בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילד אחד מחומר גנטי של שלושה הורים. צעד לעתיד טוב יותר או לאסון?

פרוצדורה חדשה מאפשרת לבצע הפריה מלאכותית, שבה משמשים שלושה אנשים כהוריו של העובר. הרעיון מחלק את הקהילה המדעית לתומכים קולניים, שמבטיחים למנוע מחלות קשות, ולמתנגדים חריפים, שחוששים מתינוקות לפי הזמנה והשלכות לא צפויות. מי צודק?

15תגובות

באוגוסט 1996, במרכז הרפואי סנט ברנאבס בליווינגסטון שבניו ג'רזי, נכנסה להריון מורין אוט, מהנדסת מכונות בת 39 מפיטסבורג. קרוב לשבע שנים ניסתה אוט להרות באמצעות הפריה מלאכותית. היא היתה נחושה להצליח, ונתנה את הסכמתה להליך ניסויי שבו שאבו הרופאים את ביציותיה, החדירו מחט דרך המעטפת המבריקה שלהן והזריקו להן לא רק את זרעו של בעלה אלא גם כמות קטנה של ציטופלזמה מביצית של אשה אחרת. כשהושב העובר לרחמה של אוט, היא הפכה לאשה הראשונה שהרתה באמצעות ההליך הזה, שיש האומרים כי הוא אבן יסוד לפיתוח רפואי מלהיב ואחרים טוענים כי הוא תחילת קצו של המין האנושי.

הציטופלזמה הטרייה שהוחדרה לביציות של אוט (החוקרים חשבו כי הדבר עשוי לקדם הפריה והתפתחות תקינה) הכילה מיטוכונדריה: אברונים דמויי שעועית המספקים אנרגיה לתאים שלנו, כמו סוללות. אבל המיטוכונדריה מכילים גם דנ"א משלהם, מה שאומר שהילד שייוולד לה עשוי לשאת את החומר הגנטי של שלושה אנשים. למעשה, 37 הגנים שבדנ"א המיטוכונדרי מועברים ישירות מביצית האשה לכל אחד מתאי הצאצא, ובהם גם לתאי המין שלו, הזרע או הביציות שבסופו של דבר ייצרו את הדור הבא — כך שאם אוט תלד בת והמיטוכונדריה של התורמת שהוזרקו לביצית של אוט הגיעו לביציות של בתה, הם עשויים לעבור לילדיה של הבת. דבר כזה מכונה לחצות לתאי המין, ולרוב מסכימים המדענים שמדובר ברעיון מסוכן.

New York Stem Cell Foundation

אוט, שהיא אשה קתולית, זוכרת שהתלבטה אם שינוי כזה של המבנה הגנטי של צאצאיה הוא דבר ראוי. "כמי שעוסקת במדע כל חיי, בחרתי לראות את זה כך: אלוהים נתן לנו רופאים שיעזרו לנו, והם עוזרים לנו עם דברים כמו עקרות", אמרה לאחרונה. ככל הידוע, הדנ"א המיטוכונדרי (mtDNA) שולט בתפקודים בסיסיים בלבד של התאים; למיטב הבנתה של אוט, הדנ"א הגרעיני שלה ושל בעלה יקבע את תכונותיו של ילדם — גובה, צבע עיניים, אינטליגנציה וכן הלאה. "לו הייתי עושה את זה, למשל, כדי שתצא לי ילדה בלונדינית, הייתי מרגישה שזה לא אתי", אמרה. “אבל אני ניסיתי להשתמש בכל הליך רפואי זמין כדי להיכנס להריון ולא חשבתי שזה לא אתי". במאי 1997 נולדה לה תינוקת בריאה.

חודשיים לאחר מכן פירסמו רופאיה של אוט את המקרה שלה בכתב העת "לאנסט"; זמן קצר אחר כך כבר ביצעו את ההזרקה לפחות שבע מרפאות נוספות בארצות הברית. בגלל הכמות הקטנה של מיטוכונדריה שנוספה לביצית של אוט מתורמת, לא ברור היה כמה דנ"א צד שלישי יהיה נוכח בתאים של בתה. אוט אומרת שהרופאים ערכו בדיקות ולא מצאו לו זכר, אך דנ"א כזה נמצא בשני ילדים אחרים שנולדו באמצעות הליך כזה. אף שהתרופות והמכשירים המשמשים בהפריה מלאכותית מצויים בפיקוחו של מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA), הליכי ההפריה (כמו כל ההליכים הרפואיים) לרוב אינם נתונים לפיקוחו. ואולם, תופעת ה"תינוקות התלת־הוריים", כפי שכונתה בתקשורת, אילצה את הסוכנות לנקוט צעדים. ב–2001 הודיעה FDA למרפאות ההפריה כי שימוש בציטופלזמה של אדם שלישי — ובדנ"א המיטוכונדרי שבה — יהיה מחויב בהגשת בקשה למחקר בתרופה חדשה (Investigational New Drug application).

לאחר מכן נערכה פגישה עם ועדה של FDA שבה הציגו המרפאות את מחקריהן. אמנם, לפחות 30 נשים נכנסו להריון בעזרת ההזרקות האלה, אך לא היה ברור איזה תפקיד מילאה אותה ציטופלזמת צד שלישי ביכולתן להרות. והיו גם שאלות בטיחות. שני עוברים עם תסמונת טרנר, הפרעה כרומוזומלית נדירה בדרך כלל, התגלו אחרי ההליך; אחד מהם הופל בהפלה טבעית, השני בהפלה מלאכותית. זאת ועוד, לא כל הילדים שנולדו בעקבות ההליך בארצות הברית היו במעקב (הם אמורים להיות כעת בני עשרה, אך אין מידע של ממש על מהלך חייהם ובריאותם). "בעיני זה ממש מגוחך שהמידע שאמור לתמוך בזה מועט כל כך, וזה מדאיג אותי", אמר ממלא מקום יו"ר ועדת FDA, דניאל סלומון, פרופסור ממכון המחקר סקריפס (Scripps), לאמבריולוגים בהערות הסיכום שלו. ה"תרופה", אם ניתן לכנות אותה כך, לא זכתה לאישור.

כעת, יותר מעשור לאחר מכן, שתי קבוצות חוקרים מארצות הברית ואחת מבריטניה סבורות כי יש בידיהן כמעט כל המידע הדרוש כדי להתחיל בניסויים קליניים בשיטה חדשה המבוססת על העברת מיטוכונדריה — אלא שהפעם רוצים החוקרים לצרף את הדנ"א הגרעיני של ביצית אחת לכלל המיטוכונדריה של ביצית אחרת. המטרה העומדת לנגד עיניהם היא לא ריפוי עקרות. הם מקווים למנוע מגוון של מחלות קטלניות הנגרמות ממוטציות בדנ"א המיטוכונדרי. השיטה החדשה, המכונה בפיהם החלפת מיטוכונדריה, היא שיטה מתקדמת הרבה יותר מהזרקת ציטופלזמה, ועד כה הספיקו החוקרים לבדוק את השפעתה בבעלי חיים ותאי אדם עד לשלב מכריע: הם יצרו מה שנראה כמו עוברים תלת הוריים בריאים. עם זאת, עובר כזה עדיין לא הושב לרחם. בבריטניה אוסר החוק על שינויים בשורת תאי המין, אך קיימת סבירות גבוהה כי עוד במהלך השנה ידון הפרלמנט במתן אישור להליך החלפת המיטוכונדריה לשם קידום החקיקה. באופן דומה, בפברואר השנה ערכה FDA פגישה שנועדה לבחון את האפשרות להתיר ניסויים קליניים של השיטה. אם אחד מהם ייתן את האישור, תהיה זו הפעם הראשונה שגוף ממשלתי מעניק אישור מפורש להליך רפואי המשלב חומר גנטי של שלושה אנשים באופן מורש. אופיו ההיסטורי של הרגע הפך את השיטה לסמל, לקו אדום החוצץ בין האנושות לבין עתיד דיסטופי או מודרני ומתקדם, תלוי איך מסתכלים על זה. בחודשים שקדמו לפגישה התקבלו ב–FDA מאות מיילים מאזרחים המתנגדים לרעיון של עוברים תלת הוריים ושטענו, בין היתר, כי "זה רעיון ביזארי", כי "אתם הולכים בעקבות היטלר אם תתירו זאת", ו"יהיה פה עולם של מדענים מטורפים".

כפי שחזרו והדגישו המדענים שפיתחו את שיטת ההחלפה המיטוכונדרית, הפחדים האלה לא ממש מבוססים. השיטה אינה יכולה לאפשר לנו לעצב תינוקות על פי דרישה - למעשה, היא טומנת בחובה את אותם הסיכונים ואי הוודאויות המתלווים לרבייה בשיטה הישנה. קשה שלא לתמוה אם הוויכוח כאן הוא באמת על השיטה או שמא על קדושת הדנ"א. האם החשש שלנו מחציית קו תאי המין גורם לנו לחסום טכנולוגיה שעשויה לשפר את חיינו, ואם כן, האם גם הפחד עצמו הוא משהו שעלינו לפחד ממנו?

רולטה רוסית

לפני כשני מיליארד שנים, כשהחיים על פני כדור הארץ כללו אורגניזמים חד תאיים בלבד, חדר חיידק לתא אחר. ייתכן שהוא סייע לתא לנצל חמצן — שזה עתה החל להיות נפוץ באטמוספרה והיה רעיל למרבית היצורים הקדמוניים — לצורך הפיכת מזון לאנרגיה. כך או כך, שני התאים התפתחו בצוותא, הפכו לתאים העומדים ביסוד כל צורות החיים המורכבות, והחיידק שימר את הדנ"א הפרטי שלו. זהו הדנ"א שבמיטוכונדריה, המנצל חמצן לשם הפקת האנרגיה הדרושה לנו מהמזון. כשאנו מפסיקים לנשום, המיטוכונדריה מפסיקים לעבוד, ולכן התאים שלנו מפסיקים לעבוד, וכך אנו מתים.

הדנ"א המיטוכונדרי התגלה בשנות ה–60 של המאה הקודמת, ורק ב–1988 גילו שני מאמרים נודעים ביותר, פרי עבודתם של חוקרים מהמכון לנוירולוגיה בלונדון ומבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אמורי, כי מוטציות בדנ"א המיטוכונדרי יכולות לגרום למחלות. מחקר המשך זיהה מאות מחלות מיטוכונדריות — הקשורות ברובן לפגיעה בייצור אנרגיה בתאים: מחלות חשוכות מרפא, שיכולות להשפיע על כל המערכות בגוף ולגרום לחירשות, עיוורון, חולשת שרירים, ליקויים קוגניטיביים, אי ספיקת לב, ריאות וכליות, סוכרת ומוות. כאחד מכל 4,000 ילדים ומבוגרים מאובחן עם מחלה מיטוכונדרית, אך מכיוון שהתסמינים מגוונים כל כך, רופאים חושבים שמקרים רבים נוספים אינם מאובחנים; מחקר שנערך באחרונה טוען כי אחד מכל 200 בני אדם נולד עם מוטציה שעלולה לגרום לו לחלות.

אלא שהדנ"א המיטוכונדרי אינו מציית לחוקי התורשה הקלאסיים, שלפיהם שילוב הגנים של הורינו קובע אם נישא מחלה גנטית. ביצית של אשה מכילה מאות אלפי דנ"א מיטוכונדריים המתחלקים באופן אקראי בין התאים של עובר מתפתח. כל תא מכיל מספר רב של עותקי דנ"א מיטוכונדרי, ושיעורם של אלה מתוכם הנושאים מוטציות, ומיקומם בגוף, קובעים אילו תסמינים יופיעו. במוטציות מסוימות, ההפרעות יכולות להתפרץ בכל שלב בחייו של אדם. הרעיון של מחלה תורשתית שבאה לידי ביטוי באופן כה משתנה, הסתברותי, "עמד בניגוד למה שאנשים האמינו בו ביחס לגנטיקה", אומר דאגלס וולאס, ראש הצוות מאמורי וכיום מנהל המרכז לרפואה מיטוכונדרית ואפיגנטית בבית החולים לילדים בפילדלפיה. בפועל, פירוש הדבר הוא שאשה הנושאת מוטציה בדנ"א המיטוכונדרי הגורמת לה לליקוי שמיעה קל בלבד עשויה ללדת ילד שיסבול מעיוורון ועוויתות, ילד שיישאר בריא לאורך כל חייו או ילד בעל תסמינים שבין שני מקרי הקצה האלה. את הסיטואציה שבה הם בוחנים דנ"א מיטוכונדרי עם מוטציות בביצית של אשה ואחר כך מפרטים את סיכוייה ללדת ילד עם בעיות בריאותיות קשות מתארים חלק מהגנטיקאים כרולטה רוסית.

מדוע מגיע הדנ"א המיטוכונדרי ישירות מהאם לצאצא ללא שחלוף (רקומבינציה, החלפת קטעי דנ"א בין כרומוזומים הומולוגיים) כפי שעושה הדנ"א הגרעיני, זו תעלומה אבולוציונית, אבל בשל המעבר הזה מן האם ייחסו החוקרים את הדנ"א המיטוכונדרי של כל אדם בעולם ל"חוה" מיטוכונדרית היפותטית, אם קדומה משותפת שחיה באפריקה לפני 200 אלף שנים. במרוצת הזמן, עם מעבר צאצאיה הנקביים של אותה אם קדומה לאירופה ומחוץ לה, עבר הדנ"א המיטוכונדרי שלה מוטציות בדרכים שלא גרמו למחלות ולמעשה אף נראה כי העניקו יתרונות מטבוליים בסביבות מסוימות: אנשים שחיו באזורי הקטבים, למשל, פיתחו סוג שונה של דנ"א מיטוכונדרי, על ידי ברירה טבעית, מאלה שחיו באזור קו המשווה; דבר דומה קרה בגבהים גבוהים ונמוכים. קיים גם קשר בין סוגים שונים של דנ"א מיטוכונדרי לסבירות של אדם מסוים לפתח מחלות מסוימות, ובהן סרטן, או תכונות כמו השמנת יתר, אתלטיות ואריכות ימים — אם כי לא ברור מדוע. ייתכן שחלק מהסיבה נעוץ בכך שהמיטוכונדריה שולחים ומקבלים אותות מגרעין התא וחזרה, ואלה משפיעים על אופן ביטוים של הגנים שם. יש חוקרים הטוענים כי התערבות במיטוכונדריה עלולה לשבש את התקשורת הזאת, להוסיף בעיות מיטוכונדריות למאגר הגנים האנושי במקום להפחית אותן; אחרים, ובהם וולאס, אומרים כי אם הביציות של התורמת והנתרמת נושאות אותו סוג של דנ"א מיטוכונדרי, אזי החלפת המיטוכונדריה אינה שונה ממתן עירוי של סוגי דם תואמים.

הסיבות להעמיד את השיטה הזאת לניסוי הן מעבר לכמה אמהות לעתיד שעשויות להימצא כמתאימות לניסויים הקליניים. מיצ'יו היראנו, מומחה למיטוכונדריה מאוניברסיטת קולומביה ובית החולים הפרסביטריאני בניו יורק, אמר כי רבות מהמטופלות שלו, לא רק נשים בגיל הפוריות, נרגשות מאוד מהשיטה. "היא מציעה להן תקווה שאולי לא ניתן יהיה לרפא אותן, אך הדורות הבאים יוכלו להימנע מהמחלה הזאת", הוא אומר, "ואני חושב שזה משמעותי מאוד עבורן".

להתעסק עם הסליל הכפול

אין כל דרך לדעת בוודאות מה יהיו השפעותיו של הליך רפואי חדש כלשהו עד שלא מנסים אותו. אלא שבניגוד לניסוי רגיל בתרופה, שבו ניתן להעלות אט־אט את מינון החומר ולהפסיקו אם מופיעות תופעות לוואי חמורות, הליך של החלפת מיטוכונדריה יכניס דנ"א מיטוכונדרי של אדם שלישי לכל תא ותא של היילוד, לצמיתות, וכל הסיכונים הבלתי צפויים של הניסוי יתלוו לאותו אדם עתידי. תיאורטית, הנזק עלול להתרחש בכל רגע בחייהם של אלה שנולדו באמצעות השיטה הזאת, או, אם מדובר בנשים, בחיי ילדיהן. מה שהופך את עצם שקילת הסיכונים מול היתרונות הפוטנציאליים, ואת ההחלטה מתי לאפשר לאנשים לעשות זאת לעצמם, למפחידים במיוחד.

"כל כך הרבה מונח כאן על הכף מבחינת הטעויות שאנו עלולים לעשות, שחייבת להיות סיבה מכרעת להיכנס לזירה הזאת", אומר שלדון קרימסקי, פרופסור עמית לבריאות הציבור ורפואה קהילתית באוניברסיטת טאפטס. לדבריו, נשים עם מחלות מיטוכונדריות יכולות להשתמש בתרומת ביציות או לאמץ; הרצון בילד החולק עמך את הדנ"א הגרעיני אינו סיבה מספקת להסתכן בחציית קו תאי המין. לעומתו אומרת מארני פאלק, מומחית למיטוכונדריה בבית החולים לילדים בפילדלפיה: "ישנו דחף אדיר להתרבות — הוא קיים בתוכנו. אני חושבת שלא הוגן לדרוש זאת מאנשים עם מחלות מיטוכונדריות, לתבוע מהם לוותר על הדחף או התשוקה הזאת".

הסיקור התקשורתי בארצות הברית של פגישת FDA נטה למסגר את ניתוח הסיכונים והיתרונות באופן מרחיב עוד יותר. "אתה מתחיל עם שיטה שנועדה למנוע מחלה קטלנית", אמר ג'ון לאפוק, כתב הבריאות הראשי בתוכנית "חדשות הערב של CBS עם סקוט פלי", “אבל יש אנשים שחוששים שבהמשך היא עשויה לשמש כדי לנסות לעשות מה שנקרא תינוקות מעצבים, ילדים שהם יותר אינטליגנטים, שיש להם תכונות אחרות שההורים מוצאים כנחשקות". דיווח של ריצ'רד האריס, כתב המדע של הרדיו הציבורי בארצות הברית, מ–2009, פיתח את הרעיון הזה עוד יותר: "הדבר עלול לפתוח פתח להנדסה גנטית של שושלת בני אדם עם תכונות נעלות לכאורה. זה מה שנקרא אאוגניקה (השבחת גזע), ורבים רואים בכך רעיון נתעב". מבחינה ביולוגית, עם זאת, החלפת מיטוכונדריה אינה יכולה להבטיח שום תכונה, נעלה או אחרת, פרט למניעת מחלה מיטוכונדרית, אם ההליך התבצע כמתוכנן. במובן מסוים, ההליך יהווה חצייה של קו תאי המין על סעיף טכני: הוא יחליף חומר גנטי, אבל הוא לא "ישנה" או "יהנדס" גנים באותו אופן שדנ"א חיידקי מוכנס לגן של תירס, למשל, לשם יצירת יבול חסין בפני מזיקים. אז ממה בדיוק אנחנו פוחדים כל כך?

הסליל הכפול נתפס בעינינו כזהות שלנו; את הרעיון להתעסק איתו אנחנו לוקחים באופן אישי. באחת הפעמים הראשונות שבה ניסו חוקרים לדון בשינוי דנ"א — ובפרט, אם לצרף יחד את הדנ"א של אורגניזמים שונים, כגון חיידקים, לשם יצירת צורות חיים חדשות — בכנס באסילומר, קליפורניה, ב–1975, התוצאה היתה אסון יח"צני. "המדענים הדגישו את הפן הטכנולוגי המגניב והמסתורי, ובכך הפכו את הטכנולוגיה לבלתי מובנת ומנוכרת לאוכלוסייה הכללית", כתב וילארד גיילין, ממייסדי מרכז הייסטינגס, קבוצת מחקר בלתי תלויה בתחום הביואתיקה, ב"New England Journal of Medicine" ב–1977. “אסילומר הפך לגרסה המדעית של 'מלתעות', והציבור התלהב אבל גם פחד". גיילין כינה את הפחד הזה "גורם הפרנקנשטיין" והזהיר כי הוא עלול, באופן לא מודע, "להטות את דעת הקהל, אף על פי שהפחד הזה ינומק בדיעבד בטיעונים מציאותיים יותר" (בסופו של דבר, החוקרים אכן איחדו דנ"א; הדבר הניב יתרונות רבים, אבל לא, כפי שחששו, חיידק־על המחולל סרטן).

הסכמה לחציית קו תאי המין תהיה קו פרשת מים נוסף, והפגישה הפתוחה שערכה FDA בפברואר נועדה לברר אם הציבור מוכן לרגע הזה. מטרתו המוצהרת של האירוע לא היתה להגיע להחלטות כלשהן, אלא "ליידע על דיונים וצעדים רגולטוריים פוטנציאליים בעתיד". משמעותו של ניצחון לשני המדענים האמריקאים שסללו את הדרך לשיטה החדשה והציגו את עבודתם בדיון תהיה כי הציבור האמריקאי, ולא רק FDA, השתכנע שיש הצדקה מדעית ומוסרית לניסויים הקליניים. לפני שנתיים, בבריטניה, ביקשה הממשלה לקיים סמינרים שבהם יעמדו אזרחים שנבחרו באקראי על דקויות ההחלפה המיטוכונדרית ולאחר מכן ידונו בסוגיות הפילוסופיות הכרוכות בכך. בתום הסמינרים הביעו רוב המשתתפים את תמיכתם בשיטה, אם תוכח כבטוחה. בארצות הברית נראה כי המתנגדים הקולניים ביותר לשיטה לא הצליחו להבהיר את הסיבה לכך: מתוך קרוב ל–250 מיילים שקיבלה FDA לפני הפגישה בפברואר, שרובם התנגדו ל"תינוקות תלת הוריים", יותר ממחצית היו בנוסח אחיד.

אחת הבעיות שעמדו בפני המדענים האמריקאים שניסו לדחוף את ההחלפה המיטוכונדרית היתה להסביר מה טיבה, למה היא יכולה לשמש ולמה לא. אמנם אין כל ראיה שהשיטה יכולה לטפל בחוסר פוריות, אך היא עשויה לעשות זאת. עצם העובדה שהזרקות הציטופלזמה הראשונות הצליחו אצל כמה נשים (מסיבות לא ידועות) וכללו העברת מיטוכונדריה, תמכה ברעיון הזה. כמו כן, ככל שאנו מתבגרים, המיטוכונדריה בכל התאים שלנו מאבדת מיעילותה בייצור אנרגיה. שוקרט מיטליפוב מאוניברסיטת אורגון לבריאות ומדע, אחד ממציגי הבקשה ל-FDA, העלה תיאוריה שלפיה החלפת המיטוכונדריה בביציות של נשים מבוגרות ולא פוריות במיטוכונדריה של תורמת עשויה להצעיר אותן. "אני סבורה שהנימוק הזה אינו מבוסס", אמרה מרי הרברט מאוניברסיטת ניוקאסל, מציגה נוספת. "אני חוששת שהוא ייטע תקוות שווא בנשים מבוגרות שרוצות להרות". זאת ועוד, בין התומכים בהחלפה מיטוכונדרית לנשים עם מחלות מיטוכונדריות יש כאלה החוששים מהרעיון להשתמש בשיטה לטיפול בחוסר פוריות, הנפוצה הרבה יותר, מתוך מחשבה שעצם הביקוש עשוי להתיר אותה לשימוש לפני שיתבררו סכנותיה במלואן.

סיפורים כמו זה של מורין אוט, שבתה, אֶמה, כיום בת 17, תלמידה מצטיינת, גזברית הכיתה וחברה בנבחרות ספורט שונות של בית הספר, אינם יכולים שלא להטות את הוויכוח. שרון סארינן עברה את הליך ההזרקות במישיגן בשנת 2000, כשהיתה בת 36. "אני לא זוכרת שדיברו על סיכונים כלשהם", היא אומרת. "אם היו סיכונים, זה לא היה משנה. כל כך רציתי ילד באותה עת". בתה, אלאנה, כמו בתה של אוט, היא נערה מבריקה ובריאה במיוחד; היא מעולם לא נבדקה כדי לברר אם יש לה דנ"א של שלושה אנשים — ייתכן שכן, ייתכן שלא. "מהיום הראשון, תמיד הרגשתי שההליך הזה הוא נס עבורי", אומרת סארינן. "אחרי שבתי גדלה וראיתי שהכל בסדר איתה והיא כל כך אינטליגנטית, זה רק חיזק את אמונתי שעשיתי את הדבר הנכון". המקרים האלה חסרי חשיבות מבחינה סטטיסטית; הם אינם מוכיחים דבר ביחס לבטיחות והיעילות של הזרקת ציטופלזמה או ביחס לנוכחות דנ"א של אדם שלישי בגופך. מבחינה רפואית, כמעט שאין קשר בינם לבין השיטה החדשה. אבל לטוב או לרע, הם חלק מהנראטיב המשותף של חציית קו תאי המין ולכן הם משפיעים במידה רבה על עמדתנו בסוגיה. האמריקאים לא חשו בנוח עם הפריות המבחנה עד שראו ששיטה זו מפיקה תינוקות ללא דופי; 40 שנה ומיליוני לידות אחר כך, הם כבר מתייחסים להליך הזה כחלק מהשגרה. אין קושי לדמיין השתלשלות אירועים דומה במקרה של החלפה מיטוכונדרית שמסתיימת באותה נימה משמחת — או, כמה עשורים לאחר מכן, בגילוי של בעיה בלתי צפויה.

Alec Soth / Magnum, for The New

"ביציות הן תאים יפהפיים"

שלושה ימים לפני הדיון שערכה FDA התקשרתי למדען שעמד להציג שם, דיטר אגלי, ממכון תאי הגזע בניו יורק, ושאלתי אותו מהם הסיכויים לדעתו. אגלי הוא שווייצרי, והאנגלית שבפיו, שהמבטא הזר ניכר בה, נשמעה בוטה ואלגנטית כאחת. הוא אמר שמטרתו היא להשתמש בתאים לריפוי מחלות, מפני שאנו עשויים מתאים: מערכות אקולוגיות זעירות, מורכבות ועצמאיות. הביצית היא תא אחד — הגדול ביותר בגוף האדם — ולדידו, החלפת המיטוכונדריה שלה, ואחר כך השבתה לאשה בהצלחה ובבטחה, היא כמו טיפול תאי למתחילים. במקום לפתוח פתח לאאוגניקה, אנו עשויים בעצם לפתוח פתח לריפוי מחלות ניווניות כמו סוכרת, אלצהיימר ופרקינסון, אפילו לעצור את התנוונות הזיקנה. המאה הבאה ברפואה תהיה המאה של התא.

"ביציות הן תאים יפהפיים", אמר אגלי.

נפגשתי אתו בשדה התעופה לה גארדיה, קצת יותר מ–12 שעות לפני הדיון, לטיסה של תשע בבוקר לוושינגטון. הוא נשא מזוודה חומה וחבוטה שאותה חילץ ממרתף הוריו בביקורו האחרון בקוסנאכט, שווייץ, הכפר הקטן שבו גדל. בתוך המזוודה היתה עניבה בדוגמת דגלים אמריקאיים, שאותה תיכנן ללבוש למה שתיאר כ"אירוע הראשון שלי שקשור לממשלת ארצות הברית". מאוחר יותר הוא יראה לי את הדירה שלו, שעל קירותיה תלויים דגל ארצות הברית ותמונה של עיט קירח במעופו. "אני מאוד אוהב את אמריקה", אמר. "זאת ארץ שאפשר לעשות בה משהו חלוצי ונפלא ולקבל תמיכה רבה. זאת ההיסטוריה של הארץ הזאת. אני רואה כאן אנשים שרוצים לפרוץ ולעמוד בחזית המחקר, בחזית החדשנות. הם אוהבים את זה".

שערו של אגלי בלונדיני ופרוע, עיניו כחולות ובורקות, וכשהוא מחייך נוצרות שתי גומות בסנטרו שמשוות לו מראה צעיר בהרבה מ–39 שנותיו. הוא עבר לארצות הברית ב–2005 ללימודי פוסט דוקטורט באוניברסיטת הרווארד, במחלקה לביולוגיית תאי גזע ורגנרציה. בהרווארד התמקד בשימוש בתאי גזע, שיכולים להתפתח לכל סוג של תא בגוף, לשם יצירת תאי לבלב מייצרי אינסולין, עבור חולי סוכרת מסוג 1. הרעיון היה ליצור תאי גזע על ידי הסרת הדנ"א הגרעיני מביצית והחלפתו בדנ"א הגרעיני של תא בוגר, או סומטי, לרוב תא עור, שנלקח מחולה סוכרת. באופן כזה הביצית תדורבן לפתח ולייצר תאי גזע עם הדנ"א של האדם הסוכרתי. השיטה, שעדיין קשה ביותר להוציאה לפועל במדויק, נקראת העברת גרעין תא סומטי (SCNT), או שיבוט, אסוציאציה שהגבירה את חשדם של מתנגדי החלפת המיטוכונדריה בעבודתו של אגלי.

אגלי הוא אחד משישה מדענים בעלי ניסיון בביצוע SCNT בביציות אדם. מכיוון שאפילו ביציות לא מופרות יכולות להיחשב לעוברים, ומכיוון שהליכים שמשמידים עוברים אנושיים, כפי שעושה SCNT, אינם זכאים למימון ממשלתי, נעזרים חוקרים רבים בדרך חדשה ליצירת תאי גזע: השבה כימית של תאים בוגרים למקורותיהם כתאי גזע (עדיין לא ידוע אם שיטה חדשה זו מוצלחת כמו SCNT). ב–2008 עבר אגלי מהרווארד ל"מכון תאי הגזע בניו יורק", קבוצה הפועלת ללא כוונות רווח ואחת מקומץ זעום של מעבדות תאי גזע הפועלות בארצות הברית בעזרת מימון פרטי, כדי להמשיך את עבודתו. כעבור שנתיים פנה אליו מיצ'יו היראנו, מומחה למיטוכונדריה מקולומביה, ושאל אם יוכל לעזור למטופליו.

שתי קבוצות המנסות למנוע מחלות מיטוכונדריות הגיעו באחרונה להישגים מרשימים בשיטות דומות לשיטת SCNT. ב–2009 פירסמו מיטליפוב ועמיתיו מאוניברסיטת אורגון לבריאות ומדע מאמר בכתב העת "Nature" ובו הכריזו כי הוציאו את הגרעינים מביציות של קופי רזוס, החדירו לתוכן גרעינים מביציות אחרות, הפרו אותן והשיבו אותן לרחם, תהליך שהסתיים בלידתם של ארבעה קופיפים בריאים. ב-2010, באותו כתב עת, דיווחו גם הרברט ועמיתיה מאוניברסיטת ניוקאסל כי הסירו את הגרעינים מביציות אדם והשתילו במקומם גרעינים מביציות שהופרו במעבדה להפריה חוץ גופית אך נמצאו כבלתי מתאימות להחזרה לרחם; אלה התפתחו לאשכולות תאים רגילים למראה, בני חמישה ימים, שנקראים בלסטוציסטים. "אז אמרתי, 'אני חושב שנוכל לעשות עם זה משהו'", אמר אגלי. מכיוון שהביצית לא היתה צריכה לתכנת מחדש תא בוגר, הפכו השיטה ותוצאותיה לדבר שונה מאוד משיבוט. "בסוף 2011 התחלנו לבצע את הניסויים האלה", אמר. "להפתעתי, ההצלחה היתה מיידית". הביצית המשולבת הפיקה תאי גזע בקלות רבה הרבה יותר מכל ניסיון להפיקם בשיטת SCNT.

Alec Soth / Magnum, for The New York

ב–FDA יעמתו את עבודתם של אגלי, מיטליפוב והרברט עם מחקרים אחרים שהפיקו תוצאות מטרידות. חוקרים שביצעו החלפת מיטוכונדריה בעכברים ובזבובים מתתי מינים שונים במטרה לגלות את התוצאות הגרועות ביותר הבחינו בירידה ביכולת הגופנית ובתפקוד הקוגניטיבי בצאצאי העכברים ובהזדקנות מואצת ואי פריון בזבובים — תוצאות שהופיעו רק בבגרותם. הקופים של מיטליפוב, בוגרים צעירים כיום, בריאים ומורבעים.

ועם זאת, אין הכרח שמחקר בבעלי חיים, ויהיו תוצאותיו אשר יהיו, ייתרגם גם לבני אדם. במסגרת מחקרו יצר אגלי קווי תאי גזע נפרדים מתאי עור של כל תורמת ביצית ומהביצית המשולבת שלהם. אחר כך הפך אותם לסוגים שונים של תאים, כמו תאי עצב ותאי שריר. המיטוכונדריה בתאים מכל שלושת הקווים היתה יעילה במידה שווה בהפקת אנרגיה, תוצאה ששיכנעה את אגלי כי ניסוייו כמעט מוכנים להמשיך לבני אדם. את המידע הזה תיכנן להציג בפני FDA. "אני חושב שהתרחיש הטוב ביותר הוא שהם יחשבו על זה היטב ויבררו אם יש פגם כלשהו במחקר שיש לתקן", אמר, "ואם כן, נעשה זאת; אם לא, בואו נמשיך הלאה".

הגישה המעשית של אגלי אינה מונעת ממנו להיות סנטימנטלי. הוא היה עצוב כשהניסויים שלו גדעו את חייהם של זבובים. בהתחלה, אמר, הוא כלל לא רצה לעבוד עם ביציות אדם. הוא התקשה להסביר מדוע, פרט לכך שחש בכובד משקלו של הרגע כשניקב אותן במחט. "ההשפעה על תחושתי כבן אדם היא שונה", אמר. "אתה מרגיש כמה הדבר הזה (הביצית) יקר, אבל זה לא ידע אינטלקטואלי. אני באמת הרגשתי את זה בעוצמה רבה".

לבסוף, הטוב שהאמין אגלי שהוא יכול לעשות עם השיטה שלו להעברת גרעין התא הסומטי גבר על הסתייגויותיו, אבל במכון תאי הגזע נמנעים הוא ומדענים אחרים מלהפרות ביציות, מפני שאינם רוצים ליצור חיים לשם המחקר בלבד. אגלי מגלה הבנה לטענות שהעלו המתנגדים להחלפת מיטוכונדריה, אך בה בעת הוא גם משוכנע כי רבות מטענותיהם מבוססות על מידע מוטעה. הוא חזר ואמר כי השיטה אינה יכולה לייצר תינוקות מעצבים, אינה יכולה לשנות גנים ואינה זהה לשיבוט. "הם לא רואים את ההבדלים מפני שקשה להם לראות", אמר ביחס למתנגדים לעבודתו. "אנחנו יוצרים את הבלבול. האשמה היא בנו". הוא ציפה בקוצר רוח לפגישת FDA, אותה ראה כהזדמנות לשנות את דעתם.

מה שאיננו יודעים שאיננו יודעים

הפגישה נערכה בשעת בוקר מוקדמת ביום שלישי בסוף פברואר, באולם הנשפים של מלון הילטון בגייתרסברג, מרילנד, מרחק 40 דקות נסיעה מוושינגטון. השלטים במסדרון כיוונו את הבאים למפגש סיפורי הצלחה של אשת המכירות מרי קיי; הדרך לאולם הנשפים של FDA לא היתה מסומנת. באולם עצמו, גדר עשויה שרשרת פלסטיק צהובה הפרידה בין מושבי הקהל, שהיו ריקים ברובם, לשולחנות שעליהם נערכה שורת מיקרופונים עבור חברי הוועדה. אגלי הגיע בדיוק בזמן בעניבת הדגלים שלו, לוגם שוקו מקופסה, ותפס את מקומו בשורת המושבים השמורים למציגים.

המדענים שבאו להעיד על עיסתם נראו מגומדים מאחורי הבמה. אגלי היה לחוץ: קולו והנקודה של עט הלייזר שהחזיק רעדו כשהסביר את השקפים שהציג. חברי הוועדה, שלוקטו מתוך מבחר מומחים, נשמעו ספקנים בעיקר, והערותיהם שלא נגעו לעניינים טכניים לוו בנימה מבשרת רעות. "יש דברים שאנחנו יודעים, יש דברים שאיננו יודעים, ויש דברים שאיננו יודעים שאיננו יודעים", אמר דיוויד קיף, מומחה לפוריות מאוניברסיטת ניו יורק, בפרפראזה על דונלד רמספלד. "אני חושב ששוב מתקרבת מתקפה על אפגניסטן ככל שנכנסים לזה, כי יש לך נשק רב עוצמה, ואיננו בטוחים לגמרי מיהו האויב".

כשהיום התקרב למחציתו החלו העיתונאים להגיש את כתבותיהם על הפגישה, ואלה הופיעו עד מהרה ברשת והפכו לחלק מהפגישה עצמה. הכותרות, על "תינוקות מעצבים", גרמו לג'ון גירהרט, מנהל המכון לרפואה רגנרטיבית באוניברסיטת פנסילבניה, לדרבן את עמיתיו חברי הוועדה "לעשות דברים באופן פרואקטיבי, מתוך מחשבה לעתיד, לחלץ את המידע מתוך המטרות העומדות לפנינו, ולעבוד עם התקשורת". המכשלה העיקרית לכך היתה העובדה שלחברי הוועדה הומלץ שלא לדבר עם עיתונאים במהלך הפגישה ולאחריה.

בשתיים אחר הצהריים, כשהגיעה העת להערות הציבור, רבים כבר היו עצבניים ומותשים, ואולי משום כך חברי הוועדה, למעט היו"ר שהיה אחראי על עמידה בזמנים, בעיקר התעלמו מהן, סימסו ובדקו מיילים, חיכו שזה ייגמר כבר. אגלי היה אחד הבודדים באולם שהקדיש לנוכחים את מלוא תשומת הלב, תוך שהוא סב בכיסאו מצד לצד. המגיבים טרחו לא מעט למען חלון הזמן הזה שקיבלו, בן ארבע הדקות: הם נרשמו מראש, חלקם הגיעו בטיסה מקליפורניה, הם שילמו על לילה במלון, על מונית שהביאה אותם לשם משדה התעופה, על ארוחת בוקר במסעדת המלון. הפגישה בפירוש לא נסבה על סוגיות אתיות אלא על מדע בלבד, אבל האתיקה היתה בראש מעייניהם.

"אם מתירים סוג אחד של שינוי שורת תאי המין, אכן קשה יותר למנוע שינויים בגנום הגרעין", אמרה מרסי דרנובסקי מהמרכז לגנטיקה וחברה. "המניפולציות האלה לא נועדו לטפל באנשים חולים וסובלים... מדובר כאן בניסויים רדיקליים בילדים לעתיד ובדורות הבאים". סטיוארט ניומן, פרופסור לביולוגיה תאית בקולג' לרפואה בניו יורק, אמר כי העברת גרעין לתוך ביצית מרוקנת היא העברה של 20 אלף גנים גרעיניים, לא 37 גנים מיטוכונדריים: "אם אתה מבצע הנדסה גנטית בעגבנייה על ידי הוספת גן אחד, היא הופכת להיות אורגניזם מהונדס גנטית. ובכן, האדם החדש הזה הוא אדם מהונדס גנטית, בצורה מסיבית".

אנולה איירד, מקבוצת "אמהות למען עתיד אנושי", התייחסה לסרט מדע בדיוני מ–1997 בכיכובם של אומה תורמן ואיתן הוק. "אם מתירים יצירת ילדים עם חומר גנטי משלושה הורים או יותר, הדבר יפתח פתח לשינוי המין האנושי, ליצירת מעמדות ביולוגיים שונים של בני אדם כמו ב'גטקה' ולהתפוררות האנושות המשותפת שלנו", אמרה. "עם כל הכבוד, הנושא הזה יותר מדי חשוב מכדי שהחלטות לגביו יתקבלו בין כותלי החדר הזה, בין האנשים האלה".

Alec Soth / Magnum, for The New York

קול הדורות הבאים

בחוץ התחיל לרדת שלג. בהפסקה הבאה הלכתי לחדרי, נשכבתי במיטה ועצמתי את עינַי. האם עתיד המין האנושי נקבע במלון הזה, עם השטיח בגון האצה וחפיסות הסבון המבושם שחולקו בחינם, או שפשוט שקלנו את הראיות לצורך ניסויים מפוקחים בטכנולוגיה מסוימת בעלת גבולות מוגדרים? או שמא גם וגם? האם הפגישה הזאת — על רשמיותה הקפריזית כמעט: גדר הפלסטיק, שעון העצר — הגבירה או הפחיתה את הסבל ביקום? האם ההכרעה בנושא צריכה להתקבל על ידי ועדה של FDA במלון הילטון או על ידי הפרלמנט הבריטי או במרפאות להפריה חוץ־גופית, על ידי כלכלת שוק חופשי במדינות שחוקיהן כובלים פחות? האם יהיה זה חסר אחריות יותר להסתכן בעשיית הרע או באי עשיית הטוב?

בעודי טרודה כך במחשבותַי, פיספסתי את אגלי רודף אחרי מגיבה מהמרכז לביואתיקה ותרבות בטנסי, אשה בשמלה שחורה בשם ד' ג'וי ריילי, עד ללובי המלון, שם השלימה את סידורי העזיבה. "שאלתי אותה מדוע היא מתנגדת", הוא סיפר לי מאוחר יותר. "התברר שהיא חוששת שזוהי התערבות של האדם בתהליך שאמור להיות שמור לטבע. היא ציינה שמבחינתה, החיים מתחילים ברגע ההתעברות. אין לי כל התנגדות לעמדה הזאת". הוא אמר לה שבניסויים שלו לא מפרים ביציות ופירט את ההבדלים בין השיטה שלו לשיבוט. כעבור כמה ימים התקשרתי לריילי ושאלתי אם משהו מדבריו של אגלי שינה את דעותיה. היא חידדה ואמרה שההתנגדות שלה נוגעת לעירובם של הדורות הבאים בניסוי שאינם יכולים לתת לו את הסכמתם. "אני חושבת שהוא מוטרד מההיבט האתי של עבודתו, וזה ראוי לשבח", אמרה. "אם נשפיע זה על דעותיו של זה, אני חושבת שזה יהיה בהמשך הדרך".

למחרת אחר הצהריים, לקראת תום הפגישה, נראה אגלי כאילו יצאה לו הרוח מהמפרשים. "היה גרוע מאוד אתמול", אמר. "היינו צריכים לשנות תפיסה שהתקבעה מראש — שאנחנו מדענים מוזרים וסוררים. אני לא חושב שאנחנו אנשים כאלה. אני לא רואה אותנו בצורה כזאת". דברי הביקורת של חברי הוועדה, עם זאת, נתנו לו רעיונות לניסויים חדשים; מצב רוחו השתפר כשהתחיל להקליד אותם בטיסה הביתה.

אגלי ועמיתיו סבורים שעשו טעות כשלא ביקשו ממשפחות לבוא ולהביע את תמיכתן בשיטת ההחלפה המיטוכונדרית. נשים רבות, עם זאת, אינן מודעות לכך שהן נושאות מוטציה אלא אם כן יש להן אחים או ילדים בעלי תסמינים, מה שמקשה עליהן לתמוך בשיטה המונעת כרעיון מופשט. "אני לא יודעת אם אי פעם הייתי מעלה בדעתי להילחם על דבר כזה", אמרה אן טוצ'ילו, שבנה לוקה בתסמונת לי (Leigh). "עם כל כמה שכואב הלב לראות אותו לפעמים — הוא מאבד את הראייה, מתקשה בהליכה, הוא בן 22 ולא יכול לשרוך את נעליו או לכפתר את חולצתו — לא הייתי רוצה ילד אחר. אבל לא הייתי רוצה לשלול מנשים אחרות את האפשרות הזאת".

חודש חלף. בסוף מרץ, באחד מדיוני התקציב של FDA, השמיע ג'ף פורטנברי, נציג נברסקה, את התנגדותו לפגישת ה"עוברים התלת הוריים". "הנה אחד הציטוטים מפי פרופסור לנוירוביולוגיה", אמר: "'יצירתם של עוברים תלת הוריים איננה טיפול רפואי תמים. זהו סוג מבעית של שיבוט בני אדם אאוגני שבו הורגים אדם בעל בעיה רפואית, ואיבריו משמשים ליצירת אדם חדש שמצבו הביולוגי משופר'. ודאי שיש לכך השלכות, בכל הכנות, והתרחישים האלה מפחידים אנשים, והייתי מאוד מודאג אלמלא היו מפחידים אנשים".

מבלי לתקן את פרשנותו המדעית אמרה חברת הוועדה של FDA, מרגרט המבורג, כי הסוכנות פתוחה לשיתוף פעולה עם סוכנויות אחרות לצורך קיום דיונים על הסוגיות האתיות. "הפגישה שקיימנו היתה למעשה רק דיון אחד מני רבים שהחלו להתקיים בנושא המחקר שכבר יצא לדרך וניסתה להעמיק את הבנתנו במהות השיטה הזאת", אמרה. ב–FDA סירבו להגיב בנושא לוח הזמנים ולומר מתי, אם בכלל, עשויה הסוכנות לפסוק בשאלת הניסויים הקליניים.

לעתים קרובות, מה שנבלע בין המילים הטעונות בוויכוח על תינוקות תלת הוריים הוא העובדה שרבייה רגילה של בני אדם, בהגדרתה, היא שינוי גנטי. הסיכונים הכרוכים בכך הם בלתי צפויים ובעלי פוטנציאל טרגי; מושא הניסוי הוא אדם עתידי שאינו יכול לתת את הסכמתו. אנחנו מנסים כל הזמן לשלוט בתהליך הזה, "לעצב" את ילדינו, החל בבחירה בבן הזוג המיני. במהלך ההריון, אנחנו מנסים "לחזק" אותם על ידי נטילת חומצה פולית, הימנעות מעישון וממצבי לחץ; אחרי שהם נולדים, אנחנו ממשיכים את התהליך עם חיסונים ואוכל מזין, חינוך, אוויר ומי שתייה נקיים. חלק מאותם גורמים בסביבה הטרום־לידתית וזו שלאחר הלידה, ידוע כיום, משנים את הביולוגיה שלהם בדרכים תורשתיות. האם החלפת מיטוכונדריה, מכיוון שהיא מתרחשת בצלחת פטרי, היא טבעית פחות או דוחה יותר מבחינה מוסרית? האם התשובה תשתנה אם יתברר שהשיטה תרפא בעיות פוריות הקשורות לגיל בנוסף למניעת מחלות?

בהתחלה, אגלי לא רצה שאצפה בו בעת ביצוע החלפת מיטוכונדריה בביציות אדם. הוא פחד שאסיח את דעתו. הביציות היו יקרות ערך: למדענים קשה להשיגן, והן גם מהוות תזכורת למקורותינו השבריריים, והוא חשש שיחליק ויגרום נזק לאחת מהן. כמה שבועות אחרי פגישת FDA הוא נעתר, בתנאי שאסווה את עצמי בין ערימת מכלי פחמן דו חמצני בפינת המעבדה ולא אשאל שום שאלה. "אם רואים מה אני עושה", אמר, "באמת שאין ממה לפחד, אני חושב".

הביציות הגיעו במונית, באינקובטור דמוי ארגז כלים. שעה קודם לכן, אמבריולוג ממרכז מנהטן שאב אותן מתורמת צעירה; שני טכנאי מעבדה מזגו את הנוזל הוורוד והריחני ששאב לצלוחיות, שאותן החליקו תחת מיקרוסקופים, והחלו לחפש כתמים מנצנצים כיהלומים, לספור, לנקות ולארוז אותם במבחנות. במעבדה, בצפון העיר, קיבל אגלי את הארגז בחדר חשוך. הוא פתח אותו, הוציא את המבחנה והעביר את תכולתה לצלחת בעזרת פיפטה. הוא בחן אותה במיקרוסקופ. ידו השמאלית כווננה את ידיות המיקרוסקופ, הימנית הפעילה מחט שאיבה חלולה. כף רגלו הפעילה דוושה שניקבה בלייזר את המעטפת של אחת הביציות, את ה"זונה פלוצידה" היפה. כשרכן מעל הכוונת, זעו רק השרירים בזרועותיו. לרגע אחד בלבד ריפרף על הצג והנה הופיעה הביצית, ירח עגול ומאיר, כאילו היה המכשיר שלו טלסקופ המכוון לא לתא בודד אלא אל שמי הלילה. הוא הצביע על צל קלוש שבקלושים — כישור הכרומוזומים שמתחת לפני השטח. הלייזר השמיע קול נקישה, אגלי תימרן את המחט אל תוך החור שהותיר אחריו והחל לשאוב. הביצית נמשכה לאחור, השתחררה ואז, שם בתוך המחט, היה הגנום, מוכן להשתלה: זרע מוארך, פוסק עליון של החיים כולם.

תרגום: מרב שמבן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו