בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם רק היו מלמדים ילדים את ספר קהלת

במקום לחנך את ילדינו על חיים שהם כולם רדיפה אחרי אושר, שמטבעו הוא עניין חמקמק, היינו יכולים לחנך אותם למעט ספקנות

57תגובות
גוסטב דורה, "שלמה המלך", 1866

"No IQ — No Problems" כתבה לי לפני חודשיים כלתי הגאונה אורית, לאחר שהתלוננתי בפניה על כך שככל שמתמשך מקצה השיפורים שמעבירה אותי ההפקה במסגרת ההכנות ל"אח הגדול", כך הולכת ופוחתת מנת המשכל שלי. לא חלפו אלא שבועיים מאז אותה התכתבות בינינו ומצאתי את עצמי קוראת בדבקות את ספר קהלת, על פי עצתה של חברתי יונה, המומחית לכל ולתנ"ך בפרט. "יוסיף דעת, יוסיף מכאוב" כתוב בספר שהוא חיבור פילוסופי נהדר ומרהיב, או בקיצור, "נו איי קיו, נו פרובלמס".

על פי חז"ל, את שיר השירים כתב שלמה המלך החכם באדם בימי בחרותו, את משלי כתב בימי בגרותו ואילו את קהלת כתב בערוב ימיו. זהו תיאור כרונולוגי סביר לגמרי — אדם צריך להיות צעיר במלוא חושיו ומיניותו כדי לכתוב ספר נפלא כל כך של שירי אהבה וחשק; חייב להיות בעל תחכום וניסיון כדי לכתוב מדריך שימושי לחיים; ורק מסע ארוך של חיים מלאי תובנות יכול לספק לו מין תפיסה רחבה, מבט־על מרוחק, על משמעות החיים עצמם.

כי כזה הוא ספר קהלת: ספר על החיים, נטול פניות וחסד וחף מכל ניסיון להתחנף אל הקורא שבמקרה הזה הוא קוראת. שום סוף טוב לא מובטח שם ואין גם אור בקצה המנהרה, בתוכה או בתחילתה, והאדם שם הוא גם הכל וגם לא כלום, רגליו נטועות עד כאב בקרקע ואילו מבטו מורם כלפי מעלה והכל הבל הבלים — גם השמחה וגם הצער, גם הרכוש וגם חסרונו, החכם וגם הכסיל, כי כולנו בסופו של דבר נמות ואילו העולם ימשיך בשלו והשמש תמשיך לזרוח.

אומרים על קהלת שהוא ספר פסימי. זהו גם אחד התירוצים לכך שהוא איננו חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר, וזה עניין מצער מאוד לטעמי. מכל התנ"ך כולו אני מעדיפה את ספרי "כתובים". שם, בתהילים, במשלי, בשיר השירים ובקהלת, נמצאות הפנינים היקרות ביותר של השפה העברית, יסודות השירה הנפלאים מכולם. נכון, מצד העלילות, ספרי התורה והנביאים מורכבים יותר; כספרי פרוזה הם מוצלחים ביותר, עלילות מתומצתות, סופר יודע כל שדמותו וייסוריו אינם חלק מהעלילה, היעדר מבורך של תיאורי נוף מעיקים. ככלל, זו פרוזה שמעבירה את האחריות לפרשנות הדמויות ולתיאוריהן לידי הקורא וזהו אחד מסודות נצחיותה וקסמה. מדובר בספרות שאי־אפשר בשום פנים ואופן להפוך אותה לסרט או לסדרה בנטפליקס מבלי לפגוע אנושות בערכה.

איור: איתן אלוא

לפני 33 שנים, בהיותי בשמירת הריון עם התאומים שברחמי, קראתי את הספר "תנ"ך עכשיו" של מאיר שלו. אחת התוצאות של הקריאה הזאת היא שאחד מבני התאומים קרוי דוד, על שם הדמות ששלו מתאר יפה כל כך בספר, ואילו השני קרוי אמיתי על שם אביו של יונה הנביא (לא באמת. תמיד אהבתי את הצליל של השם אמיתי). התוצאה החשובה ביותר היא שהספר הזה החזיר אותי לקריאת ספר הספרים, התנ"ך.

אנשים מרבים לדבר על "התורה" ויש גם מעשים, חלקם רעים מאוד, שנעשים לכאורה "בשם התורה". הבעיה היא שחלק גדול מאותם האנשים מדברים על התורה כשאין להם בעצם שום מושג לגבי התנ"ך. זה גם באשמת מערכת החינוך, כמובן. בהרבה בתי ספר מצטמצם לימוד התנ"ך לשאלות כגון "מי אמר למי ומתי" (אף פעם לא שואלים "למה?"), והופכים אותו לסוג של לימוד משמים בעל פה, נוסח מייגע במיוחד של לימוד היסטוריה בתוספת "אלוהים אמר" ו"עשה את הטוב/הרע בעיני ה'". בכך מצומצם החיבור הנעלה הזה למין תפיסת עולם של שחור־לבן, מותר־אסור, אלוהים יגמול לך־יעניש אותך (ואני מבקשת מלכתחילה את סליחתם של כל המורים המצוינים לתנ"ך שאינם ממאיסים את הספר הזה על תלמידיהם). זו השקפת עולם מרדדת, פשטנית, שממש לא אליה התכוון המחבר בכותבו את הספר הזה שיש בו הכל: הפסגות והשגגות הגדולות ביותר של היצרים האנושיים, והרבה מאוד מורכבות קיומית. כי אלוהים, הרי, מכיל את הכל.

מה היה קורה לו היו מלמדים את קהלת בבתי הספר? לדעתי, רק טוב. במקום לחנך את ילדינו על חיים שהם כולם רדיפה אחרי אושר, שמטבעו הוא עניין חמקמק, על סרטים שיש להם הפי אנד ועל אמונה שהטוב או האהבה או הפועל קטמון ינצחו בסופו של דבר, היינו יכולים לחנך אותם למעט ספקנות, וספקנות היא עניין חשוב מאוד. מי שאינו מטיל ספק בדברי הוריו, מוריו ומנהיגיו הוא אדם זחוח ונטול סקרנות, שהיא אולי התכונה החשובה ביותר למי שרוצים ללמוד משהו בחיים, להתפתח, להשתנות, לממש את עצמם ולהפוך לאנשים חכמים שמוסיפים לעצמם דעת וגם מכאוב. את המכאוב הזה הם יוכלו לשאת בזכות ההומור העצמי שלהם, שפירושו ההבנה שאנחנו עצמנו פסיק בלתי חשוב בתולדות האנושות וכדור הארץ בכלל, אלו הן התכונות שיהפכו אותנו מכסילים לחכמים שעיניהם בראשיהם. כי זה מה שיפה בקהלת: לנגד עינינו הוא הופך מסתם כל יודע שמסוגל לספק לנו הוראות כיצד עלינו לחיות, לאדם בעל הומור עצמי מפותח, אחד שיכול לסבול את עצם קיומו משום שהכל הרי הבל ורעות רוח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו