טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קומדיה רומנטית בגן הילדים: מאיר שלו עורך תצוגה ראוותנית של "אהבה"

בחריזה הווירטואוזית האופיינית לו, מאיר שלו מספר בספרו החדש, "ככה זה כשאוהבים", על אהבה בין שני ילדים בגן. הספר מהנה, אבל המבט המרוחק־המשועשע של שלו אפקטיבי פחות כשהוא עוסק בסוגיות של רגש ואינטימיות

מאיר שלו
תומר אפלבאום
35תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

איורים: איתי בקין

סוגה: ספרי ילדים
קהל יעד: ילדי הגן וראשית קריאה
מדף: בין "גן גורים" ל"סינדרלה"
לסיכום: מאחורי החריזה השנונה מסתתרת אהבה אינסטנט בטמפרטורת החדר

עטיפת הספר "ככה זה כשאוהבים"
איור: איתי בקין / הוצאת עם עובד

"ופתאום הוא היה באוויר, כמעט עף, / כי אמא — אמא של אורי נורא חזקה — / הניפה אותו באוויר ונשקה / על מצחו ועל שתי לחייו, / ואמרה: 'שככה יהיה לי טוב. / הילד שלי מאוהב!' / אורי התרגז: / 'למה את אומרת דברים כל כך מעליבים?/ שכחת שאני בן? בנים בכלל לא אוהבים'... / 'זה הכל כלום וסתם', אורי נהם... / 'סתם להגיע לגן לפני שהיא מגיעה, / ולהיות הילד הראשון שהיא רואה, / וסתם לומר לה בוקר טוב לפני כולם'... / 'כן־כן', חייכה אמא, / 'סתם ועוד סתם ועוד סתם ועוד... / ככה זה כשאוהבים' / אורי שב ונעלב: / 'אמא, שוב האהבה הזאת? איך את מדברת? אני לא אוהב את התמר הזאת ולא ילדה אחרת. / אני בן! ובנים לא אוהבים אף אחת / ואת לא מבינה בזה כלום כי גם את בת, / ואם אני אוהב אותה, אני אוהב אותה רק קצת... / אני אוהב אותה רק קצת כשאני יושב ושותק / ואני אוהב אותה רק קצת כשאני קופץ וצועק' / ...'כן־כן', צחקה אמא, / 'קצת ועוד קצת ועוד קצת ועוד... / כל הקצתים ביחד — זאת אהבה גדולה מאוד'" (מתוך "ככה זה כשאוהבים")

עלילת ספרו החדש של מאיר שלו, "ככה זה כשאוהבים", היא מעין מחווה לז'אנר הקומדיה הרומנטית: אורי הוא ילד מחוספס מבחוץ אך רגיש ומתלבט מבפנים. הוא מתאהב בתמר, ילדה מהגן, אבל חושש להתרכך ולהודות באהבתו. אמו של אורי (בתפקיד האמא היהודייה או שמא בתפקיד החברה הטובה) מעודדת ומלווה אותו בדרך החתחתים עד לסף דלתה של אהובתו, ויש אפילו סצינה דרמטית בגשם.

הסיפור נכתב באותה חריזה וירטואוזית, שנונה, פזמונית ומתנגנת האופיינית לקלאסיקות של שלו; גם האיורים של איתי בקין יפים (במיוחד יפים ציורי הנוף הישראליים מאוד שלו). הבעיה של הספר נמצאת בפנימיותו: שלו שתל את הקומדיה הרומנטית שלו בגן הילדים (הישראלי הספרטני) או בחייו הממוצעים של ילד ממוצע, וזו בחירה מעניינת. אבל הוא לא פיתח עומק נפשי, חברתי או פילוסופי שמייחד את סיפור האהבה של אורי ותמר או מעניק לו חיים אותנטיים משלו — על הרקע הזה ובכלל. לכן הסיפור נופל בין הכיסאות: הוא לא מספיק ריאליסטי ומורכב בשביל להיות בבואה מעניינת, נפשית או מקומית (הרי יש דבר כזה, התאהבות בגיל הגן, גם אם מעורבים בה אלמנטים של חיקוי); ואין בו מספיק סוריאליזם או אבסורד בשביל לזהור כאגדה.

איור של איתי בקין מתוך הספר. לסיפור האהבה אין עומק נפשי, חברתי או פילוסופי

מה שנשאר אלה המציאות במיעוטה והאגדה במיעוטה, כלומר — רומנטיקה בטמפרטורת החדר או חיקוי פרודי שחומם פעמיים. ב"ככה זה כשאוהבים" אין יחסים, אלא רק תצוגה ראוותנית של "אהבה". מספרים לנו שתמר היא "נחמדה", "חכמה", "מצחיקה הכי מכולם" "ויפה הכי בעולם" ("יפה כמו תמונה... כמו נסיכה על סוסה לבנה... כמו הפרחים אצלך בגינה"). מספרים לנו שאורי רוצה "לשמור לה מקום לידי, שנשב קרובים" ו"כשכולם משחקים מחבואים / הוא מחפש רק אותה, / וכשמשחקים תופסת, / היא רצה אחריו". אבל מפה לשם, תמר לא מתפתחת לכדי דמות ממשית. למעשה, היא שותקת לאורך כל הספר (מלבד משפט קצר אחד) ואין אפילו דיאלוג אחד בין הילדים. המבט של המספר, בכל הנוגע למערכת היחסים של אורי ותמר, נשאר מרוחק עד כדי מנותק.

מערכת היחסים שגונבת את ההצגה היא דווקא זו של אורי עם אמו הדומיננטית; ובהתאמה, הנושא שבאמת מעסיק את אורי הוא גבריות. אורי הוא גבר חדש בעולם מאצ'ואיסטי — בהמשך הוא אף מורד במיינסטרים ומצהיר על אהבתו לבת. אבל גם המרד שלו, כמו האהבה שלו, הוא אינסטנט — זהו מרד ללא מחיר, או שהמחיר אינו משולם: "הילדים צוחקים: 'תמר אוהבת את אורי' / ו'אורי אוהב את תמר'. / אך להם לא אכפת: 'תצחקו עד מחר'".

נדמה שהסופר בעצמו לא החליט אם להתייחס לגיבור המאוהב שלו ברצינות. יש משהו מתנשא ומקטין באופן שבו הוא מתאר את אורי התמים ואת התאהבותו הצעצועית בילדה. ובעיקר, לא ברור אם אורי הוא זה שמוביל את הסיפור או שמא הוא מובל — אחרי אמו השדכנית, היודעת־כל והמעורבת באופן כפייתי בחיי האהבה שלו. שכן אמו היא המאלצת אותו להודות באהבתו, כאילו אין אנדרסטייטמנט בעולם (כמו בציטוט הפותח טור זה). היא המניעה אותו לחזר ולהשיג, לדברר ולשורר; היא הדוחפת אותו ביום חורפי עד פתח ביתה של אהובתו (בספונטניות ובלי הודעה מראש), כמו היתה מוכת אהבה בעצמה, ומחכה איתו מתחת לחלונה של תמר.

איור של איתי בקין מתוך הספר

באופן משונה, אין כאן מבט אירוני על המעורבות האמהית הזאת, אלא שליטה מלאה של האמא בנרטיב כולו. למעשה, ייתכן שהיחסים האדיפליים האלה הם שמכשילים את הסיפור. אלמלא היה אורי כל כך בלתי נפרד מאמו, אולי היה מצליח לפתח יחסים ממשיים עם תמר, ואולי לשאת על כתפיו איזה קונפליקט או מרד ראויים לשמם. כך או כך, אהבתו מוגשת לו ישר לתוך הפה, בעזרתה הנדיבה מדי של אמו.

מבטו המרוחק־המשועשע של שלו, האופייני לסיפורי הילדים שלו, אפקטיבי כשמדובר במשלים ובאגדות (כמו בקלאסיקות הגדולות שלו, החל ב"הכינה נחמה", דרך "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני" ועד "החתול קרמר"), אבל הוא פחות אפקטיבי כשמדובר ביחסים ובאהבה, הדורשים מבט קרוב ואינטימי יותר. כמו כן, ספר טוב אמנם אינו אמור להתגייס חס וחלילה למשימה חינוכית; אבל עם כל התיעוב שאפשר ורצוי לרחוש למגמה הדידקטית העכשווית, גם אין מה להתגעגע לשקרים הרומנטיים הישנים. כשאמו של אורי מתפייטת על אהבתו בת היומיים — "קצת ועוד קצת ועוד קצת ועוד / כל הקצתים ביחד — זאת אהבה גדולה מאוד" — קשה שלא להתמרמר: הגיבור עוד לא החליף מלה עם הילדה, ועד אתמול הוא לא שם לב לקיומה. מה עכשיו "אהבה גדולה"? שיגעתם את הילד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות