ההיסטוריה המסריחה של ההיגיינה בארץ ישראל - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההיסטוריה המסריחה של ההיגיינה בארץ ישראל

לכתבה
שיעור צחצוח שיניים, מתוך ספר של מרדכי ברכיהו מ–1929

ספרה של ד"ר דפנה הירש על תולדות הנחלת ההיגיינה בארץ ישראל של ימי 
המנדט מספר את סיפורם המרתק של נשות הדסה ושל הרופאים הציונים הראשונים. אבל הספר חושף גם את הגזענות וההתנשאות של חלקם, שהשתמשו בניקיון ובהיגיינה כדי להוכיח את עליונותם על הערבים והמזרחים

135תגובות

במרץ 1909 החליט הרופא וחוקר הגזע אליאס אורבך לעזוב את עירו האהובה ברלין ולהשתקע בארץ. תחילה יצא למסע היכרות עם האזור ולאחר סיור מהנה באלכסנדריה ובפורט סעיד, הגיע ליפו. "בנמל שרר רעש בל יתואר, הכל מלא לכלוך... מזרח של ממש, מזרח מוזנח, אפף אותי", כתב בספרו ד"ר אורבך, שזכה לימים בתואר "הרופא היהודי הראשון בחיפה".

ארתור רופין, שהתמנה לראש המשרד הארצישראלי, תיאר ביומנו ב–1908 את הזוהמה של יפו: "בעברי רחוב רבוצים קבצנים, גברים ונשים, רובם תינוקות בזרועותיהם, ושפעת זבובים צובאת על עיניהם הנגועות בגרענת". רופאת הילדים הלנה כגן החליטה לחיות ביפו אבל לאחר שנדבקה בדיזנטריה ויתרה על העיר לטובת ירושלים. אלא שגם בעיר הקודש, ב–1914, התגלה מצב חמור לא פחות, ובכתביה העידה כגן כי "המצב הסניטרי היה בשפל תהומי. שירותים עירוניים, כגון איסוף אשפה, היו קיימים רק בכבישים ראשיים..."

הנרייטה סאלד, בתו בת ה–49 של רב מבולטימור, ואמה סופי, ביקרו בארץ ב–1909. הנרייטה כתבה לחברתה אליס סליגסברג, שאליה נשוב בהמשך, כי מצאה בירושלים ובמושבות "חיים פועמים, וחיים משולבים עם אומללות, עוני, זוהמה, מחלות, ויש גם חיים אינטלקטואליים, משולבים באידיאליזם, התלהבות ותקווה". סופי והנרייטה סאלד סיירו ברחבי הארץ והזדעזעו, כמו האחרים, ממצבם הבריאותי של תושביה שסבלו ממחלות זיהומיות כמלריה, כולרה וטיפוס. בדרכן לביקור בבית הספר לבנות ביפו נתגלה באחת הסמטאות "מראה איום ביותר... ילדים עם טבעת של זבובים סביב עיניהם". עיני התלמידות דווקא היו בריאות, משום שרופא ביקר בבית הספר פעמיים בשבוע, וגם אחות שנשלחה מטעם ארגון נשים יהודי־גרמני התייצבה במקום מדי בוקר.

בעקבות הסיור פסקה סופי סאלד שבתה וחברותיה הציוניות מאמריקה חייבות להפסיק להתברבר. "מה הערך של קריאת מאמרים וארגון פסטיבלים? עליכן לעשות עבודה מעשית בפלשתינה", כתבה. ואכן, מתוך הקבוצה הזאת של הנרייטה והנשים הציוניות מניו יורק צמח ארגון הדסה, שפעל בארץ בתחום בריאות הציבור והחינוך להיגיינה במשך 30 שנות המנדט הבריטי. ב–1920 נבחרה סאלד לנשיאת הארגון ועברה להתגורר בפלשתינה.

הדסה, הארגון הציוני של נשות אמריקה

שתי האחיות הראשונות, רוז קפלן ורחל לנדי, נשלחו ארצה מטעם הדסה ב–1913, לייסד בירושלים מערכת של סיעוד קהילתי. הן התמקמו בדירה שכורה במאה שערים והחלו לספק עזרה רפואית לילדים ולנשים. רק ב–1916, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כשתנאי החיים והבריאות בארץ היו בשפל, התבקשה הסתדרות ציוני אמריקה לשלוח ארצה סיוע רפואי. המשימה לארגן משלחת הוטלה על הדסה וקבוצה שכללה בין השאר רופאים, אחיות וציוד רפואי רב, הגיעה בקיץ 1918. המלחמה הסתיימה ומשלחת הסיוע הפכה לגרעין של מחלקת בריאות, שייעודו להנחיל השכלה היגיינית לאוכלוסייה היהודית הנחשלת בארץ.

כמה חודשים לאחר מכן כתבה ידידתה של סאלד, אליס סליגסברג, מי שעמדה בראש הדסה בשנים 1913–1918, על כמה מתובנותיה: "אני מאמינה שהציוויליזציה יכולה להיכנס לארצות אלה רק באמצעות סבון ואמבטיות ומברשות שיניים, מסרקים צפופים, מטאטאים, יעים, מברשות קרצוף וכלי בית דומים".

בואו נתרבת אותם

הפרויקט ההיגייני בפלשתינה עומד במרכז ספרה המקיף והמרתק של ד"ר דפנה הירש, "באנו הנה להביא את המערב — הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט", שראה אור בחודש שעבר בהוצאת מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן־גוריון. הספר, עיבוד של עבודת הדוקטורט שהירש כתבה בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, מתאר את הפרויקט ההיגייני בפלשתינה שהיה למעשה פרויקט של תירבות, כחלק מתהליך התמערבות רחב יותר. במרכז הספר קורותיו של ארגון הדסה, שפעל לא רק כגוף שמספק שירותי בריאות אלא גם כארגון שהדגיש את החשיבות של הרפואה המונעת והנחיל חינוך להיגיינה, והשקיע עבודה בקרב אמהות וילדים באמצעות מוסדות כמו התחנות לאם ולילד ובתי הספר.

המחקר של הירש נולד מהרצון לחקור את "המהפכה של הגוף" בתנועה הציונית, ששאפה לעצב מחדש את הגוף היהודי "שהתנוון" בגלות — לאדם חדש, שרירי וחסון. אלא שמשם התפתלה הדרך והירש התמסרה למחקר על הנחלת ההיגיינה כאמצעי מתרבת.

מי היה זקוק לתירבות ומדוע?

"מה שמשותף לרופאים הציונים באירופה ולאבות הציונות המדינית, שחלקם היו רופאים, זה התפיסה שלפיה היהודים במזרח אירופה זקוקים לתיקון. צריך לתרבת אותם, להפוך אותם מ'יהודי המזרח' (אוסט יודה) לבני המערב. הפיכתם של היהודים ל'עם ככל העמים' אינה מתמצה בהשגת בעלות על טריטוריה. בתהליך הזה אמור להתעצב זן חדש של יהודים, וליתר דיוק, גברים יהודים, שלא פחות משהם מדומיינים כבעלי שרירים, הם מדומיינים כאנשים תרבותיים".

במשך שמונה שנים חרשה הירש ארכיונים, עיינה בספרים ובחוברות הדרכה, במאמרים, בכתבי עת ובטורי הדרכה בעיתונות היומית. היא צללה למאמרים של רופאים ואחיות שהטיפו לעקרונות היגייניים שאסור להפר, כמו ניקיון, סדר, ריסון עצמי ומתינות וכמובן בריאות הגוף שזוהתה עם נורמליות. עבודה לא קלה ציפתה לה בקריאת כתבי עת ונאומים בקונגרסים הציוניים שהתמקדו בביולוגיה, באנתרופולוגיה ובהיגיינה של היהודים, ונכתבו ברובם בגרמנית. "הרפורמה ההיגיינית ייצגה שאיפה לא רק לשיפור בריאותי של היהודי, אלא גם לעיצוב טיפוס חדש של אדם, שאורח חייו והליכותיו ייצגו את האידיאל האנושי של הבורגנות המשכילה", כותבת הירש.

מה הטענה המרכזית של הספר?

"בהקשר של ההתיישבות הציונית במזרח התיכון, בין הפרויקט הלאומי לבין תהליך ההתמערבות, נוצר מתח. מצד אחד, פרויקט ההתיישבות הציוני בפלשתינה הציע פתרון לאומי, אבל מצד שני הוא מייצר בעיות חדשות, מכיוון שהוא מסמן ביתר שאת את היהודים כ'מזרחים'. לשם כך היה צורך בפרויקט היגייני, שיש לו ממדים מעשיים, של הנחלת דפוסי התנהגות, וממדים תודעתיים, של הנחלת דפוסי מחשבה ופרשנות. בניית הזהות של החברה היהודית בפלשתינה כ'מערבית' היתה כרוכה לא רק בהנחלת דפוסי התנהגות שזוהו עם תרבותיות ועם המערב. היא היתה כרוכה גם ביצירת בידול בין 'מערבים' ל'מזרחים' בתוך החברה היהודית: יהודי מזרח אירופה שמגיעים ארצה הופכים ל'מערבים', ואילו יוצאי ארצות המזרח התיכון תופסים את הקטגוריה המזרחית. הקבוצה 'המזרחית' מוצגת כמנוגדת לכל מה שההיגיינה מייצגת, ועליה מוטלת האשמה לכך שהזהות המערבית של היהודים אינה מושלמת".

הדסה, הארגון הציוני של נשות אמריקה

שמו של הספר, "באנו הנה להביא את המערב", לקוח ממאמר שהתפרסם ב–1935 ב"הארץ", שהתרכז בתנאים ההיגייניים הירודים ביישוב היהודי ובבערות התושבים בסוגיות היגייניות יסודיות. הכותב, ד"ר אשר גולדשטיין, היה עורך מדור החינוך לבריאות בעיתון ומחברם של ספרי הדרכה בהיגיינה. וכך כתב: "ואם מישהו מטיל ספק בדבר, הרי הרפש, חוסר הניקיון, היעדר צמחים ועצים יוכיח. ואל נא יסגור איש את עינינו בהשוואה עם שכנינו הערבים, כי לא מפיהם אנו חיים, שהרי באנו הנה להביא את המערב, את המובחר והמשופר בו, לא רק בשבילנו אלא גם לכל המזרח המפגר המוכרח להתנער לחיים היגייניים נקיים".

מה שהירש מכנה הפרויקט ההיגייני היה לדבריה מאמץ מאורגן ואינטנסיבי לחנך את האוכלוסייה היהודית בפלשתינה המנדטורית לאורח חיים מערבי. "לקחו בו חלק יחידים, כמו גם ארגונים ומוסדות, בראשם הסתדרות רפואית הדסה, שייסדה הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה, אבל גם קופת חולים הכללית, הסתדרות נשים עבריות, ועוד גופים קטנים יותר, שפעלו הן באמצעות פרסום חומרי הדרכה והן באמצעות הנחיה מעשית, כדי לחנך את המתיישבים היהודים לאורח חיים היגייני. הם לא תמיד פעלו באופן מתואם, אבל הם היו חלק ממאמץ מקיף ושיטתי".

את טוענת שהבנייתו של "אדם חדש" נתפסה כפרויקט גברי באופן בלעדי — והנה, כשהגיעו לפעילות המעשית להנחלת ההיגיינה, היו אלה הנשים "שביצעו את 'העבודה המלוכלכת' של פרויקט התירבות".

"אחד הגילויים החשובים במחקר הוא המקום המרכזי של ארגוני נשים בפרויקט ההיגייני. עד כה, המחקר בדרך כלל ראה בשאלת הגוף בציונות, ובשאיפה לעצב יהודים חדשים עם גוף חדש, עניין גברי באופן מובהק. מצד אחד זה נכון שעיקר העיסוק הטקסטואלי הוא בגוף הגברי, כי למעשה זהו שיח על אזרחות, והאזרח הוא במובלע גבר. מצד שני, הממסד הציוני מאוד הזניח את כל נושא הבריאות, וכך היה מקום ליוזמות של ארגונים שהיום היינו מגדירים אותם כארגונים של החברה האזרחית (NGO's ) — הדסה, הסתדרות נשים עבריות. קופת החולים הכללית של ההסתדרות מצטרפת באיחור לתחום החינוך לבריאות והרפואה המונעת, במידה רבה בשל הלחץ של הדסה, שהוא ארגון עשיר באופן יחסי, אפילו בהשוואה למחלקת הבריאות הממשלתית הבריטית. לא רק שהנשים האלה מכוונות חלק חשוב מההוראה שלהן לנשים, שהן אמהות וממונות על בריאות המשפחה. הן גם עושות את העבודה בשטח והן שהולכות לקהילות המזרחיות והאורתודוקסיות, שבדרך כלל לא נחשבות לחלק מהקהילה הציונית החדשה, ומכשירות אותן לחיים מתורבתים".

איך ניתן לתרבת את ה"לא תרבותיים"?

"הכוונה היא להנחלת דפוסי התנהגות ואורח חיים שמזוהים עם 'האדם התרבותי' (civilized). הסוציולוג נורברט אליאס דיבר על תהליך של מאות בשנים שבו התעצב האדם המודרני, כאדם המפקח על עצמו, שולט בדחפים ובתשוקות שלו. הוא קרא לתהליך הזה 'תהליך הציוויליזציה' ותיאר אותו כתהליך עידון הולך וגובר של ההתנהגות. בתהליך הציוויליזציה מתגבש קוד ההתנהגות שנתפס כמאפיין 'אנשים תרבותיים'. הקוד הזה, שמתגבש תחילה בקרב קבוצת עלית מצומצמת, מתפשט בהדרגה על פני כלל החברה. ככל שהוא נפוץ באופן רחב יותר — כך דפוסי התנהגות שקודם לכן קיבלו הצדקות חברתיות כמו 'מה יגידו השכנים?' מקבלים הצדקות היגייניות, שמייצגות היגיון אוניברסלי. הנימוק הבריאותי תקף לכל האנשים. למשל, אם מרגע מסוים ספרי נימוסים והליכות מתחילים לאסור על יריקה בציבור 'כי זה לא מנומס', הרי שבראשית המאה ה–20 אנחנו כבר מוצאים הצדקה היגיינית: אסור לירוק בציבור כי הרוק עלול להעביר מחלות. אפשר לראות את זה בספרי ההדרכה להיגיינה באופן ברור: דפוסי ההתנהגות שההיגייניסטים מטיפים להם מסיבות בריאותיות הם למעשה דפוסי ההתנהגות המאפיינים 'אנשים תרבותיים' — החל בניקיון, עבור בשליטה ברגשות, הימנעות מדיבור בקול רם מדי, אכילה מתונה ועד שליטה במיניות. אוסף עצום של הנחיות היגייניות המקיף כמעט כל תחום של חיי היום־יום. מה, איך וכמה לאכול, כמה ואיך לישון, אילו בגדים ללבוש, כמה ומתי להתרחץ (ואפילו איך להתנגב!), איך לסדר את הבית ועוד".

לשפר את הגזע

תומר אפלבאום

הירש עוקבת אחר צמיחתה של הציונות, שמזהה עוצמה לאומית עם בריאות הגוף של האזרחים. בקונגרסים הציוניים נואמים רופאים ואנשי מדע שמאבחנים את מצבם הגופני הירוד של היהודים. "אני כוללת בהגדרה אנשי מדע קבוצה שלמה של רופאים וביולוגים יהודים שעוסקים באופן מדעי בשאלות של גזע ובהיבטים של בריאות הציבור. חלקם גרמנים וחלקם יוצאי מזרח אירופה שלמדו במרחב הגרמני".

בקונגרס הציוני החמישי, ב–1901, קרא ד"ר מקס נורדאו לערוך "חקירה סטטיסטית מדויקת של העם היהודי", כדי "לקבל ידיעה ברורה וודאית על טיב החומר האנושי, שעמו עלינו לעבוד..." נורדאו גרס שדרושה ספירה אנתרופולוגית, ביולוגית ואינטלקטואלית של היהודים, שתקיף בין השאר שאלות כמו כיצד היהודי עובד, מהו רכושו? מה הוא אוכל ושותה? וגם, "כמה פושעים, מטורפים, חירשים אילמים, פיסחים עיוורים, כפים (אפילפטים)... כלום יש פשעים, שהם מיוחדים... לעם היהודי". עבודתם של הרופאים הציונים התמקדה בשאלת ה"ניוון" של היהודים ובזיהוי הפרויקט הלאומי עם השבחת הגזע. הירש כותבת שתפיסתם של היהודים כגזע, שהתבססה בגרמניה בעשורים האחרונים של המאה ה–19, "קסמה במיוחד לציונים, היות שהיא ייחסה ליהודים זהות קולקטיבית אחדותית, המעוגנת בביולוגיה".

מנהיגי הציונות והרופאים היהודים נדרשו לביולוגיה ולהשבחת הגזע. האם זה מסמן אותם כגזענים?

"מבחינה מסוימת הם היו גזענים, ולאו דווקא מכיוון שהם נדרשו לביולוגיה ולהשבחת הגזע. רובם ככולם חשו עליונות תרבותית כלפי הערבים, היהודים המזרחים, ולרוב גם כלפי היהודים ה'לא מתורבתים' במזרח אירופה, אם כי יהודי מזרח אירופה, בניגוד לשני הראשונים, לא נתפסו כגזע נפרד. גם אם לא כולם השתמשו במונחים גזעיים כדי לתאר את ההבדלים בין הקבוצות האלה — והיו שבפירוש דיברו על היהודים המזרחים כעל גזעים או תתי־גזעים בתוך הגזע היהודי — הרי שההנחה שבכל זאת קיים בבסיס איזשהו הבדל ביולוגי היא לדעתי הנחה שמושרשת די חזק, גם אם היא לרוב מוכחשת.

"במובן אחר, אמירה כמו 'מנהיגי הציונות והרופאים היהודים מגרמניה היו בעצם גזענים' משטיחה הבדלי עמדות בתוך שדה שבו קיומם של גזעים אנושיים היה כמעט מובן מאליו. כמו כל שדה של פעילות מדעית, גם מדע הגזע היה שדה הטרוגני למדי. לדעתי חשוב שתהיה לנו אפשרות להבחין, למשל, בין כאלה שטענו לא רק שיש הבדל, אלא גם היררכיה ברורה בין גזעים, לכאלה שהתווכחו עמם וטענו שיש אמנם הבדל, אבל לא היררכיה. היו שסברו שגזע הוא מהות קבועה ובלתי משתנה, ואחרים שסברו שהתכונות הגזעיות יכולות להשתנות. היו שראו בגזע עניין פיזי־ביולוגי גרידא והיו שראו בו, כמו ארתור רופין, גם מהות שמעצבת תכונות רוחניות, את 'רוח האומה'.

"בנוסף, אנשים יכולים להיות גזענים גם בלי לאמץ תפיסות מפורשות של הבדלי גזע. נורדאו, למשל, לא היה מגדיר את יהודי מזרח אירופה כבני גזע נפרד, אבל הוא כותב עליהם דברים שהם גזעניים באופן מובהק. למשל, הוא מכנה אותם 'הננסים העלובים שבגטו המזרחי, מחוסרי־האונים, הרזים והצנומים, הגונחים ומשתעלים'. אם אנשים היו קוראים מה הוא כתב אני לא מאמינה שהיו קוראים רחובות על שמו. מקסימום איזו סמטה אפלה".

הירש: "מבחינה מסוימת מנהיגי הציונות והרופאים היהודים היו גזענים, ולאו דווקא מכיוון שהם נדרשו לביולוגיה ולהשבחת הגזע. רובם ככולם חשו עליונות תרבותית כלפי הערבים, היהודים המזרחים, ולרוב גם כלפי היהודים ה'לא מתורבתים' במזרח אירופה, אם כי יהודי מזרח אירופה, בניגוד לשני הראשונים, לא נתפסו כגזע נפרד"

את הקישור בין הציונות להשבחת הגזע אפשר למצוא כבר בנאומו של הרצל לפני הברון הירש, במאי 1895, שבו טען כי "בין אם נישאר ובין אם נהגר, ראשית כל יש לשפר את הגזע היהודי באופן מיידי, להפוך את היהודים ללוחמים טובים, לחובבי עבודה ולבעלי מידות טובות, אחר כך הגירה..."

הירש מזכירה שהציונים היו נטועים ברוח התקופה ובגרמניה, כמו בארצות אחרות, קמה באותן שנים "האאוגניקה" — השבחת הגזע, כתנועת רפורמה חברתית של המעמד הבינוני. יהודי מזרח אירופה שנדחקו בסמטאות הצרות והמלוכלכות נתפסו כזירה המרכזית של החולי והניוון היהודי, בהשוואה ליהודי גרמניה המערביים שזיהו באחיהם מהמזרח את העבר שממנו נחלצו.

התיאורים הקשים ביותר מופיעים בכתבים של שני רופאים, שהירש מביאה בספרה. שניהם ממוצא מזרח־אירופי והם רכשו את התרבות הגרמנית. הראשון הוא רופא העיניים מקס מנדלשטם, ממקימי תנועת "חיבת ציון" ומנאמניו של הרצל בתנועה הציונית. השני הוא מקס נורדאו, רופא, עיתונאי וסופר, שמאמרו "יהדות השרירים", שבו קרא ליהודים להיות שוב "גברים עמוקי חזה, דרוכי איברים, עזי מבט", כאבותיהם הקדמוניים, צוטט רבות. הירש כותבת שהשניים "תרמו יותר מכל אדם אחר לפופולריזציה של הקישור בין ציונות להשבחה גופנית".

ד"ר מנדלשטם תיאר את היהודי המזרח־אירופי כמי שמביא את העוני, הזוהמה והאומללות למערב אירופה. בנאומו מ–1900 שהתפרסם גם בכתבי עת ציוניים, הוא תיאר את העיירה היהודית בשיא עליבותה. "מקלט לאלף עד אלפיים נפש ואף יותר, לרוב מרוחק מהדרך הראשית, עם רשת דרכים עלובה, בנוי צריפי עץ... עם חצר שגודלה מספיק בשביל להכיל בור שפכים פרימיטיבי, עם סמטאות ללא מדרכה, המתמלאות לאחר כל גשם בשלוליות ובבריכות של מים מרופשים, שבהן מתרוצצים ורוחצים את פניהם ילדים עירומים למחצה, או חזיר שאבד מן הכפר הסמוך... חדרים קטנים, צרים וטחובים, לעתים קרובות ללא ריצוף, ובמקומו תערובת של בוץ ולכלוך, שבה רוחשים מיקרובים במיליונים... בתי הספר... חדרי מגורים קטנים, שבהם עשרה עד 15 קונדסים גוחנים על הספרים משחר ועד לילה, בתאורה דומה לאור הדמדומים... דוכני מכירה קטנים, זרועים בצפיפות זה ליד זה, ולפניהם מוכרים או מוכרות התרים אחר לקוחות, ואם מופיע איכר, עטים עליו כלהקת זאבים מורעבים, כדי לפתותו, לעתים בכוח הזרוע, לתוך החנות... עיירת גטו, שכמוה יש אין ספור, ונראית היא כפצע מוגלתי על פני עור בריא".

ככוח חיזוק צירף מנדלשטם לסיור כלכלן חברתי רוסי והם ביקרו באחד הבתים. "ראינו לפנינו חור גדול, מכוסה בחלקו בלוחות מרקיבים, מסביב פזורות שאריות ירקות, סחבות, עצמות דג וכו'. תחילה סברנו שזהו בור שופכין, אך התברר שזוהי הכניסה לביתם של יצורים אינטליגנטים..."

מנדלשטם ייחס את קומתם הנמוכה של יהודי הגטו לתכונות הגזעיות שלהם ולאורח חייהם העלוב. "כאשר מתהלך לו אדם זר בסמטאות הגטו, מיד יבחין, שבקרב המון הנמלים היהודיות האצות הנה והנה, אך לעתים רחוקות ייתקל באדם בריא וחסון. תחת זאת הוא פוגש בעיקר דמויות, שגופן המצומק והכחוש, החזה הנפול עם הכתפיים המזדקרות, הגרון הארוך, הרזה, הלחיים השקועות, מבט העבדים התועה, החשדני... זרע אנשים חלש, שאינו מסוגל להישגים".

מנדלשטם מתאר את יהודי מזרח אירופה כ"וילדע חייעס" ולא כבני אדם, מדוע?

"הוא מצייר תמונה שלהם שקשה לאנשים תרבותיים לדמיין. בקונגרס הציוני הרביעי בלונדון ב–1900 הוא אומר לקהל שלו, 'תסתכלו על האיסט אנד' (אליו היגרו בסוף המאה ה–19 יהודים ממזרח אירופה), ומזהיר שעוד רגע גל חדש של יהודים מהמזרח יהיו אצלם בבית, באיסט אנד על 'סמטאותיו הטחובות והמלוכלכות, העוני והאומללות', וזאת אם באי הקונגרס ואורחיו לא יתמכו בפעולה ציונית שתטה את ההגירה החוצה מאירופה, כשברור שהמהלך הבא הוא לשפר ולתרבת את יהודי מזרח אירופה. היו שגרסו שהציונות צריכה להתחיל בפעולת התירבות על אדמת אירופה לפני ששולחים אותם לפלשתינה. והיתה התפיסה שאומרת שיש לשלוח את 'האנשים החדשים' לאותו מרחב פראי בתולי כמו שהם. יישלחו האנשים, ש'אנחנו לא כל כך רוצים אצלנו בבית', אנשים שחיים בתנאים קשים ומצוקה, ובמושבות הם יצטרכו לעסוק בעבודת אדמה, להתגבר על קשיי ההתיישבות ואולי גם להיתקל בהתנגדות של האוכלוסייה המקומית כחלק מן התהליך".

האיש שהתבייש באמא שלו

בחזרה לנורדאו. הירש כותבת בספר, כי הוא סבר שאורח החיים של יהודי מזרח אירופה היה שריד של תרבות מזרחית. ב–1898, בהרצאה בברלין, הוא אמר כי "יהודי מזרח אירופה הולכים וגוועים ממש בין שלשלאות החוקים הננעצות בבשרם... הם נהפכים לבהמות שכולות מתוך חוסר מחסה, באין כסות לבשרם ובאין מזון, ילדיהם מתים עוד בגיל היניקה, או שהם גדלים ונעשים גמדים נגועי רככת. הגזע כולו נידון למחלות, לבערות, לניוון הנפש וכיליונו הגמור אינו אלא שאלה של דורות מעטים. חייבים אנו לעשות כל מה שבכוחנו, כדי להרים את יהודי המזרח ההולכים ומתנוונים, או שכבר נתנוונו, לדרגה כלכלית, מוסרית ורוחנית יותר גבוהה".

לנורדאו, שהמליץ לעסוק בהתעמלות כדרך לשפר את האישיות, היו בעיות זהות. כמי שקיבל חינוך אורתודוקסי, הוא התבייש באמו כשביקרה אותו בווינה. במכתב ששלח לאחותו הוא התלונן שהליכותיה פרובינציאליות, שפתה יידיש, היא אנאלפביתית ומנהגה לירוק לפני הארוחה גורם לשכנים לרטון בכעס.

הדסה, הארגון הציוני של נשות אמריקה

התיאורים מעוררי שאט הנפש של יהודי המזרח, שנועדו לשמש תזכורת ואזהרה ליהודי המערב, לא נעדרו גם מנאומיו של נורדאו באותו קונגרס בלונדון. "אם אחרי 270,000 היהודים הרומנים ייקחו בידיהם מטה נדודים 780,000 יהודי גליציה? ועל אחת כמה וכמה — כשיתחילו לזוז מיליוני היהודים הרוסים, כשים של אנשים גוועים ברעב וזועקים מעוצמת ייסוריהם יישא את רגליו אל מפתן ביתכם?"

ב–1903 ביקש נורדאו לעשות נפשות לציונות בקרב יהודי צרפת. הוא פירסם מאמר בעלון של ארגון יהודי צרפתי וחזר על האיום. "עשרה מיליוני עבדים אלה... יהודי המזרח האומללים, המכוערים, העלובים, לובשי הקרעים... הרי הם שארי בשרכם בדרגה חמישי בחמישי או שישי בשישי..." נורדאו קרא לשפר את מצבם לקראת הימצאותה של ארץ, "ככל שתהיה קטנה, שבה יהיו היהודים יוצרים ובונים מפעל של ציוויליזציה..." הוא גם טרח להרגיע את יהודי המערב שהעלייה לארץ אינה מחייבת את היהודים המתורבתים, אותם "בני אירופה המזהירים", וכתב: "אל תאמינו לאותם המספרים לכם על הציונות דברי הבל — כגון שהיא דורשת כביכול את יציאתם של כל היהודים. לא זו הכוונה".

עד ראשית תקופת המנדט, כותבת הירש, הפעולות בתחום בריאות הציבור והחינוך להיגיינה בחברה היהודית בפלשתינה היו יוזמה של יחידים וארגונים קטנים. אחד מהם היה הלל יפה, יליד רוסיה שלמד רפואה בז'נבה, התיישב בפלשתינה ב–1891 ובין השאר שימש כרופא של הקהילה היהודית בטבריה והסתובב במושבות בגליל. הוא דרש מהחלוצים לחדול מעשיית הצרכים בחוץ וקרא להסדרת התנאים הסניטריים של בתי השימוש, משום שברוב היישובים והקבוצות, בתי השימוש היו בור פתוח שכמה קרשים הונחו עליו. הירש כותבת כי לא אחת פרצו בשל כך מגיפות. למשל מגיפת דיזנטריה בקיבוץ גבעת השלושה ב–1935.

"ד"ר יפה ורופאים אחרים הגיעו ארצה כאנשים פרטיים ולא כמוסד רב כוח כהדסה", מוסיפה הירש בראיון. "צריך להדגיש שהחלומות האוטופיים והתוכניות ליישוב הארץ כפי שהם מובאים בנאומים בקונגרסים הציוניים לא היו בני יישום. התנאים הבשילו רק בתקופת המנדט הבריטי. יש מוסדות שמתחילים להיבנות עוד קודם לכן ולאט־לאט זה מתגבש לכדי מכלול של פעולות שאפשר להגדירן כפרויקט מעשי. הדסה באה כגוף בפני עצמו עם אג'נדה ודרכי פעולה. ואם את מסתכלת מה הטיפוס האנושי שמדמיין נורדאו לעומת הטיפוס האנושי שמדמיינת הדסה, יש הבדלים אבל יש גם מרכיבים משותפים".

את כותבת שיהודי מזרח אירופה נחשבו למזרחים לא מתורבתים, עד שהם הגיעו ארצה והוגדרו כמערבים. מדוע?

"כאן נכנס הממד של הגזע. השיח ההיגייני טען, 'תעשו מה שאנחנו אומרים ותהפכו לתרבותיים'. לכאורה יש כאן ממד שוויוני, שאומר שכל מי שאימץ את אורח החיים הזה יכול להיות אדם תרבותי. אבל השיח הזה משמר בתוכו את ההבחנות הגזעיות כמו שהמערביות משמרת בתוכה את ההבחנה הגזעית ואת ההנחה שאומרת, 'מערביות שווה לבנות' (whiteness) וחוסר תרבות מזוהה עם גזעים לא לבנים. כשיהודים מהגרים לארצות הברית החל מסוף המאה ה–19, הם לא נתפסים כחלק מהגזע הלבן ורק בהדרגה הם הופכים ללבנים. ההיררכיה הגזעית וההיררכיה של התרבות נתפסות כאקוויוולנטיות. לכן כשאנשים שמזוהים כ'לבנים' לא מתנהגים באופן תרבותי, ההנחה היא שזה מצב זמני כי הם סוחבים איתם את תרבות הגטו. ברור שבסופו של דבר הם יהפכו לתרבותיים כי הם בני תרבות במהותם הגזעית. מי שנתפסים כבני גזעים הם המזרחים, וכך בפירוש מדברים עליהם, בין אם הכוונה לבני גזעים אחרים או לתתי גזעים אחרים. יש כאן הנחה שיש איזה הבדל ביולוגי שלא ניתן לצמצום.

"רופאים בארץ מדברים בפירוש במונחים של גזע ותתי גזעים. הפסיכיאטר אברהם רבינוביץ', אשר עבד כפסיכיאטר במוסד 'עזרת נשים', דיווח על תנועת החולים בשנים 1921–1928, והפריד בין כלל המאושפזים, בין 'גזעים פרימיטיביים' כגון יהודים בוכרים, גרוזינים ופרסים לאחרים. הוא כתב, 'אין לעבור בשתיקה גם על הגזעים הפרימיטיביים שלנו... הכרתם, בעלת התוכן הדל, אין לה תביעות מיוחדות כלפי החיים, והיא נכנעת באופן עבדותי לתנאים החיצוניים'. הוא טען שכיוון שהם גזעים פרימיטיביים הם לא מושפעים מהמחלות של האדם המודרני והניח שקיים הבדל גזעי בין יהודים מאירופה ליהודים ממדינות ערב".

כשהירש מגוללת בספרה את הסיפור של הדסה ושל ארגוני הנשים היא מדגישה שהם הציבו את המזרחים ואת הערבים כאובייקטים שיש לחנך ולתרבת. היא מצטטת את ד"ר בצלאל פרבר, שתיאר את תנאי חייהם של הערבים, שגרו בתוך לכלוך, אשפה וזבובים. כמוהם גם הקהילות היהודיות־מזרחיות, שמתוארות בטקסטים היגייניים "כמי שחיו בתנאי לכלוך, מחלות, תזונה לקויה, ילודה מופרזת, חיים בחדרים צפופים ומצחינים, בלי אוויר ואור". הירש מביאה את עדותה של אחות בשם רחל פסח, שעבדה ב–1928 בשכונת נחלת ציון בירושלים. "איני יודעת עד כמה שאפשר עוד יהיה בכלל לעזור לאנשים ששן הדלות והבערות מכרסמת בנפשם זה כמה דורות ושהסביבה הפראית משם הם באו טימטמה את לבם ואטמה את מוחם כנגד כל השפעה תרבותית. דברי אלה יהיו רק ישועת עזרה בשביל הילדים הרכים הללו, ההולכים ונרקבים בבוץ הזה. אותם אפשר עוד להציל..."

קשה לאתר בספר דמות שאינה גזענית ונדמה שקשה להצביע במחקר שלך על דמויות משפיעות ממוצא מזרחי. מדוע?

"כולם באים לכאן עם תודעה של עליונות המערב על המזרח, כשהעליונות היא לא רק תרבותית. יש לה רכיב גזעי, גם אם היא מתכחשת לו. עם זאת, יש שם גם אנשים כמו חנה הלנה טהון, רעייתו של יהושע טהון מראשי היישוב היהודי, עובדת סוציאלית ועיתונאית שהקדשתי לה מאמר נפרד. טהון פעלה וחקרה את הקהילות המזרחיות וסימנה לה למטרה לתמוך בהן. מצד אחד היא עשתה פעילות מתרבתת ומהצד האחר היא קראה להפוך את האנשים הללו לחלק מן החברה בזמן שהם הוזנחו כאן ונתפסו כאיום על החברה המערבית".

הירש כותבת כי בראשית שנות ה–40 חל שינוי מסוים במעמד האוכלוסייה המזרחית. החלו להתמקד פחות בתכונות שיוחסו לה ויותר בצורך לשפר את מצבה. ד"ר יוסף מאיר, למשל, קרא ב–1946 לשמור על שיעור הילודה הגבוה ולהקטין את התמותה בקרב העולים מארצות המזרח: "לו נמצאו כיום באיזה יער בפולין כמה אלפי יהודים נסתרים, מה גדול היה הרעש סביבם, מה גדולה המלחמה על סרטיפיקטים בשבילם, כמה ספינות היו הולכות לאיבוד כדי להביאם הנה, והנה הם כבר פה... הבה נעלה אותם לארץ ישראל".

זולטן קלוגר / לע"מ

סיטואציה מורכבת

דפנה הירש ובת הזוג שלה זה 21 שנה, סמדר שרון, התעניינו מעט מאוד בסוגיות של היגיינה וניקיון לפני 12 שנה, כשנולד בנן עומר. "אני לא בן אדם מאוד נקי אבל אני בן אדם מאוד מסודר", אומרת הירש, שמכירה תודה לבת הזוג שנכחה בבית הרבה יותר ממנה בשנים שעומר היה תינוק.

כשעומר נולד, והירש היתה שקועה בעבודה על הדוקטורט, היא החלה לקלוט על מה היא כותבת. "התרגלתי לזהות את ההיגיינה בעיקר עם משמעת, עם שליטה ועם הפרדה בין אנשים", היא אומרת. "אמנם רבים מדגמי ההתנהגות שנכללו ברפרטואר ההיגייני נראים היום חסרי קשר למה שאנחנו מזהים עם בריאות גופנית, אבל צריך להודות שהיו גם כאלה שסייעו להציל חיים. אבל לאחר שעומר נולד התחוור לי יותר מתמיד כיצד הברכה שבהיגיינה הופכת אותה לסוג אפקטיבי למדי של טרור".

בפרק הפותח את הספר כותבת הירש כי כשעומר היה ילד קטן והיא ניסתה לפעול בניגוד לצווי ההיגיינה המקובלים, הטיחה בה חברתה לחיים שהיא לא הסיקה כלום מהמחקר שלה. הירש מחייכת ומודה שראתה בזה סוג של מחמאה. "כשאנחנו מגדלים ילדים, הצעקות שלנו, 'אל תיגע! אל תשים בפה!' תדירות ומוגזמות. הרי ילדים אוהבים להתעסק בכל מיני לכלוכים שהם מגלים בגינה או ברחוב וממהרים לשים בפה. כשאת מגדלת ילד את מוצאת את עצמך לא אחת מתנפלת עליו ואז את תוהה איך יכול להיות שהילדים האלה מצליחים להישאר בריאים. זה רגע שבו מוחשי כמה נטמעו בנו הרגישות והחרדות סביב נושא ההיגיינה. היום נפוץ הדיבור על יתר היגייניזציה, בעיקר בחברות מערביות שבהן הילדים לא נחשפים מספיק ללכלוך. התנהגויות היגייניות מצטרפות למכלול לא רציונלי. בבית שלי ושל סמדר יש חוק ברור — אסור לשבת עם בגדי היום־יום על המיטה בחדר השינה. לעומת זאת יש לנו שני חתולים שמשחקים בארגז החול שלהם ומיד אחר כך קופצים למיטה שלנו. מסקנה: לחתולים אצלנו יש יותר פריבילגיות מלבני אדם. בת זוגי מסבירה זאת באהבתה לחתולים".

ואת?

"לכלוך לא מטריד אותי. ניקיון ולכלוך הם כוח מסמן חזק למי תרבותי ומי לא. אבל כמו שכבר אמרתי, זה אוסף של מרכיבים שלחלקם יש כוח יותר גדול להגדיר תרבותיות. מה אנחנו אוכלים ומה לא, זאת רק דוגמה אחת. אבל אם אדבר כשאני אוכלת ויעופו לי חתיכות אוכל מהפה, ברור שזה לא תרבותי. גם דיבור בקול רם הוא מרכיב שמסמן חוסר תרבות. לעמוד בתור ולדחוף אחרים בתור או לגעת בזולת, אלה הרי דברים שמסמנים חוסר תרבות".

אלה תכונות של חלק ניכר מהישראלים, לא?

"אני מסרבת להגדיר התנהגויות כאלה כתרבותיות או כלא תרבותיות. זה ליפול לתוך הפח ההיגייניסטי. אין לי בעיה עם זה שאנשים נוגעים אחד בשני, גם כשנוגעים בי. יש חברות שבהן אף אחד לא מעז לנגוע ברעהו ויש חברות שבהן נוגעים כל הזמן, גם אם זה לא מוצא חן בעיני הזולת".

מקס נורדאו
Getty Images

נפגשנו בתל אביב בדירתה של אמה, ציונה שמשי, אמנית רב תחומית, מרצה ומבקרת. הירש הגיעה לביקור קצר בארץ לרגל יום עיון שהוקדש לספרה באוניברסיטה הפתוחה, שם היא מכהנת כחברת סגל. היא דיברה בקול שקט, ענתה באריכות על כל אחת מהשאלות ולא חמקה מהתייחסות לשאלות הקשות שהספר מעלה ביחס לעמדות הגזעניות של אחדים מראשי הציונות וליחס המפלה והגזעני ליהודי מדינות ערב. בנקודות אלו היא בחרה לעקוף את נטייתי לחלץ ממנה אמירות פוליטיות. "אמרת 'הציונות גזענית' — חיסלת את הסיפור", נזפה בי.

"נורדאו (בתמונה) לא היה מגדיר את יהודי מזרח אירופה כבני גזע נפרד, אבל הוא כותב עליהם דברים גזעניים. למשל, הוא מכנה אותם 'הננסים העלובים שבגטו המזרחי, מחוסרי־האונים, הרזים והצנומים, הגונחים ומשתעלים'. אם אנשים היו קוראים מה הוא כתב אני לא מאמינה שהיו קוראים רחובות על שמו. מקסימום איזו סמטה אפלה"

תסבירי.

"מרגע שאמרת 'הציונות גזענית', או אמרת 'הציונות שווה קולוניאליזם', אין סיפור. אני נמנעת בספר מהשימוש במילים הללו. הן מרכיב שאי אפשר להתכחש לו, אבל לא הייתי רוצה שאנשים יפסיקו להקשיב מרגע שאמרת להם שהציונות גזענית. חשוב לי לספר את סיפור הנחלת ההיגיינה ובניית התרבות בחברה היהודית כסיפור רב ממדי. חשוב לי לשמור על העמדה האמביוולנטית. זה לא ספר על גזענים רעים. זהו סיפורם של אנשים שבאו מתוך עולם מסוים ואימצו דגמי פעולה ביחס לקהילות מזרחיות. למשל, כשנשות הדסה באות לנשים מזרחיות ללמד אותן איך לטפל בתינוקות את תוהה מה זה הדבר הזה. באות אחיות צעירות שלא גידלו עדיין ילדים ומלמדות נשים מנוסות איך לטפל בילדיהן. חלק מהדפוסים של האחיות מהדסה נראים בלתי רציונליים בעליל. למשל, ההוראה להניק את התינוק כל ארבע שעות או האזהרה, חס וחלילה לא להרים אותו על הידיים כשהוא בוכה אם לא עברו ארבע שעות. הנשים המזרחיות לא מקבלות בהכנעה את כל מה שאחיות בריאות הציבור אומרות. אבל יש גם מקרים שהנשים המזרחיות דורשות את ההתערבות הזאת כי הן רואות בה סוג של טיפול והתייחסות אכפתית של הממסד. נשות הדסה הולכות לקהילות שאף אחד ביישוב לא מסתכל עליהן. אני לא יכולה להתבונן על זה מנקודת מבט של טוב או רע. אני מסתכלת על הדסה מנקודת מבט פוליטית מסוימת. אחרים ראו בסיפור של הדסה סוג של סיפור תהילה, הנשים מאמריקה שבאו ועשו עבודה ציונית חלוצית מבורכת. הסיטואציה מורכבת".

מה אומרת המילה המקיפה־כל "מורכבת"?

"נכון שכל האנשים שאני עוסקת בהם החזיקו בתפיסה של עליונות מערבית מובהקת, שלכאורה התייחסה ל'תירבות' ולמעשה היה בה רובד גזעי — לפעמים מפורש ולפעמים מובלע. חוסר הנוחות שלי מהאמירה הזאת נובע משני טעמים. ראשית, משום שהוא משטח הבדלים בין תפיסות שונות. יש עמדה שאומרת, שכל האנשים, בכלל, הם גזענים. אבל אם כל האנשים הם גזענים, עולה מכך שגזענות זו כמעט תופעת טבע. בהקשר שבו הרעיון שקיימים גזעים אנושיים הוא כמעט מובן מאליו — שימושים שונים במושג הגזע יכולים להיבדל זה מזה במידת הגזענות שלהם, כשם שאפשר להיות גזענים בלי להידרש למושג הגזע. מבחינה זו, לא הייתי שמה את כל האנשים שאני כותבת עליהם על מישור אחד. שנית, משתמע מכך שהבעיה היא בכך שגזענות היא בעיה של יחידים, 'אנשים גזעניים'. אבל הבעיה המרכזית בציונות לדעתי היא לא בגזענות של יחידים, אלא בכך שהגזענות טבועה בתוך השיטה, היא חלק מהמנגנון. הציונות בנויה על משטר ממוסד של פריבילגיות: יהודים לעומת לא יהודים, יהודים אשכנזים לעומת יהודים מזרחים. המשטר הזה קשור באופן הדוק לפרויקט ההתמערבות שעומד במרכז הספר, על ההיבטים הגזעיים המוכחשים שלו".

אפשר לראות בפרויקט ההיגייני סיפור הצלחה של בניית תרבות?

"מהבחינה של הורדת שיעור התחלואה והתמותה, ברור שהפעילות עשתה משהו. מהבחינה של להפוך את הישראלים לאנשים ששמים דגש על בריאות גופנית בעיקר מהכיוונים האסתטיים שלה, זה עניין סבוך. ניקח את מחקרה של יעל השילוני דולב 'מהו תינוק רצוי, הפלות סלקטיביות בשל אנומליות בכרומוזומי מין בגרמניה ובישראל' ('תיאוריה וביקורת', 2004), שמצאה שבישראל מתבצעות יותר בדיקות הריון ובדיקות גנטיות לעובר מבכל מקום בעולם. בישראל שיעור ההפלות של עוברים עם בעיות גבוה יותר מאשר בגרמניה, למשל, והבעיות המרכזיות הן בעיות אסתטיות. המחקר מראה שיש בישראל אובססיה לאסתטיקה גופנית. גם האנתרופולוגית מאירה וייס מראה במחקריה שהרגישות לגוף המושלם והאסתטי בארץ היא קיצונית. לטעמי גישה מתקדמת יותר היא לקבל את האנשים שלא עונים לדגם המושלמות הגופנית, לא לשאוף לייצר איזה טיפוס אידיאלי".

יש הטוענים שמדינת ישראל הולכת ונעשית יותר ויותר "מזרחית". מקובל עלייך?

"לומר שזאת מדינה מזרחית, זה שוב מעלה את הדפוסים האלה, 'מזרחי' 'מערבי'. אנחנו יושבים במזרח ומה שהתגבש כאן בטח לא דומה לאידיאל המערבי. בעיני עצמנו אנחנו בני תרבות מתקדמים, כסוג של איזו תודעה תרבותית, כתפיסה של ישראל כמבצר של אירופיות במזרח התיכון, אבל רק בעיני עצמנו. הזיהוי של מערביות עם תרבותיות ושל מזרחיות עם חוסר תרבות טבוע עמוק בחברה הישראלית, או לפחות בקבוצות דומיננטיות בתוכה. מספיק להזכיר את סיפור הפסל של עמיר פרץ כאדם קדמון או את האופן שבו המזרחים מיוצגים בתוכנית כמו 'ארץ נהדרת', כדי לראות עד כמה דפוסי המחשבה האלה מושרשים עמוק. מובן שאי אפשר לייחס את התפיסות האלה רק לשיח ההיגייני, אבל הוא נותן להן משנה תוקף, מכיוון שהוא מקנה להן גושפנקה מדעית. מבחינות אחרות, ברור שישראל היא לא בדיוק הפנטזיה של ההיגייניסטים. הטיפוס שמדמיינים ההיגייניסטים הוא של אדם שעושה כל דבר בשעה קבועה, שלא מדבר בזמן הארוחה, שלא צועק, שלא נכנס לאחרים באמצע הדברים, שלא מנשק ילדים, שתמיד מפגין איפוק ושליטה ברגשות... פעם התארחתי אצל אשה גרמנייה שסיפרה לי כיצד כשביקרה בישראל היתה בטוחה שהיא תגיע לארץ מערבית, אבל זה היה האוריינט! האוריינט!"

ואיך את רואה את ישראל לאו דווקא מבעד למשקפי החוקרת?

"אני בעיקר לא אוהבת את תודעת העליונות שיש לישראלים על פני הסביבה. יש לי יחסים אמביוולנטיים עם הארץ הזאת. יש בה הרבה דברים נוראים ומקולקלים. אבל מהרבה בחינות אני מחוברת אליה ואני לא רואה את עצמי חיה במקום אחר, למרות ששלחו אותי כל כך הרבה פעמים לגור בעזה. הן בפייסבוק והן בהפגנות שבהן לקחתי חלק כפעילה בתעאיוש. אני רואה את העתיד שלי כאן".

מחקר החומוס הגדול

הירש נולדה לפני 44 שנים בתל אביב. בתם היחידה של האמנית ציונה שמשי ויכין הירש, מוותיקי צלמי הקולנוע בארץ, במאי ומבקר שנפטר מאירוע מוחי לפני ארבע שנים בגיל 77. היא למדה בבית הספר היסודי א. ד. גורדון ובתיכון עירוני ה'. את שירותה הצבאי עשתה כפקידה בהוצאה לאור של משרד הביטחון. בגיל 16 החלה לצלם. "גדלתי בבית עם הורים אמנים. אמא פסלת ואבא צלם, והבית היה תרבותי־אמנותי. רציתי להיות אמנית כמוהם. הלכתי ללמוד צילום". במשך שירותה הצבאי הירש למדה צילום בקמרה אובסקורה ואחר כך נסעה לניו יורק ולמדה צילום באוניברסיטת ניו יורק ובניו סקול. ב–1993 היא גילתה שחיי המחקר והנבירה בארכיונים מרתקים יותר, שלא לדבר על הגילוי "שאני נהנית יותר לכתוב מאמרים ועבודות עיוניות".

הורייך דעתניים וביקורתיים. איך זה השפיע עלייך?

"במשפחה שלנו אמי אחראית על הביקורת. היא התייחסה לצילומים שלי, לפעמים היתה ביקורתית ולא פעם היתה אוהדת. כשחייתי בבית הורי, כשישבנו ליד השולחן, הורי דיברו כל הזמן ואני שתקתי. לא בטוח שזה חישל אותי. כשנסעתי ללמוד בארצות הברית היה לי קשה. באוניברסיטה אף אחד לא נותן לך ביקורת מנומקת. זה תמיד אנדרסטייטמנט היסטרי אחרי שאומרים לך כמה הכל נפלא ונהדר. מאחר שהורי שכבר עשו את כל המהפכות, הם לא הותירו לי במה למרוד. מתקופת הילדות היתה לי חירות גדולה לעשות מה שנראה לי. יכול להיות שבאופן לא מודע הייתי זקוקה לטריטוריה שלי והבנתי שיותר בריא ללכת לכיוונים אחרים מאשר לשחק באותו מגרש של הורי. החלטה נכונה, שלא התקבלה כאיזה צעד רציונלי".

הירש: "כשאת מגדלת ילד את מוצאת את עצמך לא אחת מתנפלת עליו... זה רגע שבו זה מוחשי כמה נטמעו בנו הרגישות והחרדות סביב נושא ההיגיינה. היום נפוץ הדיבור על יתר היגייניזציה, בעיקר בחברות מערביות שבהן הילדים לא נחשפים מספיק ללכלוך. התנהגויות היגייניות מצטרפות למכלול לא רציונלי"

את אביה הצלם היא גילתה בגיל מאוחר. "אחרי שחזרתי מהלימודים בארצות הברית עברתי לדירה משלי ורק אז השתנו היחסים שלי עם אבא ללא הכר. כשהייתי ילדה ונערה רבנו המון על הדברים הכי שטותיים. למה אני מדברת שעות בטלפון ולמה המוזיקה בעוצמה כה גבוהה והיינו יכולים לצרוח אחד על השני. מרגע שגרתי לבד, כל הריבים נגמרו ואז גיליתי את הקסם שלו. קיוויתי שהוא ימשיך להיות מעורב בגידולו של עומר, שבעצם אין לו סבים. אבא של סמדר, הארכיטקט אלדר שרון, מת ב–1994 ואבי נפטר כשעומר היה כמעט בן שמונה".

הירש עושה את שנת השבתון באוניברסיטת ניו יורק, במחלקה לחקר התזונה ובריאות הציבור, ושוקדת בימים אלה על מחקר שמתמקד בהיסטוריה של צריכת החומוס בפלשתינה וישראל, מתקופת המנדט ועד היום. "המחקר בודק איך החומוס הפך ל'שיגעון קולינרי' מקומי וכיצד השתנו לאורך השנים הן דפוסי הצריכה שלו והן המשמעויות המיוחסות לו, ומהן הסיבות לשינויים האלה, מיהם הסוכנים שהשתתפו בעיצוב 'הביוגרפיה התרבותית' של החומוס. כמו במקרה של ההיגיינה, גם במקרה של החומוס, מה שמעניין אותי זה האופן שבו תרבות, חומרית וגופנית, במקרה זה, 'טעם', מתעצבת ומשתנה באינטראקציה עם תהליכים וגורמים חברתיים, כלכליים ופוליטיים רחבים".

----------------------------------------------------------
הלכלוך — סמל החלוציות

עבור הבורגנים שהפכו לחלוצים, ההתעלמות מהיגיינה היתה סמל סטטוס

הלכלוך וההפרה הבוטה של כללי ההיגיינה בסביבתם של החלוצים, מגשימי האתוס החלוצי, העלו את מפלס החולים ביניהם אך לא גרעו מהדימוי שלהם. אם היגיינה סימנה תרבות ומערב, את החלוצים שסימלו את השאיפה לייצר "אדם חדש" זה לא עניין. חברי הקבוצות והקיבוצים אימצו עמדה שלפיה טיפוח הגוף ודאגה לצרכיו הם מנהגים של בורגנים מפונקים. רופאים שכתבו על המצב ההיגייני הלקוי בקבוצות ובקיבוצים, כותבת הירש, ייחסו את המצב הזה לחוסר ידיעה ולרשלנות וגם לתנאי המחסור. אבל מבחינת החלוצים היתה זאת "הפרה מכוונת של הרפרטואר הבורגני", אומרת הירש. הפרתן של דרישות ההיגיינה סימלה את תהליך הפרולטריזציה שהם עברו. מבחינתם, התנהגות לא היגיינית סימנה קשיחות ועמידה בתנאים קשים, וגם זוהתה עם גבריות.

החלוצים, כותבת הירש, "היו אליטה משרתת המקריבה את חיי הרווחה והנוחות למען הגשמת המטרות הלאומיות". החיים בלכלוך ובתנאים סניטריים ירודים ביטאו קשר לארץ ושאיפה להידמות לערביי הארץ, הפלסטינים, הבדואים והפלחים. יוסף פיקר, איש העלייה השלישית, כתב: "כמובן שהניקיון אצלנו לקוי מאוד. שותים מי נחל, חיים כערבים ממש... רגלינו נעשו שזופות וכהות כשל ערבים. דורכים על קוצים, בחול לוהט, ואין מרגישים כאב".

בבתי התינוקות דווקא הקפידו על הכללים ההיגייניים ושיעור התמותה של התינוקות היה נמוך במיוחד.

הנרייטה סאלד השתוקקה להצטרף לסוללי הכבישים, אבל אורח חייהם הרתיע אותה. "חלוצים אלה", כתבה סאלד למשפחתה ב–1920, "דור ילוד מלחמה, חיים חיים פרימיטיביים ונאבקים בבעיות הבסיסיות של הקיום. אני חשה תשוקה עזה להצטרף אליהם. מובן, שלא אוכל לשבור אבנים כפי שהם עושים, אבל אולי אוכל לארגן אותם כדי לשפר את תנאי חייהם".

----------------------------------------------------------

מחלקת ההיגיינה של ד"ר ברכיהו

האיש שעומד מאחורי תוכניות החינוך להיגיינה בבתי הספר של היישוב היהודי

החל משנת 1919 התקיימו בבתי הספר שיעורי היגיינה. בבוקר נכנסה האחות לכיתה והתלמידים ידעו שעליהם להפשיל שרוולים, כדי שתוכל לראות אם הם התרחצו. גם פתחו לרווחה את הצווארון וחשפו את החזה, ואחר כך הציגו את הממחטה הנקייה. כל תלמיד נדרש לשים את קצות האצבע על העפעף התחתון ולהוריד אותו כך שתתגלה הלחמית והאחות בדקה לא רק את העפעפיים, אלא גם את גב היד והציפורניים. בשלב הבא, נבדקו האוזניים והשיער כדי לבדוק אם יש לילד או לילדה כינים.

הכוריאוגרפיה הזאת נעשתה בלי שיתקיים מגע בין האחות והילד, והיה עליו להטות את הראש בתנוחה שתאפשר לה להציץ לפנים הנחיריים, לחלל הפה עד הגרון. לסיום נערכה בדיקה לתחתונים נקיים.

האחות בדקה מדי יום את הסדר והניקיון בכיתה והעבירה שיעור מעשי בהוראת ההיגיינה, שכלל פעילות שביצעו הילדים בצוותא: צחצוח שיניים, רחיצת ידיים או תרגילי תנועה. בכמה מבתי הספר הקימה מחלקת ההיגיינה מקלחות. בשנת 1937 נשלחו תלמידים לסיורים בשכונות העוני כדי ללמוד בקרב אילו קבוצות ניתן להצביע על לכלוך והאם יש לכך קשר למוצאם האתני של האנשים הללו.

מרדכי ברכיהו, הרופא שקידם תוכנית להנחלת היגיינה לילדים בבתי הספר מטעם הדסה הוא אחד מגיבוריו המייצגים של הספר. יליד רוסיה, חניך של חינוך מסורתי ובוגר ישיבה שהשלים את הכשרתו הרפואית בשווייץ והשתלם בבית חולים בברלין. לארץ הגיע ב–1912 ועבד תחילה כרופא בגימנסיה הרצליה. כשעדיין לא היו בארץ די אחיות בעלות הכשרה בבריאות הציבור הוא קבע שהאחות היא הדמות שתחנך ותשפיע, ותעמיד שורות שורות של ילדים היגייניים — כלומר נקיים, תרבותיים ומערביים.

"אין ארץ, לא באירופה ולא בארצות הברית, שתוכל להידמות לנו בהשכלתה ההיגיינית והמדיצינית הרבה של אחות בתי הספר ובחוג השפעתה הרבה", אמר ברכיהו. מחלקת ההיגיינה בראשותו החלה את עבודתה בירושלים ב–1919 ושנה לאחר מכן פעלה גם בתל אביב ובחיפה. ב–1930 המחלקה פעלה בכ–270 מוסדות חינוך ברחבי הארץ. בתחילה נדרשה המחלקה להיגיינה למצבם הבריאותי הרעוע של המורים שגם נזקקו לחינוך להיגיינה. המחלקה של ברכיהו פעלה בשדות רבים, החל מריפוי מחלות מדבקות במיוחד כמחלות עיניים ועור, פיקוח על ההיגיינה והסניטציה בבתי הספר ובגנים, ניהול מרפאות לתלמידים, פתיחת בתי ספר לילדים מפגרים וטיפול שיניים חינם לנזקקים. המפעל "קרן המסעדות" של המחלקה סיפק ארוחה חמה שילדים שסבלו מחסר תזונתי.

כל תלמיד נבדק בבית הספר על ידי רופא פעמיים בשנה. עם השיפור במצב של מחלות כמלריה ולאחר מיגור הגזזת (בדרכי טיפול שנויות במחלוקת), הסתפקו בבדיקת רופא פעם בשנה. נפתחו מרפאות לתלמידים שהיו מסונפות למחלקות היום בבתי החולים של הדסה שבהן קיבלו התלמידים טיפול חינם, ובאמצעותן ברכיהו ריכז מידע רב על כל ילד מילדותו המוקדמת ועד בגרותו. הרופאים במרפאות ובבתי הספר גם אספו נתונים על ה"גזע", כלומר צבע העור, השיער והעיניים וערכו השוואות בין הילדים היהודים בפלשתינה, לבין ילדים יהודים בגולה, וילדי ה"גויים", כותבת הירש. ברכיהו חיפש סימני התנוונות כדי למנוע אותם וגם סימנים המעידים על האפשרות שהילדים "יירדו מדרך הישר".

הירש כותבת על תפיסת עולמו של ברכיהו, שהעדיף לטפח את השכבות החזקות יותר מאשר לטפח תלמידים מהשכבות הנמוכות. בספרו "עבודת ההיגיינה בבתי הספר" כינה ברכיהו את העבודה בבתי ספר שבהם יש אוכלוסיה מזרחית גדולה, "סיזיפית". אפילו נציגי ממשלת המנדט ביקרו את העמדה המפלה והגזענית שלו. מנהל מחלקת החינוך של ממשלת המנדט מתח ביקורת על מערכת החינוך היהודית ב–1936. "יש לכם שני סוגי עולים. הראשון, עולים אירופאים, להם אתם דואגים. האחרים, עולים מארצות המזרח, אותם אתם זונחים ומהם אתם מתעלמים".

הרשמה לניוזלטר

-

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות