בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת "ויקרא" | על השחיטה

אנחנו יודעים כבר לא מעט שנים מהו הנזק שגורמת תעשיית הבשר, גם לחיות עצמן וגם להתחממות הגלובלית. אבל ידיעה לחוד ומסקנות לחוד: מסורות אנושיות הן דבר קשה לפירוק, ואנחנו כבני אדם זקוקים למנגנונים פסיכולוגיים שיאפשרו לנו להתנהל בעולם בלי לכעוס על עצמנו. ספר ויקרא לא מאפשר את מנגנון ההדחקה הזה, אלא להפך: הוא דורש מהאדם להקריב דבר שיקר לו, גם כלכלית וגם רגשית, אחרת לקורבן אין ערך

2תגובות

לרבים מאתנו היה חבר או חברה שהראו לנו פעם סרטונים מחרידים שבהם רואים גריסה של אפרוחים או פיטום של אווזים. רבים וטובים הפסיקו לאכול מוצרים מן החי אחרי שראו תיעוד סנאף מטלטל של תהליכי הגידול וההכנה שלהם. רבים אף מתרעמים וכועסים כשמראים להם סרטונים או תמונות כאלה, כאילו פלשו להם למרחב הבחירה האישי והפריעו להדחקה שאיפשרה עד עתה לאכול שניצל בלי לחשוב על בעל החיים שעמד מאחוריו. זה כעס שנובע אולי מהחשש שמפעילים עלינו מניפולציה כלשהי: שהתיעוד מגמתי, שהעריכה מוקצנת, ושבאופן כללי מוצרי הבשר שאנחנו אוכלים הם לא כאלה, מה פתאום. אנחנו כמובן אוכלים רק חיות שהקריבו את עצמן מרצונן החופשי על מזבח האנושות. זה פרדוקס שהרבה מאתנו חיים אתו, מי יותר ומי פחות בשלוות נפש, וגם אני שצורך מוצרים מן החי מוצא בהם התלבטות אמיתית.

עווית דומה של חוסר נוחות עולה גם כשקוראים את הפסוקים הראשונים בספר ויקרא, המתארים את עבודת הקורבנות במשכן אלוהים במדבר. התיאורים מוחשיים מאוד. כך למשל מתואר שהכוהן מטפל בקורבן צאן: "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה', וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ, וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים" (ויקרא א' י'-י"ג). גם הטיפול בקורבן מן העוף אינו פחות מזעזע: "וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן. וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים" (שם י"ד-י"ז).

הפגנה בפאריס ביום הטבעונות העולמי (אנשים שוכבים בתוך ציורי גיר של מתארי גופי חיות)
CHRISTIAN HARTMANN/רויטר

במקומות אחרים בפרק מתוארת בפירוט פלסטי עבודת השחיטה והתזת הדם של כל אחד מסוגי הקורבנות המוזכרים: קורבן עולה הנשרף כולו על המזבח, קורבן שלמים המחולק בין הכוהנים האוכלים ממנו, קורבן חטאת שנועד לכפר על חטאים הנעשים בשגגה, וקורבן אשם שנועד לכפר על עבירות כלכליות וחברתיות מסוימות. הפרשה, וספר ויקרא בכלל, ממשיכים ומפליגים בתיאורים מדוקדקים. מי שקורא את הוראות הקרבת הקורבנות על המזבח לא יכול להתעלם מהאלימות ומהמוות הניצבים לנגד עיניו. המגע עם הקורבנות לא משאיר מקום להדחקה. אי אפשר כאן להיכנס למרכול, לקנות עוף טחון ארוז וקפוא, ולדמיין שהוא נוצר בתהליך פלאי וקסום שלא היו מעורבים בו כאב וסבל. התורה מעמתת את האדם עם מה שהוא עושה לבעלי החיים, אבל לרגע לא רואה בזה פסול, להפך — זו מצווה גדולה.

עבודת הקורבנות היא עיקר החיים הדתיים ביהדות המקראית. לצד הקורבנות החיים ישנן אמנם מנחות של סולת בלולה בשמן, אך אלה שמורות לקורבן המנחה בלבד, או לקורבן של מי שידו אינו משגת להעלות קורבן חי. רוב הקורבנות מערבים שחיטה של בעל חיים, התזת דמו והקרבתו על המזבח.

הפעולה המבטאת אולי יותר מכל את העובדה שהמקרא מפגיש את האדם עם קורבנותיו, היא פעולת הסמיכה המפורסמת. לפני השחיטה מניח מביא הקורבן את שתי ידיו על ראש החיה: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ" (שם ג' ב'). זוהי פעולה אינטימית מאוד בין אדם המבקש לכפר על חטאיו ובין הקורבן שהוא אמצעי בתהליך הפולחני. על מנת לעשות זאת, צריך האדם לפגוש בפעם האחרונה בקורבנו לפני שהוא שוחט אותו בעצמו. זוהי פעולה של קירבה והיכרות, אך גם של לקיחת אחריות: האדם יוצר קשר עם הקורבן כדי להודיע לו, ובמידה רבה גם לעצמו, שהוא זה שאחראי על מותו.

ספר ויקרא מאפשר למי שידו אינו משגת לרכוש עז או פרה להקריב במקומן קורבן צמחוני כדי לכפר על חטאים מסוימים, אבל זוהי לא אפשרות שנובעת מהכרעה מוסרית, פשוט מאוד כי בתרבות היהודית העתיקה אין לנו שום תיעוד של צמחונות מוסרית. זוהי אמנם הקלה סוציאלית, שמאפשרת לכל אדם באשר הוא להקריב קורבנות במשכן ולעבוד את אלוהים כנדרש ממנו, אבל זוהי בהחלט לא הכרה בכך שהרג של בעלי חיים לצורכי פולחן יכול לעורר התלבטויות אתיות. במובן הזה, דווקא ריאליית החיים ההיסטורית היא זו שהצילה רבבות בעלי חיים בשנה: חורבן בית המקדש והפסקת עבודת הקורבנות היא אולי קטסטרופה היסטורית במונחים לאומיים, אך ברכה גדולה במונחים אנושיים.

הדחקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים. פרויד טען שזהו מנגנון הגנה שמאפשר לנו לחיות את חיינו בשגרה, מכיוון שהוא מאפשר לנו לסלק מהמודע אל התת־מודע שלל מחשבות, זיכרונות, דחפים ורגשות שמאיימים על האגו, כלומר על שלמות העצמי שלנו. פרויד מבחין בין הדחקה להכחשה: לא תמצאו כמעט אוכלי בשר שיטענו שהעוף בצלחת שלהם מת מוות טבעי.

אנחנו יודעים כבר לא מעט שנים מהו הנזק שגורמת תעשיית הבשר, גם לחיות עצמן וגם להתחממות הגלובלית. אבל ידיעה לחוד ומסקנות לחוד: מסורות אנושיות הן דבר קשה לפירוק, ואנחנו כבני אדם זקוקים למנגנונים פסיכולוגיים שיאפשרו לנו להתנהל בעולם בלי לכעוס על עצמנו. ספר ויקרא לא מאפשר את מנגנון ההדחקה הזה, אלא להפך: הוא דורש מהאדם להקריב דבר שיקר לו, גם כלכלית וגם רגשית, אחרת לקורבן אין ערך. לכפרה על החטא, לבקשת הסליחה, לתחינה בפני אלוהים — לכל אלה לא תהיה משמעות אם הקורבן לא יהיה קרוב ויקר למקריבו.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו