בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת

איך נצליח להביא את השינוי המיוחל אם יש כל כך הרבה מטומטמים?

תגובות
איור: מרינה גרצ'אניק

הערכים של נועה קירל

כתבתה של שני ליטמן על נועה קירל (8.3) היתה טובה ואיומה גם יחד. טובה, מכיוון שהיא העניקה כנראה תיאור מדויק למדי של המתרחש אצל נועה ואצל משפחתה; ואיומה, מכיוון שהיא לא התייחסה לכך מבחינה ערכית, אפילו לרגע. ליטמן דיווחה עובדתית, ולא שאלה אפילו פעם אחת את הקירלים, או אפילו את עצמה, אילו ערכים מייצגת התופעה הנקראת נועה קירל. ייתכן שבעולמם של דונלד טראמפ, בנימין ושרה נתניהו וסטטיק ובן אל, שאלה כזו אינה מובנת ולפיכך גם מיותרת. אך כל עוד נותרו בעולם גם אנשים אחרים, נראה לי שחובה לשאול אותה.

אלכסנדר רכטר, כפר שמריהו

כולנו חרדים

דני בר־און היטיב להסביר (8.3) את הגורמים והסימפטומים להפרעת החרדה החברתית, והזכיר את שאלון ליבוביץ' לאבחון עצמי. כשסיימתי לקרוא את הכתבה רצתי למחשב ומיהרתי למלא את השאלון, כדי לגלות אם גם אני סובל מההפרעה הכה חמורה שרובנו כלל לא מודעים אליה. כמובן שגם לי, על פי השאלון, יש "חרדה חברתית קלה". כשביקשתי מכמה מחבריי למלא את השאלון, גיליתי שאין בקרבי לא בני משפחה ולא חברים שאינם "מופרעי חרדה חברתית" ברמה כלשהי.

ייתכן שצריך לשנות את השפה האבחונית הזאת, וייתכן שההפרעה שיש לעסוק בה נמצאת דווקא אצל מי שאינם סובלים מחרדה חברתית: אנשי הביטחון העצמי המופרז וזחוחי הדעת. דווקא התפיסה הזאת, שרואה בחברה את המהות והבסיס לכל, היא זו שיש לכנותה הפרעה. דווקא מתוך התפיסה שהחברה לא מהווה את התשתית השורשית והמשמעותית ביותר בחייו של אדם, נוכל גם אנחנו לקבל את החשש או החשדנות כלפיה, ואולי לפתוח קבוצות תמיכה לסובלים מנרקיסיזם וביטחון עצמי מופרז.

יהודה שלום, ירושלים

להתגייס נגד הטמטום

בהלה אמיתית אחזה בי כאשר קראתי את הכותרת לרשימתו של איתי מאירסון, "מספר המטומטמים בישראל מזנק באופן מבהיל" (8.3). מיד חשבתי על הבחירות המתקרבות. איך נצליח להביא את השינוי המיוחל אם יש כל כך הרבה מטומטמים? מה יהיה על עתיד המדינה האהובה שלנו?

כשהתחלתי לקרוא את הרשימה נרגעתי די מהר. הנגע אינו בלתי־הפיך. הסבר מושכל יכול לעשות את העבודה, וכולנו צריכים להתגייס למען המטרה.

מרגלית ליפמן, מכמורת

נשים למטבח?

הדיאלוג הקוואזי־אפלטוני בנושא הטמטום מאת איתי מאירסון הצחיק ואפילו איתגר מחשבתית. מה חבל שהדוגמאות שנתן לטמטום של נשים, כשהכיר בקיומן, היו בתחום הרעלת ילדים במטבח ("פחות ילדים יובהלו לחדר המיון כי אמא שלהם החליטה לשפוך אקונומיקה לתוך בקבוק ריק של מיץ תפוחים ולהניח אותו על השיש").

מה לעשות, גם אנשים לא מטומטמים יכולים להיות עיוורים ללא מודע שלהם.

טל ניב, תל אביב

אישיות אטומה

איתי מאירסון מספר על טיוליו ברחובות העיר בעקבות כלבו. ומה שם הכלב? רש"י. רש"י עם גרשיים, דהיינו רבי שלמה יצחקי, גדול מפרשי התנ"ך והתלמוד. אין אפשרות אחרת. רש"י, מהאישים הגדולים, הנערצים והאהובים ביותר בתולדות העם היהודי, שענוותנותו הרבה מתגלה גם מתוך פירושיו, בהם לא היסס לומר בעשרות פעמים: "לא ידעתי".

בניגוד לפירושו העצמאי של מאירסון, משמעות המילה "מטומטם" בהופעתה הראשונה במשנה הינה "אטום". גם מילון מודרני מלמד כי מטומטם הינו "מבולבל, טיפש, שאינו מבין או אינו מרגיש, אטום" ("מילון ההווה", איתאב, ספרית מעריב). אכן, נדרשת אישיות אטומה, שאינה מבינה ואינה מרגישה, כדי לקרוא לכלב בשמו של האיש הענק, הטהור ונקי הדעת, רבי שלמה יצחקי. למרות זאת, אני מבטיח שלעולם לא אקרא לכלב בשם איתי מאירסון.

משה ברנר, חיפה

שיחות רגילות ומעמיקות

ניר גונטז' כותב את אחד העמודים היותר משעשעים ומאלפים במוסף הארץ. אלא שאליה וקוץ בה — הוא תמיד מתקשר ומנסה לסבך, בכישרון ותבונה, את הזן המאכזב של פוליטיקאים וסביבתם. האם משום שזה קל כל כך? או — ובהחלט סביר שכך — שיש לו אג'נדה לחשוף את ערייתם ולעמת אותם עם בורותם ועם הפופוליזם שלהם.

אך מה בדבר דמויות אחרות? מהיכלי התרבות נפוחי האגו? ממערכות התקשורת? או שומו, שמים, סתם אנשים רגילים? שיחה גונטז'ית יכולה לחשוף כאן אוצרות לא קטנים.

אולי נתפלא לשמוע שגם אצל חקלאים, נהגים, מורים ודייגים, יימצאו שיחות חינניות, מעמיקות — ובעיקר — כנות.

אריה קרישק, קצרין

יחס קטן, אך קיים

נרי ליבנה כתבה בטורה (8.3) שתלמידי מערכת החינוך לא לומדים את ספר קהלת בשיעורי התנ"ך. כמי שלפני כשנה נבחן בבגרות בתנ"ך, אני יכול להעיד שמלמדים את הספר במסגרת שיעורי החובה. עם זאת, אין לי ספק שספר קהלת, כמו שאר ספרי החוכמה, מקבל תשומת לב מועטה מהראוי לו.

יואב, אשקלון

ההיסטוריה של השיקום

אילון גלעד הזכיר בטורו (8.3) את המילה "שיקום" כתרגום למלה "רקונסטרוקציה". הרפואה השיקומית — המאבחנת, מטפלת ועוקבת אחר נכים — לא תמיד נקראה כך. בגיליונות ישנים, משנות ה–40 וה–50 של עיתון "הרפואה", מופיעים ניסיונות לכנות את מערכות הטיפול בנכים בשם "תחנות כישור". ואכן, המטרה היא להקנות לנכים כישורים להתמודד עם אתגרי הנכות התפקודית. השורש "קום", המופיע במילה שיקום, משמש במשמעויות כפולה: להקים מחדש את הנכים לעמידה ולהליכה; וגם להקימם בחזרה לזרם החיים הרגיל.

מורנו ורבנו בהיסטוריה של הרפואה, פרופ' יהושע ליבוביץ (בן דודו של ישעיהו ליבוביץ), התלוצץ ואמר שקיימת מילה יחידאית בתנ"ך שאולי מרמזת על שיקום. בשירת דבורה נכתב: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ־עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל"; והרי, העיר בחיוך, דבורה שיקמה את צבאו של ברק.

פרופ' אבי עורי, סביון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו