי שגרה של לוחמי חי"ר העוטים שריון כבד. המשימה המרכזית שקיבלו כעת מפקדי המוצבים היתה לוודא שאיש לא נהרג, ואיש לא נפצע — הציבור הישראלי לא הסכים לספור עוד הרוגים בלבנון".

לקורא יש כמובן יתרון בלתי הוגן על ארנס, מופז, פרס ונתניהו, על מפקדי יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) לאורך התקופה (האחרון שבהם היה בני גנץ) ועל שלל המפקדים והפוליטיקאים הממלאים את דפי הספר בציטוטים כמעט הזויים על ההכרח שבהישארות ובהמשך הלחימה. אנחנו יודעים איך זה נגמר, וגם אם המחלוקת בנוגע לאופי היציאה — חפוזה ולא פוטוגנית לכל הדעות, אך נטולת נפגעים חרף היותה מתוכננת וצפויה — תמשיך ללוות אותנו גם בעתיד, הרי הספר מבהיר מעל לכל ספק את מה שלא השכילו הקודקודים להפנים בזמן אמת. בעוד המטרה המוצהרת של צה"ל היתה "ביטחון ליישובי הצפון", בשטח הגנו חיילי צה"ל בעיקר על עצמם, וגם זאת באפקטיביות הולכת ופוחתת. ישראל שילמה על השהייה בלבנון מחיר שהיה כנראה גבוה מכפי שיכול היה להיות לו השכילה לנצל את סיום מלחמת האזרחים, הישגי מבצע "דין וחשבון" ב–1993 או הבנות "ענבי זעם" לצורך יציאה והתבססות על הגבול הבינלאומי.

קורא ביקורתי יוכל לטעון בצדק כי הר־זהב בורר את האירועים המתוארים כך שיתאימו לנרטיב, ומתעלם מהישגים צבאיים ומדיניים לאורך שנותיה של המלחמה, וכן מההקצנה וההסלמה בפעילות חיזבאללה לאחר הנסיגה. הסלמה זו מעמידה בסימן שאלה את אחת הטענות המרכזיות בספר בנוגע לנחיצות הנוכחות הצבאית באזור הביטחון. אבל גם אם אפשר להתווכח עם חלק מהטענות הנחרצות בספר, קשה להתכחש למסר המרכזי שלו. המלחמה לא הסתיימה עם היציאה מלבנון, והנזק שבישיבה הסטטית ברצועת הביטחון היה גדול מסך ההרוגים והפצועים: אלפי חיילים שחזרו מלבנון מצולקים ושרוטים, פיזית ונפשית, רק כדי לראות כיצד המלחמה "שלהם" מטואטאת אל מתחת לשטיח ההיסטוריה — אולי מפני שהיא הסתיימה בנסיגה נטולת תמונות ניצחון ואולי מאחר שהדינמיקה של מהלכיה האחרונים הוכתבה על ידי אמהות ולא על ידי אנשי צבא. "הגיע הזמן שישראל תחבק אותם — אותנו — בחזרה", מסכם הר־זהב כשהוא חוזר ומחבר את סיפורו האישי למאות העדויות שאסף וערך ביד רגישה, "הגיע הזמן שהמדינה תכיר בכאב שלהם ובסיבה לכאב הזה".

התומכים הרבים בקמפיין מימון ההמונים של הר־זהב עשו את הצעד הראשון כשאיפשרו לספר לראות אור. גם אם מבחינה ספרותית אין כאן הישג יוצא דופן, מדובר בספר חשוב ומעניין. חשיבותו אינה רק בהבאת סיפוריהם של מי שהיו שם. הוא רלוונטי למאות אלפי ישראלים שחוו את מלחמת לבנון של "בין־לבין" דרך בן משפחה, שכן, מכר או כשחלפו על פני משמרת מחאה באחד הצמתים וצפרו לאות הזדהות. זו היתה גם המלחמה שלהם, והיציאה מלבנון היתה גם ניצחונם.

כך מתחיל הפתח דבר של הספר:

"אני כותב ספר על לבנון", אמרתי לכל אחד מהמרואיינים שאיתם שוחחתי בשנה האחרונה, בשיחת הטלפון הראשונה בינינו, כשעוד היו להם ספקות האם לשתף אותי בסיפור שלהם, "הספר הוא על לבנון שלנו. לא על מבצע שלום הגליל ב-1982 ולא על מלחמת לבנון השנייה ב-2006, אלא על שנות ה-90 ברצועת הביטחון. על לבנון שכל השאר שכחו חוץ ממי שהיו שם ומהמשפחות של מי שנהרגו שם. אני רוצה לכתוב על איך זה היה להיות במוצבים, על המארבים, על הפצמ"רים ועל הטילים והמטענים - ועל זה ששכחו לא רק את המלחמה, אלא גם אותנו".

בשלב זה של השיחה, בכל אחת מהשיחות, השתררה שתיקה בצד השני של הקו."יש שתי סיבות שבגללן חשוב לי לכתוב את הספר", המשכתי, "הסיבה הראשונה: בשביל מי שנהרגו שם ובשביל מי שנפצעו שם פיזית ומי שנפצעו שם נפשית. מגיע להם שהציבור בישראל יידע שזה קרה בהקשר, שזה קרה במלחמה. הסיבה השנייה: למדינת ישראל יש המון לקחים ללמוד ממלחמת לבנון האבודה, בעיקר את החובה לשאול שאלות אודות ההיגיון מאחורי הפעולות שהיא עושה". 

בסוף המשפט הזה הגיע תורי לשתוק ונתתי להם רגע ואז, כבמטה קסם, הקול בצד השני שאל "אז מתי ואיפה אתה רוצה לקבוע?" 

>> להמשך קריאת הפרק, לחצו כאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות