בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רשימות תל אביביות | יהיה טוב

קורונה או לא קורונה, בחוץ נעים מאוד

8תגובות

הטור הזה נכתב ביום הראשון להסגר הקורונה, באמצע חודש מארס שנה זו. תוך יום־יומיים חלו שינויים מפליגים באורחות חיינו ובמראה הרחובות. אני מקווה כי כשהדברים יראו אור העולם שסביבנו יהיה עדיין דומה עד כמה שאפשר לעולם של ראשית החודש.

יום ראשון, עשר בבוקר. שדרות בן גוריון הומות הורים וילדים ומזכירות יותר מכל יום חג ולא יום ראשון להסגר החלקי של הקורונה. ילדי הגנים וילדי בית הספר צוהלים על מוסדות החינוך שנסגרו, וגם ההורים טרם הספיקו להתעייף מן החופשה הלא־צפויה שנחתה עליהם. בקדמת הסופרמרקט בפינת בן יהודה ערימה גדולה של חבילות נייר טואלט, המוצר הראשון שנחטף ואזל עם בוא הקורונה. דומה שבלא־מודע הקולקטיבי שלנו מגיפה והסגר עדיין קשורים קודם כל בלכלוך, ולא ברעב.

כמו תמיד, הרגליים מוליכות לכיכר אתרים ולים. צפונה או דרומה על הטיילת? אתחיל בדרום ונראה מה הלאה. בימי ראשון בשעה הזאת הטיילת כמעט ריקה. היום רבים ההולכים והרצים והמדוושים. אלמלא המסכות הנראות פה ושם על פני ההולכים אי־אפשר היה לשער שברחובות שממזרח לטיילת נפל דבר וכי אחדים מן המלונות הסמוכים עומדים להפוך למלונות קורונה. שלטים גדולים על החוף מזהירים כי הרחצה אסורה. בחוף פרישמן אין מסתפקים בכך, ומול סככת המציל מתוח לאורך כמאתיים מטר סרט פלסטיק אדום־לבן: סוגרים את הים.

צוק הכורכר בחוף הילטון
אביבה עין-יעל

בין חוף פרישמן לחוף בוגרשוב, בין שני מגרשי כדורעף שעליהם משחקים חצי תריסר צעירים נוצצים מזיעה, בן גוריון ממשיך לעמוד על ראשו. בטנו הגדולה בולטת ורגליו הכפופות מחפשות בזהירות את שיווי המשקל. אבל המאמץ ניכר בו היטב: הצבע העליז על זרועותיו דהה, ועל גבו, על בטנו ועל ישבנו נוצרו חורים של ממש. הפלסטיק, מתברר, אינו חומר עמיד במיוחד, ודאי לא על שפת הים. מדאיג לא פחות: מחורשת הדקלים שנשתלה בין הפסל לים נשארו רק שלושה, וגם הם ללא כף ירוקה אחת לרפואה. מסקנה: או שהחורף הזה היה אלים במיוחד או שיש גבול לקירבה האפשרית בין הדקל לים.

עוד כמה מאות מטרים דרומה והנה פסלו המוכר של צדוק בן־דוד "מעבר לתחום": מוט ברזל מולחם על ראשו של פרי (גלעין?) בדיוני, ועליו קוף שראשו כלפי מטה ורגליו אל השמים. העובדה שהפסל הזה עשו פלדת אל־חלד מבטיחה לו תוחלת חיים ארוכה יותר מזו המצפה לפסלו של בן גוריון.

מכאן כבר אפשר לראות את הפסלים המוצבים ברחוב אלנבי 1, מעל קומת הכניסה למגדל האופרה. והפעם לא דמות אחת עומדת על ראשה אלא שתיים: שתי דמויות עירומות אוחזות בידיהן אקורדיון פתוח לרווחה. אני מסופק אם התיירים המתגוררים במלון שכאן יודעים כי פסלו של מוטי מזרחי "נפילת המוזות" מבכה את העובדה שהמתחם האמנותי נהפך למתחם של מסחר ומגורים. ואני תוהה למה הייתי צריך להמתין לקורונה כדי לראות שכל פסלי הטיילת עומדים על ראשם. עכשיו, מכל מקום, התמונה ברורה: למרות שלכאורה אין כל קשר בין הפסלים, אמני הטיילת ידעו מזמן שיום אחד מישהו או משהו יעמידו על הראש את שגרת חיי היומיום שלנו.

קורונה או לא קורונה, בחוץ נעים מאוד ואני חוזר צפונה לעבר חוף גורדון וממשיך לחוף מציצים. צוק הכורכר שלמרגלות מלון הילטון הוא אחד המכרים הראשונים שלי בעיר. ובעיקר, החונך התל אביבי הסבלני שלי. אני זוכר היטב את המפגשים הראשונים בקיץ שבו הגעתי לתל אביב, ואת תחושת הרתיעה מול הצוק האפור מקיץ ומקוצים ומאבק. אחר כך, בסתיו ובחורף, הופיעו החבצלות והפרגים ופרחי העדעד. אלה ושאר חבריהם חזרו והופיעו מדי שנה, ואני למדתי לאהוב את כַסֶפֶת הסלע המכוערת הזאת, המוציאה מתוכה כל שנה את מיטב פרחי הסתיו והחורף והאביב.

שבועיים־שלושה לא הלכתי לאורך הצוק הפדגוגי הזה ובינתיים כיסתה אותו צמחיית חורף רעננה. על רקע השינויים הגדולים שחלים כעת בעיר יש משהו מרגיע במחזוריות הקבועה שמדגים צוק הכורכר. הפרגים פורחים בדיוק בזמן, וגם הבוקר אי אפשר שלא להתפעל מן האדום האדום העדין הזה. פרחי העדעד הכחול שולחים לאוויר העולם את עלי הכותרת הלבנים הזעירים שלהם ומקיפים אותם בעלי גביע כחולים־סגולים. החמציצים פוערים לרווחה חמישה עלי כותרת צהובים, וחלקם כבר השכילו להכפיל ולסלסל את עלי הכותרת שלהם. ביניהם, כדי לגוון את הנוף, משתרעים המוני הפרחים הקטנים של עין התכלת, ולמעלה מהם נעות ברוח הבוקר שיבולי שעורת התבור.

בשיר שפירסמתי בצעירותי הזועמת תיארתי אדם החש שהאביב הישראלי הוא מסווה דק וארעי של ארץ מדברית. למול הפריחה האביבית הצובעת את הרי הגליל והגלבוע "האיש אינו נפתה. / עיקש הוא ממלמל כמתאפק: / אַי ערוַות־ארעי רָוָה, / אַי מדבר, צִיָה רעה, / ארץ לא זרועה" ("אביב תש"ם", בתוך "שירה יכולה"). עכשיו בבגרותי קל הרבה יותר לפתות אותי. די במחזוריות הזאת של הצמיחה מתוך הסלע הכעור של הכורכר כדי להשרות עלי שלווה גם ביום ראשון של הסגר הקורונה.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

נדמה לי שספגתי מספיק ים ומספיק שמש ליום קורונה אחד, ואני חוזר לביתי דרך כיכר אתרים. עץ האזדרכת שבכניסה לכיכר מכיוון שדרות בן גוריון עדיין חשוף לגמרי, אבל על ענפיו מבצבצים כבר המוני ניצנים ירוקים שביניהם אפשר להבחין גם בניצני הפרחים הזעירים. כשאני עוצם את עיני נדמה לי לרגע שאני יכול לשמוע את קול הפקיעה של המוני הניצנים החדשים. יהיה טוב, אני מרגיש. יהיה טוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו