נשלפים מהמיטה בלילות: צה״ל כלא אלפי ילדים ונערים. אלה עדויותיהם - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשלפים מהמיטה בלילות: צה״ל כלא אלפי ילדים ונערים. אלה עדויותיהם

לכתבה
מעצרו של פווזי אל־גונידי Wisam Hashlamoun / Anadolu Agency

לוקחים אותם בהפתעה, מכסים את עיניהם ומפחידים אותם במשך שעות. מסכת של אלימות מלווה את מעצריהם של קטינים בגדה

194תגובות

אלה היו שעות אחר הצהריים סגריריות למדי בעיירה הפלסטינית בית אומר, כיאה לשלהי חודש פברואר. זה לא הפריע לילדים של משפחת אבו עייאש לשחק ולצהול מחוץ לבית. אחד מהם, לבוש תחפושת ספיידרמן, קפץ ממקום למקום. הוא הרי איש העכביש. לפתע הבחינו בקבוצת חיילים צועדת על רצועת העפר ממול. באחת התחלף המבע על פניהם משמחה לבעתה — והם מיהרו להיכנס לתוך הבית. זו לא הפעם הראשונה שהם מגיבים כך, אומר אבי המשפחה. זה חוזר על עצמו מאז שעומר, בן 10, נעצר על ידי החיילים בביתו.

עומר הוא אחד מבין מאות רבות של נערים פלסטינים שישראל עוצרת מדי שנה (בין 800 ל–1,000). חלקם בני פחות מ–15, יש בהם גם כאלה שעוד לא חגגו 13. מפת המעצרים מגלה מעין נוסחה: ככל שהכפר הפלסטיני קרוב יותר להתנחלות, כך גדלים הסיכויים שהקטינים שגרים בו ייעצרו. לדוגמה, בעזון, שנמצא ממערב לקרני שומרון, אין כמעט בית שבו לא ידעו מעצר. התושבים מספרים שיותר מ–150 מתלמידי בית הספר התיכון היחיד ביישוב נעצרו בחמש השנים האחרונות.

אבל עזון הוא רק דוגמה, והוא לבדו אינו מסביר כיצד בכל רגע נתון יש כ–270 נערים פלסטינים בבתי הכלא הישראליים. גם סיבת המעצר הרווחת — יידוי אבנים — לא משלימה את התמונה. שיחות עם נערים רבים, עורכי דין ופעילי זכויות אדם, למשל מטעם "בצלם", מגלות תבנית למעצר, ועדיין מותירות שאלות פתוחות. למשל, מדוע הכיבוש מצדיק מעצרים אלימים ולמה מופנים איומים נגד הקטינים. 

כמה הורים ישראלים, שמעצרי ילדים פלסטינים פרט על רגשותיהם החליטו להתגייס למאבק למענם. תחת הארגון "הורים נגד מעצרי ילדים", הם פועלים ברשתות החברתיות ומקיימים אירועים במקומות ציבוריים "כדי להגביר את המודעות להיקף התופעה ולהפרת הזכויות של קטינים פלסטינים וכדי ליצור קבוצת לחץ שתפעל להפסקתה", כפי שהם מסבירים. ככלל נדמה כי לא חסרות ביקורות על הנעשה. לצד ארגון "בצלם" שעוסק רבות בנושא, גם מעבר לים מביעים זעם. יוניצ"ף כבר התריע על "יחס מתעלל, שיטתי וממוסד", דו"ח של משפטנים בריטים קבע כי תנאי החזקת הנערים הפלסטינים "עונים להגדרה של עינויים" ורק לפני כחמישה חודשים גינתה מועצת אירופה את מדיניות מעצרי הקטינים של ישראל וקבעה: "חובתנו לוודא שמערכת המשפט הישראלית לא הופכת לכלי נקמה או לדיכוי זכויות אדם".

המעצר

כמחצית מהנערים הפלסטינים נעצרים בביתם. זה קורה באמצע הלילה ולאחר שהבית נפרץ בידי חיילים — מספרות העדויות. למשפחה נותנים מסמך המפרט לאן נלקח הילד ובגין איזה אישום. המסמך כתוב בערבית ובעברית, אך לרוב מפקד הכוח ממלא את הפרטים בעברית בלבד — ומותיר אחריו הורים שאינם יכולים לקרוא ולהבין מה בכלל רוצים מבנם.

תמונה שצולמה על ידי חייל בעת מעצר קטינים בגדה המערבית

עו"ד פארח ביאדסי תוהה מדוע צריך לעצור את כך הילדים, ולא להזמינם לחקירה בצורה מסודרת (הנתונים מראים שרק 12% מהנערים מקבלים זימון לחקירה). "מניסיון, בכל פעם שמבקשים ממישהו לבוא לתחנה, הוא בא", אומרת ביאדסי, פעילה ב-Defense for Children International, עמותה בינלאומית שעוסקת במעצרי קטינים והפרת זכויותיהם. "התשובה בדרך כלל היא ש'זה נעשה ככה מטעמי ביטחון'. זה אומר שמדובר בשיטה מחושבת, שלא נועדה לבוא לקראת זכויות הקטין, אלא לגרום לו טראומה לכל החיים".

ואכן, דובר צה"ל מסר את התגובה הבאה: "מרבית המעצרים, של בגירים כמו קטינים, נעשים בלילה מתוך שיקולים מבצעיים ורצון לשמור על מרקם חיים תקין ולבצע פעולות נקודתיות ככל הניתן".

ויש גם מי שנעצרים בחוץ (40%), לרוב סביב תקריות של זריקת אבנים על חיילים. כך קרה לאדהם אחסון, תושב עזון. זה היה לפני כשנה, הוא היה אז בן 15 ובדרכו חזרה הביתה ממכולת במרכז היישוב. לא רחוק ממנו החלה קבוצת ילדים להשליך אבנים על חיילים — וברחה. מאחר שאחסון לא ברח, הוא נעצר ונלקח על ידי החיילים לג'יפ הצבאי. כשהוכנס לתוכו חייל אחד הכה אותו. כמה ילדים שראו אותו נעצר רצו לביתו לעדכן את אמא שלו. היא לקחה את תעודת הלידה שלו ורצה לכניסה ליישוב כדי לשכנע את החיילים שהוא רק ילד. זה היה מאוחר מדי. הג'יפ כבר נסע משם.

שיטת המעברים

על פי החוק, חיילים אמורים לאזוק ילדים כשידיהם לפנים, אבל במקרים רבים הידיים נאזקות מאחור. לפעמים ממדי גופו של הילד יכולים להוות מכשול, כפי שסיפר לשוברים שתיקה חייל מיחידת עורב נח"ל: פעם עצרה יחידתו ילד "בערך בן 11", האזיקונים היו גדולים מכדי לכבול את ידיו הקטנות.

השלב הבא הוא המסע. הקטינים נלקחים לבסיס צבאי או לתחנת משטרה בהתנחלות סמוכה, כשפלנלית מכסה את עיניהם. הכיסוי לא נועד להסתיר את הדרך, שכן הנער העצור יודע לאן הוא נלקח. המטרה שונה — "כשהעיניים מכוסות הדמיון שלך לוקח אותך למקומות הכי מפחידים", תיאר אחד מעורכי הדין של הנערים. רובם לא מבינים עברית, כך שבג'יפ הם מנותקים לחלוטין מכל מה שקורה סביבם.

במרבית המקרים הנער האזוק ומכוסה העיניים יילקח ממקום למקום לפני שיגיע לבסיס הצבאי להיחקר. לפעמים מותירים אותו בחוץ, בשטח פתוח, לזמן מה. מלבד אי־הנוחות והבלבול, יש בעיה נוספת במעברים התכופים. אז מתרחשים מקרי אלימות רבים שבהם חיילים מכים עצורים — והם לא מתועדים.

שער מוסף

כשהנער מגיע ליעד מושיבים אותו אזוק ומכוסה עיניים על כיסא או על הרצפה, למשך כמה שעות, בדרך כלל ללא אוכל. ביאדסי מכנה את המסע הזה Endless Hell Trip. "זה אקט שלא מסתיים לעולם", היא מסבירה. "זה שם גם שנים לאחר השחרור. זה שותל בילד תחושה מתמשכת של חוסר ביטחון, שתלווה אותו כל חייו".

במקרה של פווזי אל־גונידי חלפו שנתיים. הוא היה בן 16 כשנעצר בידי חיילים בזמן שצעד לבית דודתו. הוא נאזק, עיניו כוסו והוא נלקח למקום פתוח, ככל הנראה חצר של בסיס צבאי קרוב. החיילים הושיבו אותו על הקרקע ולפתע הוא חש זרם מים נשפך עליו. אחד החיילים, או כמה מהם, שפכו עליו מים. זה היה חודש דצמבר.

עדותו של חייל בדרגת סמ"ר, ששירת בגדה המערבית ומסר עדות לשוברים שתיקה על מקרה שאירע לא מזמן, ממחישה את הסוגיה גם מן הצד השני. "זה היה בנר ראשון של חנוכה. היו שני ילדים שזרקו אבנים על ציר 60, על הכביש. אז תפסו אותם ולקחו אותם לבסיס. הם היו עם פלנלית על העיניים ואזוקים מלפנים עם אזיקונים. הם נראו קטנים, לא יותר מ–16 ולא פחות מ–12". לדבריו, כשהחיילים התכנסו להדלקת נר ראשון הילדים נותרו בחוץ. "אנחנו צועקים ועושים רעש ומשתמשים בתופים, שזה הווי כזה פלוגתי", תיאר. הוא העריך שהילדים לא ידעו עברית, אבל אולי את הקללות ששמעו כן הבינו. "נגיד שרמוטות ומילים שהם יכולים להבין מערבית. מאיפה הם יודעים שלא מדברים עליהם? בטח הם חושבים שעוד שנייה מבשלים אותם".

חדר החקירות

הסיוט, יודעים הנערים לספר, אינו בעל אורך קבוע. לאחר שחולפות שלוש עד שמונה שעות מרגע המעצר, כשהקטין כבר עייף ורעב — לפעמים כואב מהמכות שחטף או מבוהל מהאיומים שקיבל, לעתים בלי שהוא יודע כלל מדוע הוא שם — הוא נכנס לחקירה. לפעמים זו הפעם הראשונה שבה מוסר מעיניו הכיסוי, ומשחררים את ידיו. בדרך כלל זה מתחיל בשאלה כללית, כמו "למה אתה זורק אבנים על חיילים?" ההמשך אינטנסיבי יותר וכולל מסכת שאלות ואיומים, שנועדו לגרום לו לחתום על הודאה במעשה המיוחס לו. לפעמים מבטיחים לו שאם יודה הוא יקבל אוכל סוף־סוף.

על פי העדויות, האיומים מופנים ישירות נגד הילד ("אתה תישאר כל החיים שלך בכלא"), חלקם מתייחסים למשפחתו ("אני אביא לפה את אמא שלך ואהרוג אותה מול העיניים שלך") או למקור הפרנסה שלה ("אם לא תודה, ניקח לאבא שלך את אישור העבודה בישראל. לא תהיה לו עבודה בגללך וכל המשפחה תרעב"). לפעמים מופעל לחץ פסיכולוגי ("החבר שלך כבר אמר לנו שזרקת אבנים ושוחרר הביתה. אתה יכול לחתום כאן וגם להיות משוחרר"). "השיטה מלמדת שיש כאן כוונה להפגין שליטה יותר מאשר אכיפה", אומרת ביאדסי. "אם הנער מודה — יש תיק. אם הוא לא מודה — הוא בכל זאת נכנס למעגל הקרימינלי וזוכה להפחדה רצינית".

הכליאה

בין אם הנער חתם על הודאה ובין אם לא — היעד הבא הוא הכלא. מגידו או עופר. חאלד מחמוד סלבי היה בן 15 כשהגיע לבית המאסר ונדרש להתפשט, לצורך חיפוש (כמו ב–55% מהמקרים). במשך עשר דקות אולץ לעמוד עירום, יחד עם נער אחר, והימים ימי החורף.

את חודשי המעצר (והמאסר, למי שמגיע לכך) מבלים הנערים באגף נוער בבתי הכלא לאסירים ביטחוניים. כמו המבוגרים הם לובשים את המדים החומים ומגיעים לדיונים בבית המשפט אזוקים ברגליהם. "לעצורים ולאסירים ביטחוניים אסור להשתמש בטלפונים. כך גם לקטינים", מוסיפה ביאדסי. "הם לא מדברים עם המשפחות שלהם במשך חודשים ורשאים לביקור אחד בחודש מאחורי זכוכית".

נערות פלסטיניות נעצרות פחות מנערים, הרבה פחות. אבל להן אין כליאה ייעודית והן מוחזקות בכלא הנשים השרון, יחד עם המבוגרות.

המשפט

הדיונים בבית המשפט הם פעמים רבות ההזדמנות הראשונה של ההורים לראות את ילדיהם. המראה של בנם לבוש במדי אסיר ואזוק, אחרי ימים רבים שלא ראו אותו, כשמעל מרחפת עננת חוסר ודאות, מחולל בדרך כלל בכי. אנשי שב"ס ששומרים על הנער לא מאפשרים להורים להתקרב ומורים להם לשבת בספסל השמור לאורחים.

באחת מהארכות המעצר האחרונות ישב על ספסל העצורים נער שלא הפסיק לחייך למראה אמו. אחר השפיל את עיניו, אולי הסתיר דמעות. עצור נוסף לחש לסבתא שלו, שבאה לראותו, "אל תדאגי. תמסרי לכולם שאני בסדר". זה שבא אחריו שתק ורק האזין לאמו לוחשת לו "עומרי, אני אוהבת אותך". ובעוד הילדים ובני משפחתם מנסים להחליף כמה מילים ומבטים, מתנהל הדיון (לרוב הארכת מעצר). מעין יקום מקביל.

העסקה

רוב גורף של המשפטים לנוער מסתיימים בעסקת טיעון; "סאפקה" בערבית, מילה שגורה בקרב ילדים פלסטינים. גם כשאין ראיות הקושרות את הילד ליידוי האבנים, פעמים רבות זו האופציה המועדפת. אם לא יחתום, המשפט עלול להתנהל זמן רב והנער יהיה עצור עד תום ההליכים.

"ההרשעה תלויה כמעט לחלוטין על ראיות של הודאה", אומר עו"ד ג'רארד הורטון מהארגון הבריטי־פלסטיני (MCW (Military Court Watch, שחוקר את סוגיית מעצרי הילדים הפלסטינים. "אם את רוצה שילדים יודו, חשוב שהם לא יידעו את הזכויות שלהם, שהם יהיו מבוהלים, שלא תהיה להם שום תמיכה או הקלה עד שהם מודים". לדבריו, אם הנער לא מודה קובעים לו עוד ועוד דיונים. "בשלב מסוים גם הילד הקשוח ביותר מתייאש", הוא מסביר. "הוא עצור כבר שלושה חודשים ואז התובע מציע עסקת טיעון, שבמסגרתה יודה והעונש יהיה שלושה חודשים, מה שאומר שהוא יכול ללכת הביתה היום, או לחכות לדיון הבא שלו, שנקבע לעוד חודש. מה את היית בוחרת?"

עוברים ושבים

לפני נתוני MCW, 97% מהילדים הפלסטינים שנעצרים על ידי צה"ל מתגוררים ביישובים קטנים יחסית השוכנים לא יותר משני קילומטרים מהתנחלות כלשהי. יש לזה כמה סיבות. אחת היא החיכוכים התמידיים עם מתנחלים וחיילים. "אבל יש עוד דרך מעניינת להסתכל על הנתון הזה: מנקודת מבט של מפקד בצה"ל, שקיבל עליו משימה לגרום לכך שמתנחלים לא ייפגעו", אומר הורטון. לדבריו, כאשר מתקבל דיווח על יידוי אבנים ההנחה היא שהמיידים צעירים, בגיל 12–30, והם הגיעו מהכפר הפלסטיני הקרוב. מה עושה המפקד? משתמש במשת"פ הפנימי בכפר, שמוסר כמה שמות של נערים.

"הפעולה הבאה שלך היא להיכנס לכפר בלילה ולעצור אותם", אומר הורטון. "בין אם הם אלה שזרקו את האבנים ובין אם לא — כבר הפחדת את כל הכפר. זה כלי אפקטיבי לניהול אוכלוסייה. כשעוצרים נערים בצורה שיטתית כזאת, ברור שיהיו גם חפים מפשע. העניין הוא שצריך לעשות את זה כל הזמן, כי הנערים גדלים ומגיעים ילדים חדשים. כל דור חייב ללמוד את נחת זרועו של הצבא". 

חליל זעאקיק
מגד גוזני

"הרופא שאל אם הרביצו לי, אמרתי שכן. הוא לא עשה שום דבר"

חליל זעאקיק, נעצר בגיל 13

"סביב השעה שתיים בלילה נשמעה דפיקה בדלת. התעוררתי וראיתי הרבה חיילים בתוך הבית. הם אמרו שכולנו נשב על הספה בסלון בלי לזוז. המפקד קרא לעודיי, אחי הגדול, אמר לו להתלבש והודיע לו שהוא עצור. זו הפעם השלישית שהם עוצרים אותו. גם אבא שלי היה עצור פעם. פתאום הם אומרים לי שגם אני אנעל נעליים ואבוא איתם.

"הם הוציאו אותנו מהבית ושם קשרו לנו את הידיים וכיסו לנו את העיניים. ככה הלכנו ברגל עד הבסיס בכרמי צור, שם הושיבו אותנו על הרצפה בידיים קשורות ובעיניים מכוסות בערך שלוש שעות. בסביבות חמש בבוקר העבירו אותנו לעציון. בדרך לשם בג'יפ הרביצו לנו, נתנו לי סטירות. בעציון שלחו אותי להיבדק אצל רופא. הוא שאל אם הרביצו לי, אמרתי שכן. הוא לא עשה שום דבר, רק בדק את לחץ הדם שלי ואמר שאני יכול לעבור חקירה.

"בשמונה בבוקר התחילה החקירה שלי. ביקשו ממני לספר איזה ילדים זורקים אבנים. אמרתי שאני לא יודע, אז החוקר נתן לי סטירה. החקירה נמשכה ארבע שעות. אחר כך העבירו אותי לחדר חשוך למשך עשר דקות, ואז החזירו אותי לחדר החקירות, אבל עכשיו רק לקחו טביעות אצבעות והעבירו אותי לתא מעצר לשעה. אחרי שעה העבירו את עודיי ואותי לכלא עופר. לא חתמתי על הודאה, לא על עצמי ולא על אחרים.

"השתחררתי אחרי תשעה ימים, כי לא הייתי אשם בכלום וההורים שלי היו צריכים לשלם 1,000 שקל קנס. אח שלי הקטן, בן 10, מאוד מפחד מאז. בכל פעם שיש דפיקה בדלת, הוא עושה פיפי במכנסיים". 

טארק שאטווי
מגד גוזני

"מאז שנעצרתי אחי בן השבע מפחד לישון בחדר של הילדים ועבר לישון עם ההורים"

טארק שאטווי, נעצר בגיל 14

"זה היה סוף שבוע, בסביבות שתיים בצהריים. באותו יום היה לי חום, אז אבא שלח אותי לבן הדוד בבניין ליד, כי זה המקום כמעט היחיד בכפר עם מזגן. פתאום הגיעו חיילים. הם ראו אותי מסתכל עליהם מהחלון, אז הם ירו בדלת הבניין, הורידו אותה והתחילו לעלות למעלה. נבהלתי, אז רצתי מהקומה השנייה לשלישית, אבל הם עצרו אותי בדרך ולקחו אותי החוצה. החיילים לא הסכימו שאני אקח את המעיל שלי, למרות שהיה קר והייתי חולה. הם לקחו אותי ברגל לקדומים, כשאני אזוק ועם עיניים מכוסות. שם הושיבו אותי על כיסא. שמעתי דלתות וחלונות נטרקים בכוח, אני חושב שניסו להפחיד אותי.

"אחרי כמה זמן העבירו אותי מקדומים לאריאל, שם הייתי חמש־שש שעות. האשימו אותי שכמה ימים קודם זרקתי אבנים יחד עם חבר שלי. אמרתי להם שלא זרקתי. בערב העבירו אותי לבית המעצר חווארה, אחד החיילים אמר לי שאני לא אצא משם לעולם. בבוקר העבירו אותי לכלא מגידו. בכלא לא היו מדי אסיר במידה שלי, אז נתנו לי בגדים שילדים פלסטינים שהיו שם קודם השאירו לבאים בתור. הייתי הכי צעיר בכלא. היו לי שלושה דיונים בבית משפט ואחרי 12 יום, בדיון האחרון, אמרו לי שזה מספיק, שאבא ישלם 2,000 שקל קנס ושאני מקבל שלוש שנים על תנאי. השופט שאל מה אני מתכוון לעשות אחרי שאשתחרר, אמרתי לו שאני אחזור לבית ספר ולא אעלה יותר לקומה השלישית. מאז שנעצרתי אחי הצעיר, בן שבע, מפחד לישון בחדר של הילדים ועבר לישון עם ההורים". 

אדהם אחסון
מגד גוזני

"החוקר איים עלי שהוא יעצור את אבא ואמא שלי, אז חתמתי"

אדהם אחסון, נעצר ביום הולדתו ה-15

"ביום הולדת 15 שלי הלכתי לחנות במרכז הכפר כדי לקנות כמה דברים לבית. סביב השעה 19:30 נכנסו חיילים לכפר וילדים התחילו ליידות עליהם אבנים. בדרך הביתה, עם שקית המצרכים, הם תפסו אותי. הם לקחו אותי לכניסה לכפר, שם הכניסו אותי לג'יפ ואחד החיילים התחיל להרביץ לי. אחר כך הם שמו לי אזיקונים וכיסו לי את העיניים ולקחו אותי ככה לבסיס הצבאי בקרני שומרון, שם הייתי בערך שעה. לא ראיתי כלום, אבל הרגשתי שיש כלב שמריח אותי. פחדתי. משם לקחו אותי לבסיס צבאי אחר והשאירו אותי בו בלילה. לא נתנו לי אוכל ושתייה.

"בבוקר העבירו אותי למתקן חקירות באריאל. החוקר אמר לי שהחיילים תפסו אותי זורק אבנים. אמרתי לו שלא זרקתי אבנים, שחזרתי מהחנות. אז הוא קרא לחיילים לחדר החקירות והם אמרו, 'הוא משקר. ראינו אותו, הוא יידה אבנים'. אמרתי לו שבאמת לא זרקתי אבנים, אז הוא איים עליי שהוא יעצור את אמא ואבא שלי. נבהלתי. שאלתי אותו, 'מה אתה רוצה ממני?' הוא אמר שהוא רוצה שאני אחתום שזרקתי אבנים על החיילים, אז חתמתי. כל הזמן הזה לא ראיתי ולא דיברתי עם עורך דין.

"עסקת הטיעון שלי היתה שאתוודה ואקבל מאסר של חמישה חודשים. בהמשך הפחיתו לי שליש על התנהגות טובה והשתחררתי אחרי שלושה חודשים ו–2,000 שקל קנס. בכלא ניסיתי להשלים את חומר הלימוד שהפסדתי בבית ספר. המורים אמרו שהם יתחשבו רק בציונים של סמסטר ב' כדי שזה לא יפגע בסיכויים שלי להתקבל ללימודי הנדסה באוניברסיטה". 

מוּמֶן טיט
מגד גוזני

"לפני החקירה הכניסו אותי לחדר ושם היה חייל שנתן לי סטירות"

מוּמֶן טיט, נעצר בגיל 13

"ב–3:00 בלילה שמעתי דפיקות בדלת, ואז אבא נכנס לחדר שלי ואמר שהחיילים בסלון ומבקשים שנציג תעודות זהות. המפקד אמר לאבא שלי שהם לוקחים אותי לחקירה בעציון. מחוץ לבית הם אזקו אותי, כיסו לי את העיניים והכניסו אותי לרכב צבאי. נסענו לבית של בן דוד שלי, שהם עצרו גם. משם נסענו לכרמי צור וחיכינו אזוקים ובעיניים מכוסות עד הבוקר.

"בבוקר לקחו רק את בן דוד שלי לחקירה, אותי לא. אחרי החקירה שלו הם לקחו אותנו לכלא עופר. אחרי יום אחד שם, הם החזירו אותי לעציון ואמרו שיחקרו אותי עכשיו. לפני החקירה הכניסו אותי לחדר ושם היה חייל שנתן לי סטירות. אחרי שהוא הרביץ לי בחדר אחד, הוא העביר אותי לחדר החקירות. החוקר אמר שאני אחראי לשריפת צמיגים, שגרמה להצתה של החורשה פה ליד הבית. אמרתי שלא עשיתי את זה וחתמתי על מסמך שהחוקר נתן לי. המסמך עצמו כתוב גם בערבית, אבל החוקר מילא אותו בעברית. החזירו אותי לכלא עופר.

"היו לי שבעה דיונים בבית המשפט, כי בדיון הראשון אמרתי שלא התכוונתי להודות, פשוט לא הבנתי על מה אני חותם ושזה לא נכון. אז שלחו אותי שוב לחקירה. שוב לא הודיתי. ואז שלחו אותי עוד פעם לחקירה ושוב לא הודיתי. ככה שלוש חקירות. בסוף עורך הדין שלי עשה עסקה עם התובע שאם אודה בבית משפט — מה שעשיתי — ואחרי שהמשפחה שלי תשלם 4,000 שקל, ישחררו אותי.

"אני תלמיד טוב. אני אוהב כדורגל, גם לשחק וגם לצפות. מאז המעצר אני כמעט לא מסתובב בחוץ". 

חאלד מחמוד סלבי
מגד גוזני

"כל הזמן חיילים בעטו בי. אמרו שאם לא אודה ישאירו אותי בכלא כל החיים"

חאלד מחמוד סלבי, נעצר בגיל 14

"נעצרתי כשהייתי בן 14, עצרו את כל הבנים במשפחה באותו לילה. כעבור שנה עצרו אותי שוב, עם בן דוד שלי, אמרו ששרפתי צמיגים. זה קרה בזמן שישנתי. אמא שלי העירה אותי. חשבתי שהגיעה השעה ללכת לבית הספר, אבל כשפקחתי את העיניים ראיתי חיילים מעל המיטה שלי. הם אמרו לי להתלבש, אזקו אותי והוציאו אותי החוצה. הייתי עם חולצה קצרה והיה קר באותו לילה, אז אמא שלי התחננה שיאפשרו לי ללבוש ז'קט, אבל הם לא הסכימו. בסוף היא זרקה את הז'קט עליי, אבל הם לא הרשו לי להכניס את הידיים לשרוולים.

"הם הובילו אותי להתנחלות כרמי צור בעיניים מכוסות והרגשתי שהם לוקחים אותי סתם בסיבובים. כשהלכתי היתה מהמורה בכביש והם דחפו אותי לתוכה, נפלתי. משם העבירו אותי לעציון, שם שמו אותי בחדר וכל הזמן נכנסו חיילים ובעטו בי. מישהו עבר לידי ואמר שאם לא אודה, ישאירו אותי בכלא לכל החיים.

"בשבע בבוקר אמרו לי שהחקירה מתחילה וביקשתי ללכת לשירותים לפני כן. העיניים שלי היו מכוסות וחייל אחד שם כיסא לפני. נפלתי. החקירה נמשכה שעה. אמרו לי שראו אותי שורף צמיגים ושזה מפריע לכלי טיס. אמרתי להם שלא עשיתי את זה. עורך דין פגשתי רק אחר הצהריים, והוא ביקש מהחיילים שיביאו לנו אוכל. זו היתה הפעם הראשונה שאכלתי מאז שעצרו אותי בלילה. ב–19:00 שלחו אותי לכלא עופר, שם הייתי שישה חודשים. בתקופה הזאת הייתי ביותר מעשרה דיונים בבית משפט והיתה גם חקירה נוספת, כי לחבר שלי אמרו בחקירה שאם הוא לא יודה וילשין עליי, יביאו את אמא שלו ויירו בה מול העיניים שלו. אז הוא הודה והלשין. אני לא כועס עליו. זה המעצר הראשון שלו, הוא היה מפוחד". 

חאלד שאטווי
מגד גוזני

"הייתי בשוק, כל כך הרבה חיילים מגיעים כדי לעצור ילד בן 13"

חאלד שאטווי, נעצר בגיל 13

את הסיפור של חאלד מספר אביו, מוראד שאטווי:

"בלילה שהוא נעצר, התעוררתי משיחת טלפון של האחיין שלי, שאמר שחיילים מקיפים את הבית. קמתי והתלבשתי כי ציפיתי שיעצרו אותי, בגלל ההפגנות הלא־אלימות שאני מארגן בימי שישי. לא העליתי בדעתי שהם ייקחו את חאלד. הם ביקשו את שמות הבנים שלי. אמרתי להם מוּמֶן וחאלד. כשאמרתי חאלד, הם אמרו 'כן, הוא. באנו לקחת אותו'. הייתי בשוק, כל כך הרבה חיילים מגיעים כדי לעצור ילד בן 13.

"הם אזקו אותו וכיסו לו את העיניים והוליכו אותו ברגל מזרחה, לכיוון ההתנחלות קדומים, תוך כדי שהם מקללים וקצת מכים אותו. ראיתי את כל זה מהחלון. הם נתנו לי מסמך, שמראה שזה מעצר חוקי ושאני יכול לבוא לתחנת המשטרה. כשהגעתי ראיתי אותו דרך חור קטן בדלת, הוא היה בידיים אזוקות ועיניים מכוסות. הוא היה ככה מהרגע שעצרו אותו ועד 15:00 למחרת. זו תמונה שלא עוזבת אותי, אני לא יודע איך אמשיך לחיות עם התמונה הזאת בראש. האשימו אותו ביידוי אבנים, אבל אחרי ארבעה ימים הם שיחררו אותו כי הוא לא הודה ולא היו ראיות אחרות נגדו.

"במהלך המשפט, כשהשופט רצה לדבר עם חאלד, הוא היה צריך לרכון קדימה כדי לראות אותו מרוב שחאלד היה קטן. איך זה היה לראות אותו ככה? אני אבא. זה אומר הכל. מאז שהוא יצא, הוא לא מדבר על זה. זו בעיה. אני מארגן עכשיו יום פסיכולוגיה בכפר, כדי לעזור לכל הילדים כאן שנעצרו. מתוך 4,500 איש בכפר, 11 ילדים מתחת לגיל 18 נעצרו, מתוכם חמישה מתחת לגיל 15". 

עומר רביע אבו עייאש
מגד גוזני

"עומר התחיל לבכות ועשה פיפי במכנסיים. הם החטיפו לו כמה בעיטות"

עומר רביע אבו עייאש, נעצר בגיל 10

עומר נראה קטן לגילו, הוא ביישן ושקט וקשה לו לדבר על המעצר, אז בני המשפחה שלו מתארים את האירועים במקומו. אמו של עומר: "זה קרה ביום שישי בעשר בבוקר, יום שאין בו לימודים. עומר שיחק ברחבה פה לפני הבית, הוא זרק אבנים קטנות על ציפורים שצייצו על העץ. החיילים, שעמדו במגדל השמירה פה ממול, קלטו אותו והגיעו אליו בריצה. הוא ברח, אבל הם הצליחו לתפוס אותו ולהפיל אותו. הוא התחיל לבכות ועשה פיפי במכנסיים. הם החטיפו לו כמה בעיטות.

"הסבתא, שגרה פה למטה, מיד יצאה החוצה וניסתה לקחת אותו מידי החיילים, מה שגרר מאבק וצעקות. בסופו של דבר הם עזבו אותו והוא חזר הביתה והחליף למכנסיים יבשים. רבע שעה אחר כך החיילים הגיעו שוב, הפעם עם המפקד שלהם, שאמר לנו שהוא צריך לעצור את הילד על זריקת אבנים. כשהילדים האחרים ראו את החיילים בתוך הבית, גם הם עשו פיפי במכנסיים". כאן האב ממשיך: "אמרתי למפקד שהוא בן פחות מ–12 ושאני חייב ללוות אותו, אז נסעתי איתו בג'יפ להתנחלות כרמי צור. שם החיילים אמרו לו שלא יזרוק אבנים יותר ושאם הוא רואה ילדים אחרים עושים את זה, שיגיד להם. משם הם העבירו אותו למשרדי הרשות בחברון.

כל הסיפור היה בערך 12 שעות. נתנו לו לאכול כמה בננות בשעות האלה. עכשיו בכל פעם שהילדים רואים ג'יפ צבאי או חיילים, הם נכנסים הביתה. הם הפסיקו לשחק בחוץ מאז. לפני המקרה החיילים היו באים לשחק כדורגל פה עם הילדים. עכשיו גם הם הפסיקו להגיע".

________________________________

מדובר צה"ל נמסר: "הקטינים זכאים להיות מיוצגים על ידי עורך דין, בדומה לכל נאשם אחר, והם רשאים לנהל את הגנתם בכל דרך שיבחרו. לעתים בוחרים להודות באשמה במסגרת הסדר טיעון, אך אם כופרים באשמה, מתנהל הליך שמיעת ראיות בדומה להליכים המתנהלים בישראל, ובסיומו ניתנת הכרעה משפטית על יסוד הראיות שהובאו בפני בית המשפט. הדיונים נקבעים בתוך פרק זמן קצר, ומתנהלים ביעילות ותוך הקפדה על זכויות הנאשמים". "בשנים האחרונות מעורבים קטינים רבים, לעתים בגילאים צעירים מאוד, באירועי אלימות, הסתה ואף טרור. במקרים כאלו אין מנוס מנקיטת צעדים, לרבות חקירה, מעצר והעמדה לדין, במגבלות ובהתאם להסדרים הקבועים בדין. בתהליכים אלו צה"ל פועל תוך הקפדה ושמירה על זכויות הקטינים. באכיפת החוק נגד קטינים, גילם נלקח בחשבון. כך, בין היתר, החל משנת 2014, במקרים המתאימים מזומנים הקטינים לתחנות המשטרה ולא נעצרים בביתם. בנוסף עניינם של קטינים מתנהל בבית המשפט הצבאי לנוער, הבוחן את חומרת העבירה המיוחסת לקטין והסיכון הנשקף ממנו, תוך התחשבות בגילו הצעיר ובנסיבותיו הייחודיות. כל טענה בדבר אלימות מצד חיילי צה"ל נבדקת, ומקרים שבהם נמצא פגם במעשי החיילים מטופלים בחומרה".

מתקשורת שב"כ נמסר בתגובה: "שב"כ יחד עם צה"ל ומשטרת ישראל פועלים כנגד כל גורם המאיים לפגוע בביטחון ישראל ואזרחיה. ארגוני הטרור עושים שימוש נרחב בקטינים ומגייסים אותם לשירותם לביצוע פעילות טרור וקיימת בשטח מגמה נרחבת של מעורבות קטינים בפעילות טרור ביוזמות מקומיות. חקירות החשודים בטרור מתבצעות על ידי שב"כ על פי חוק ונתונות לפיקוח ולביקורת פנימיים וחיצוניים, לרבות בתי המשפט בכלל ערכאותיהם. חקירות קטינים מבוצעות ברגישות גוברת ותוך מתן תשומת לב לגילם הצעיר". 

הרשמה לניוזלטר

הכתבות שחייבים לקרוא כל סוף שבוע - ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות