טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הקריירה שלך הדרך הנכונה": איך לנפץ את תקרת הזכוכית בלי להיפצע

ספרם של סאלי הלגסן ומרשל גולדסמית מנסה לייעץ לנשים המבקשות להתקדם בקריירה שלהן, אבל מתאר סביבת עבודה אמריקאית שאינה רלוונטית לרוב הקוראות בישראל

מריסה מאייר, מנכ"לית יאהו לשעבר, 2015. נשים מגדירות הצלחה אחרת מגברים צילום: ELIJAH NOUVELAGE/רויטרס
תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

מטפורת תקרת הזכוכית אינה מופיעה אפילו פעם אחת ב"הקריירה שלך הדרך הנכונה", ספרם של המומחים לניהול סאלי הלגסן ומרשל גולדסמית, המתיימר לעזור לנשים להתקדם בקריירה שלהן. בעולמם של הכותבים, אסור להאשים מכשולים חיצוניים בחוסר ההתקדמות של האשה בנתיב העבודה שלה, אלא רק מכשולים פנימיים. הם מונים תריסר מכשולים כאלה או ליתר דיוק — הרגלים שגויים שבהם האשה "יורה לעצמה ברגל" כשהיא מנסה לנצח במרוץ לפסגת הפירמידה התאגידית. הרגלים אלה אולי הביאו אותה למקומה הנוכחי, אך פוגעים בה אם ברצונה להתקדם הלאה, לתפקידי ניהול, שותפויות וצבירת כוח.

הכותבים מאמינים במנטרה: אם אינך יכולה לשנות את העולם, שני את עצמך. הם מתעלמים מהמציאות החיצונית המפריעה לנשים להתקדם בקריירה שלהן: תאגידים שהוקמו בעיקר על ידי גברים ומנוהלים על ידיהם, עולם תחרותי קפיטליסטי שמתגמל תכונות הנחשבות לגבריות, מועדון הגברים האקסקלוסיבי שלנשים אין כניסה אליו, החינוך המגדרי מבית המקטין נשים, דילמת האמהות — את כל המכשולים האלה מזכיר הספר רק ברפרוף, שכן אותם אין האשה יכולה לשנות. אבל את עצמה היא יכולה ועליה להתפתח כדי להגיע למשרה שהיא רוצה, לקידום המיוחל ולהעלאת השכר המתבקשת.

עטיפת הספר הקריירה שלך הדרך הנכונה

גולדסמית הוא גורו עסקי, מאמן אישי למנהלים בכירים בעולם ואחד ממחברי "ממנהל טוב למנהל מצוין: 20 הרגלי העבודה שראוי להיפטר מהם" מ–2007 (תורגם בהוצאת מטר ב–2008). ברבות השנים הבין הקואצ'ר, שפירסם 35 ספרים על ניהול ועסקים, כי לנשים יש אתגרים ייחודיים בעולם הקריירה וכי התנהגויות בעייתיות שיש לגברים נוטות להכשיל נשים יותר. לכן הוא חבר להלגסן, מומחית לניהול נשי ומנחת סדנאות מנהיגות לנשים, ויחד הם חתומים על המדריך הזה, הבוחן לא רק את ההרגלים השגויים של הנשים, אלא גם את הבעיות שההרגלים האלה יוצרים, את הסיבות לקיומם, את הפתרונות האפשריים (שקל לכתוב אותם וקשה יותר ליישמם) ומסקנות. ואכן, זה משעמם לקריאה בדיוק כמו שזה נשמע.

הספר כתוב בפנייה לנשים בלבד — נטייה מרעננת בעבור קורא זכר, שמעוררת לעתים תחושה של כניסה למסיבת בנות סודית. נקודת המוצא של הספר היא שגברים ונשים מתנהגים שונה לגמרי בעולם העבודה. הרגליהם השגויים שונים זה מזה. הכותבים מודעים להכללות ולסטריאוטיפים שספר כזה דורש מהם. הם דואגים לציין כי יש כמובן יוצאות ויוצאים מן הכלל, יש מיעוטים שסובלים מאותם ההרגלים אפילו יותר מנשים פריבילגיות, אך התחושה היא שהמחברים מציינים זאת רק כדי לצאת ידי חובה. לצורך הצדקת טענותיהם הם נתלים באילנות גבוהים כמו מנכ"לית יאהו לשעבר מריסה מאייר, בכירות בגוגל ופייסבוק, מפיקות סרטים ומנכ"לית תנועת הצופות. לפרקים הם מצליחים אף לשכנע את הקורא בצורך להפריד בין הרגלי העבודה השגויים בקרב גברים ונשים.

סאלי הלגסן ומרשל גולדסמית על ספרם - דלג
סאלי הלגסן ומרשל גולדסמית מדברים על ספרם (באנגלית)

הכותבים מציינים ארבעה הרגלים נייטרלים מבחינה מגדרית, אך אלה מתוארים בקצרה. שאר ההרגלים הגבריים שמכשילים מנהלים זכרים אינם מטופלים בספר הנוכחי, שכן נשים לוקות בהם בשכיחות מועטה יותר לטענתם של הלגסן וגולדסמית, המבוססת על מחקרים ועל היכרותם עם השוק. אלה כוללים: רצון לנצח תמיד; צורך לבשר לעולם כמה אנחנו חכמים; תביעת הכרה שאיננו ראויים לה ומניעת הכרה ממי שכן; שימוש בכעס ככלי ניהולי; סירוב להתנצל; הימנעות מהבעת תודה; נטייה להטיל אשמה על אחרים. אם הקוראת חשה שחלק מההרגלים האלה מתאימים לה, הכותבים שולחים אותה לספרו הגברי הישן של גולדסמית, אבל אם לא כך, היא מוזמנת להמשיך במסע שמספק הספר הנוכחי. אבל ההבחנה מעוררת תהיות: האם נשים אינן נופלות למלכודות האלה, והאם גברים אינם יכולים ליפול במלכודות המוגדרות כנשיות?

הנשים המנהלות המתוארות בספר הן ממש תמונת מראה לתיאור הגברים המנהלים — התחרותיים, הקשוחים, הכעסנים, הדורסנים והגאוותנים. ההרגלים השגויים של הנשים בעולם העבודה נובעים, לפי הכותבים, ממגוון סיבות המבדילות אותן מגברים: העובדה שנשים מגדירות הצלחה אחרת מגברים (כסף ומעמד מגדיר הצלחה אצל גברים, ואצל נשים מדובר באיכות החיים והתרומה); לנשים יש מערכת שונה של אמונות יסוד (שאפתנות היא דבר רע, אסור לאכזב אחרים, נשים צריכות לשמש דוגמה לנשים אחרות); נשים נוטות יותר להקרבה עצמית; הצורך הכפייתי לְרַצות בולט במיוחד אצל נשים; נשים נוטות יותר ליפול במלכודת המושלמות ההרסנית; נשים נוטות יותר לצמצם את עצמן (הן פיזית והן בנטייתן להקטין את רמת הביטחון בקביעותיהן ולסייג אותן); נשים מגיבות ברגשיות יתר (הן גם מדברות יותר מדי וחושפות יותר מדי מידע אישי); נשים נוטות להיצמד יותר מדי לכישלונות בעבר; נשים מתקשות לעתים להתמקד בשלב עיבוד המידע (נשים הן רדאר בעוד גברים הם לייזר); ולבסוף, נשים הן ביקורתיות יותר כלפי עצמן, וכן, כלפי העובדים האחרים. לכן, לאחר שנמנו כל מגרעותיהן בדרך להצלחה, זו גם הבקשה הראשונה של המחברים מהקוראת: "אל תחמירי עם עצמך יותר מדי". באמת, תודה.

בין כל הטיפים יש כאן גם כמה שיעורים שנשים וגם גברים יוכלו לקחת הלאה — למשל, עניינים כמו ערך עצמי (המחקר המעניין ביותר המוצג בספר מוכיח כי כאשר נשים מדברות, גברים מתקשים להקשיב להן ועל נשים להיות מודעות לנטייה זו כדי לעקוף אותה); התמודדות בריאה עם הפוליטיקה של עולם העבודה (יצירת בריתות מהירה, מציאת ספונסרים וחונכים); וחשיבות השיווק העצמי (הכותבים אינם מפסיקים לקרוא לקוראת לעסוק באמנות הקידום העצמי, מזכירים לה שהיא עצמה המוצר העיקרי והמותג של עצמה ולכן עליה לנהל מנגנון שיווק עצמי, כאילו היתה פחית קולה).

אפשר לשבח את הכותבים גם על כך שהספר אינו נופל לקלישאות של העצמה נשית ואינו מזלזל באינטליגנציה של הקוראת, אך עקב הרצון לצאת בסדר עם כולם הוא נוטה ליפול למלכודות תקינות פוליטית מתישות. נדמה שהספר, שיצא באנגלית ב–2018, מתעלם באופן מטריד מסוגיית ההטרדות המיניות בסביבת העבודה. בעידן של תנועת MeToo# ההתעלמות הזאת אומרת דרשני. שתיקה מוחלטת סביב היבט שמשפיע כמעט על כל אשה במקום העבודה שלה, ובוודאי על הקידום שלה, אינה עניין של מה בכך.

אי אפשר גם להתעלם מכך שהספר דן בשוק העבודה האמריקאי, שנבדל משמעותית מזה הישראלי, במיוחד בנוגע לקוד התרבותי של העבודה, ודאי שבהקשר המגדרי. בישראל איננו לובשים כמעט חליפות ויש לנו ביטוח בריאות ממלכתי. הרשמיות שלנו אינה דומה לזו האמריקאית. הישיבות שלנו אינן נראות כמו שמתואר בספר והמיעוטים אצלנו אינם היספאנים, אסיאתים ואפרו־אמריקאים. משום כך, התרגום העברי נראה ברובו מנותק ממקומו הטבעי של הספר. אין לו כמעט קשר לעולם העבודה המקומי ולחוקי ההתקדמות בו. הוא מציג עולם תאגידי שרוב הישראלים נחשפו אליו בסרטים אמריקאיים בינוניים ובספרי טיסה גרועים, אבל לא בשגרת העבודה שלהם. סביבת העבודה המתוארת בספר מיושנת ועטופה בתודעה תאגידית. העובדות המתוארות בו מלאות מוסר עבודה חסר רבב ודופי. הנשים שסיפורן האישי מתואר על ידי הכותבים נשמעות כאילו יצאו מהסדרה "סקס והעיר הגדולה". אפשר ממש לשמוע אותן מטופפות בעקביהן על הפרקט היוקרתי במשרד עורכי הדין שלהן. אבל פה זה לא אמריקה. אצלנו אין מירנדה, סמנתה וקארי, אלא יותר מירי, תקווה ואילנית.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות