ועדת התביעות דורשת לפנות פנסיונרים גרמנים מהבתים בהם חיו כל החיים - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ועדת התביעות דורשת לפנות פנסיונרים גרמנים מהבתים בהם חיו כל החיים

לכתבה
מתיישבים יהודים בגרוס גגלו לפני המלחמה ארכיון ליאו בק

ארבעה בתים שהיו חלק מחלום גדול שנועד להציל את יהדות גרמניה, אבל נגזלו על ידי הנאצים, עומדים במרכז המחלוקת שמסעירה את תושבי הכפר גרוֹס גַגְלוֹ

47תגובות

הקשישים שהתקבצו סביבנו בקצה רחוב המתיישבים בכפר הנידח גרוֹס גַגְלוֹ, כשעתיים מדרום לברלין, לא חיכו אפילו רגע. בשצף של דיבור ומתוך תחושת דחיפות גדולה החלו לתאר בפרטי פרטים את תולדותיהם של המבנים השונים בכפר, הצביעו על גבולות החלקות הצנועות וציטטו בביטחון מפתיע מתוך חוק המקרקעין הגרמני. סביב השתרעו שדות ירוקים ושקטים, ברקע נשמע ציוץ ציפורים עדין ודבר באותו בוקר אפרורי לא נראה דחוף במיוחד. אבל נראה שהקשישים, שהמשיכו בהסבריהם הנרגשים, נכנסים האחד לדבריו של האחר, לא חשו בשלווה הזאת. מבחינתם זה היה בוקר נוסף במאבק שהם מנהלים זה שני עשורים, המאבק על בתיהם. בקרוב ייאלצו לעזוב אותם. הבעלים החדשים, "הוועידה לתביעות יהודיות חומריות נגד גרמניה", יעמידו זמן קצר לאחר מכן את הבתים למכירה פומבית, ואת ההכנסות יעבירו לארגוני רווחה לטובת ניצולי שואה ברחבי העולם.

ארבעה בתים עומדים במוקד המאבק. הבתים הללו הוקמו בתחילת שנות ה–30 על ידי אגודה יהודית־גרמנית להתיישבות חקלאית. במשך שנתיים או שלוש התגוררו בהם משפחות איכרים יהודים. ב–1935, לאחר עליית הנאצים לשלטון, נושלה האגודה מנכסיה והמתיישבים היהודים גורשו מן הקרקע. החלקות הועברו לאגודה גרמנית להתיישבות חקלאית, וזו מכרה אותן לקונים מרחבי המדינה. הקונים עברו לבתים הריקים, הקימו משפחות, חיו בהם את שארית חייהם ואז הורישו אותם לילדיהם, שגרים בהם עד היום.

ב–1990, לאחר איחוד גרמניה, הוחלו החוקים הנוגעים להשבת רכוש קורבנות הנאצים על מזרח המדינה. כחלק מהחקיקה החדשה הוגדרה ועידת התביעות כיורש החוקי של כל רכוש יהודי שאין לו יורש. לאגודה היהודית שיישבה את גרוס גגלו לא היה יורש, ולכן הגישה הוועידה תביעה להשבת הרכוש בשמה, בין מאות אלפי תביעות אחרות שהוגשו לממשלת גרמניה. כעת התקבלה ההחלטה בתיק, והתושבים הגישו ערעור.

"זה נמשך כבר 19 שנים", אומרת רֶנַאטֶה הוֹמֶר, שמובילה אותנו בצעד מהיר עם זוג מקלות הליכה נורדיים לביתה שבקצה הרחוב. המכתב הרשמי הראשון שבישר על התביעה הגיע בשנת 2000, היא מסבירה. "נבהלנו. וגם כעסנו. וזה גם היה מבלבל מאוד, כמובן. נכתב שם שהכל אמור להיות מופקע. זה כבר היה שם, בתוך המכתב".

רנאטה, בת 75, נולדה בחבל הסודטים. היא חייכנית ונעימה, אך דבריה קצרים ונחרצים. הוריו של בעלה קרל הגיעו לכאן מבוואריה ב–1935 בעקבות מודעה בעיתון, היא מספרת. "לא היה להם מושג. המכירה פורסמה בעיתון. מה אתם חושבים שנכתב שם, 'גירשנו מתיישבים יהודים' או משהו כזה? נכתב שם 'אדמה למכירה', זה הכל".

אנחנו נכנסים לסלון קטן וחמים עם חלון רחב אל השמים האפורים, שטיח עבה, שני חתולים. על השידה תמונה של קרל מעוטרת בסרט שחור. הוא מת לפני חודשיים, בגיל 80. שנים רבות עסק בתביעה הזאת, והתכתובת עם משרדי הממשלה הגרמנית, שממלאת ערימת קלסרים שמנים בפינת החדר, מלאה בהערות בכתב ידו.

רנאטה היא אחת התושבות שמיועדות לפינוי. ההורים של בעלה הגיעו לכאן ב-1935. "לא היה להם מושג. המכירה פורסמה בעיתון. מה אתם חושבים שנכתב שם, 'גירשנו מתיישבים יהודים' או משהו כזה? נכתב שם 'אדמה למכירה', זה הכל"

רנאטה הומר
אילה גזית

כשהמועמדים לפינוי נשאלים על המאבק הממושך הם מספרים על מחלות, על אובדן שמחת החיים, על נדודי שינה. "שלשום הייתי על סף אפיסת כוחות", אומרת מוניקה פרייר, בת 75, בעיניים דומעות. בעלה גונתר, בן 88, עבר לכאן עם משפחתו בגיל חמש. הם הכירו בחתונה בכפר ובשנות ה–60, לאחר שהוריו מתו, עברו לגור בביתם שבמעלה הרחוב. "שוחחתי עם עורך הדין ולא הבנתי. וכשמקבלים מסמך כזה..." היא מנופפת במכתב האחרון מהרשויות, 40 עמודים עמוסים מראי מקום, "ביקשתי הסבר והוא אמר, 'גברת פרייר, הכל הולך'. מה אפשר לומר. אתה נופל לבור עמוק ולא יודע איך החיים אמורים להימשך".

אמו של גונתר פרייר עם תינוק בפתח ביתם בגרוס
גגלו. התגוררו במקום מאז שהיה בן חמש

"והלילות", מוסיף זיגפריד וֶוהלַן, בן 82, שנולד וגדל בבית שבו הוא גר עד היום, גם הוא מועמד לפינוי. "המחשבות מציפות את הראש ואי אפשר לישון".

החוק הגרמני קובע תנאים מאוד ברורים למקרים שבהם רכוש שהוחרם על ידי הנאצים יכול להישאר בידי בעליו הנוכחיים, ואז מוחלף הליך השבת הרכוש בהליך של פיצוי מטעם המדינה. אחד התנאים האלו מתקיים אם הרכוש נקנה בתום לב. ואכן, ממשלת גרמניה שילמה לוועידת התביעות פיצויים על 26 מתוך 30 החלקות היהודיות בגרוס גגלו. אולם החוק גם קובע במפורש כי "קנייה בתום לב" אפשרית רק החל ממאי 1945. היא לא רלוונטית במקרה של ארבעת הבתים הנותרים, שנקנו בשנות ה–30 ועברו מאז בירושה.

רחוב המתיישבים, או זִידְלֶרשְטְראסֶה, שסביבו נבנו 30 החלקות היהודיות, מנותק קצת מהכפר גרוס גגלו עצמו. "עם השנים נוצרה כאן קהילה מאוד מאוחדת, נפרדת קצת מהכפר", מסבירה גֶמַה גראף, קדרית בת 50 שהקימה סדנה קטנה בחצר של רנאטה וקרל. "לכן אנחנו נאבקים כך".

"היתה לנו כאן ילדות יפה", מספר זיגפריד. בכפר מתגאים במרכז הקניות הגדול באזור, בבית המרקחת ובמרפאה, במועדון הזמר בן 110 השנים, בתחנת המתנדבים של מכבי האש. בקיץ יחגגו 630 שנים להיווסדו של גרוס גגלו. השאלה מדוע נשארו כאן כל השנים מבלבלת אותם, נדמה שמעולם לא עלתה בדעתם. "לא היתה לנו סיבה לעזוב", עונה זיגפריד. "יש כאן הכל".

פושע מלחמה אחד

ההורים שקנו את הבתים הגיעו מרחבי גרמניה. את ההליך שקדם למכירת החלקות אפשר לשחזר באמצעות מסמכים מן הארכיון. משרד התזונה של הרייך, שהיה ממונה על הסדרת הייצור החקלאי, קבע שכל אזרח שמעוניין במשק חקלאי חדש "מוכרח להיות מהימן מבחינה פוליטית". כאשר אדמוּנד הומר, אביו של קרל, הגיש מועמדות לרכישת החלקה בגרוס גגלו, התבקש מטה המפלגה הנאצית המקומי בבוואריה לחוות דעה. "נא לספק אפיון מדויק של המועמד, ואם השתייך בעבר למחנה המתנגדים יש לציין במפורש אם ניתן לסמוך עליו כעת שיצדד במדינה הנאציונל־סוציאליסטית ללא פניות", נכתב בבקשה. "דבר לא נזקף לחובתו מבחינה פוליטית או אחרת", נענתה השאילתה. "הומר הוא אדם חרוץ ומסודר מאוד ואהוד מאוד במקום עבודתו. הוא גם, אגב, אדם תמים ובלתי מזיק. ניתן לסמוך עליו שיתמוך במדינה הנאצית".

במסמך שהפיקה המשטרה המזרח־גרמנית לאחר המלחמה צוין שב–1942, כשש שנים לאחר רכישת הקרקע, נרשם הומר כחבר במפלגה הנאצית. במשפחה מספרים שההצטרפות למפלגה היתה מבחינתו הדרך להתחמק מגיוס לוורמאכט. כאיכר הוא היה מוגן מפני גיוס, אך הלחץ גבר, ההכנסות בחווה היו דלות מאוד ואיכר שלא הצליח לקיים את עצמו באופן עצמאי היה עלול לאבד את הפריבילגיה ולהישלח לחזית. כניסתו למפלגה, הם מסבירים, נועדה לשפר את סיכוייו לקבל חלקה נוספת שתגדיל את הכנסות החווה ותשמר את הפטור.

גמה גראף וזיגפריד ווהלן בפתח הבתים שנגזר עליהם לעזוב. "אתה נופל לבור עמוק ולא יודע איך החיים יימשכו"
אילה גזית

המסמכים מראים שמתוך 22 ראשי המשפחות שעדיין גרו במקום ב–1947, כשני שלישים היו חברי מפלגה, אך רק שניים או שלושה מהם היו כאלה בעת רכישת הבתים. המשטרה המזרח־גרמנית שערכה את הרשימה ציינה עוד שחלק מתושבי הכפר הצטרפו למפלגה בכפייה. בין המתיישבים ניתן למצוא לפחות מפורסם אחד, רודולף צִילְקֶנס, מגדולי הפרופגנדיסטים הנאצים. אולם אין עדויות נוספות לרחשי לבם ולנטיותיהם הפוליטיות של שאר האיכרים החדשים, וביניהם הארבעה שהורישו את בתיהם למועמדים לפינוי. מבחינה חוקית, על כל פנים, אין לשאלות אלו כל השפעה על התביעה.

חודשים ספורים לאחר תום המלחמה בדקו הסובייטים את האפשרות להלאים את קרקעות המושבה כחלק מהרפורמות הסוציאליסטיות. בתיק החקירה מופיעה הערה בכתב יד: "המתיישבים קיבלו את החלקות בתנאים כלכליים קשים ביותר ועבדו קשה מאוד כדי לשלם את חובותיהם. הלאמה מלאה של המושבה היא לדעתי בלתי אפשרית, ומשמעותה לאנשים האלו, שעבדו את הקרקע הזאת בזיעת אפם יותר מ–11 שנים, היא קטסטרופה בלתי נתפסת. בנוסף, אף אחד מהם לא היה חבר מפלגה מוביל או פושע מלחמה חוץ מצילקנס. לכל היותר הם היו תומכים קטנים".

זמן קצר לפני מותו סיפר קרל על היום שבו הגיעו הוריו אל הבית. כאשר נכנסו אליו בפעם הראשונה נעצרו, פעורי פה, כך סיפרו, מול קירות הבית שהיו צבועים בצבע אנילין אדום בוהק. אמו של קרל, שהיתה ממשפחה של סוחרי צבעים, הביטה סביבה ונזכרה שהוריה תמיד אמרו שיהודים אוהבים את הצבעים החזקים ביותר. היא הסתובבה אל בעלה ואמרה לו, "כאן גרו קודם יהודים".

צו השעה הרוחני

ואכן, ביום ראשון אביבי ביוני 1931 התאספו כמה מאות אנשים לטקס הנחת אבן הפינה למושבה היהודית גרוס גגלו. האווירה היתה חגיגית ויסודות הבית הראשון של המושבה קושטו לרגל האירוע. רעד של התרגשות עבר בקהל כאשר הרב ליאו בק, ממנהיגיה החשובים ביותר של הקהילה, הסביר כי השיבה אל השדה מגשימה ערגה יהודית עתיקה והכריז שהחיבור מחדש בין אדם לאדמה הוא צו השעה הרוחני. גם העיתונות המקומית לא חסכה בתיאור גודל השעה. גרוס גגלו הוצגה כשלב הראשון במימוש התוכנית שמטרתה "הכאת שורש של יהודי גרמניה באדמת גרמניה". מנהיגי הקהילה על כל פלגיה, צוין, רואים בניסיון זה חשיבות עליונה לעיצוב גורלה של יהדות גרמניה.

מאחורי היוזמה להתיישבות בגרוס גגלו עמד הארגון היהודי השני בגודלו במדינה, "ברית חיילי החזית היהודים", שהוקם בברלין ב–1919 על ידי קבוצת חיילים יהודים שחזרו מן המלחמה. בראשית דרכה זו היתה אגודת וטרנים קלאסית, שעסקה בהבטחת הזכויות של חבריה, לצד פרסום חוזר ונשנה של זיכרונות הירואיים מהחזית. אבל בעקבות האנטישמיות של שנות ה–20 עברה האגודה מהגנה על כבודם של הנופלים היהודים להגנה על היהודים באופן כללי, ובמקרים מסוימים אף באופן פיזי ממש באמצעות יחידות להגנה עצמית.

הרב ליאו בק מניח את אבן הפינה למושבה היהודית גרוס גגלו. אווירה חגיגית והתרגשות גדולה
ארכיון ליאו בק

"ברית חיילי החזית היתה ארגון לאומי גרמני, ובמובן הזה ההשוואה בינה לבין התנועה הציונית מעניינת במיוחד", מסביר פרופ' גיא מירון מהאוניברסיטה הפתוחה. "מצד אחד הם היו מתנגדים גדולים לציונות, אבל מצד שני מבחינת האסרטיביות והגישה הם היו מאוד דומים. פעילויות ספורט למשל, פיתוח תרבות הגוף ודמות היהודי החזק, אלו היו נושאים משותפים לשתי התנועות. בנקודה הזאת נכנסות גם היוזמות החקלאיות, וזוהי עוד הקבלה לציונות. גם הלאומיות הגרמנית־היהודית וגם התנועה הציונית האמינו שמשהו השתבש באמנציפציה הבורגנית, משהו שצריך לתקן. הפתרון היה לחזור לאדמה".

ההתיישבות החקלאית בגרמניה של בין המלחמות היתה שאיפה כללית גם מחוץ להקשר היהודי, והתקווה היתה שתוכל לפתור שתי בעיות בעת ובעונה אחת: מצד אחד לתת מענה לאבטלה הגוברת בעיר ולאווירה הנפיצה שהיא עלולה ליצור, ומצד שני לייעל את כלכלת הכפר על ידי פירוק הלטיפונדיות וחלוקתן לחלקות איכרים קטנות. אבל ארגונים יהודיים ראו ביוזמה החקלאית גם מטרה פנים־יהודית חשובה. ההכשרה החקלאית ליהודים שרואים את עתידם בגרמניה תכין אותם לזמנים קשים ולתהפוכות פוליטיות, ותתקן את התפלגות המקצועות החריגה ביחס לכלל האוכלוסייה על ידי העברת חלק מהעירוניים בעלי המקצועות החופשיים אל הכפר.

"אם הבתים האלה יופקעו והתושבים יצטרכו לעזוב אותם, אלו יהיו זמנים מסוכנים. פעולת המחאה תתחזק ויהיה קשה מאוד לשלוט בכיוון שאליו היא תתפתח" ראש הכפר, דיטר שולץ

העלונים שהפיצה ברית חיילי החזית בשנות ה–20 לא מותירים ספק לגבי החשיבות שייחסה להתיישבות החקלאית. "עם של לופטמענטשן דינו להיכחד", נכתב באחד מהם, "אך אם ישוב אל הקרקע, אל אמא אדמה, יפרח לנצח נצחים". יו"ר האגודה, ד"ר ליאו לוונשטיין, פירט במאמר מ–1928 את קשריהם ההיסטוריים של יהודי גרמניה אל האדמה, וציין שהכמיהה אל הטבע ואל החקלאות מורגשת בעוצמה רבה מאז סוף המלחמה בקרב כל מי שלחמו בה. "אך לנו, חיילי החזית היהודים, סיבה מיוחדת לבקש לעצמנו אדמה גרמנית", כתב. "הקרבנו את חיינו למענה. 12,000 מאחינו היהודים נפלו על הגנתה. על כן יש לנו זכות על האדמה הזאת, ואין בדעתנו לאפשר לה לפקוע".

במאמר אחר, שכותרתו "אל האדמה!" הסביר רודולף ס' מוֹסֶה, חייל מעוטר ממלחמת העולם וממייסדי גרוס גגלו, שלהתיישבות היהודית יש משמעות מיוחדת גם מבחינת המאבק באנטישמיות. "על העובדה שהיא שומטת את הקרקע מתחת לטיעון האי־פרודוקטיביות של היהודים אין צורך להרחיב כלל. אך פן אחר של פעולתה חשוב יותר. מבצרה של האנטישמיות הוא הכפר, ולשם איננו מגיעים במאבקנו כלל. אנו נושאים נאומים, מכנסים כינוסים ועורכים מאמרים משכנעים, אולם איננו יכולים להגיע עם כל אלו לאותם אנשים שאליהם הם מיועדים יותר מכל. אנשי הכפר מכירים את היהודים רק כסוחרים. אם יכיר החקלאי את היהודי כעובד אדמה כמותו תיכחד האנטישמיות, ובעת ובעונה אחת תחול תמורה רוחנית ביהודי שתקרב אותו אל הלא־יהודי. כך ייבנה הגשר להבנה הדדית מלאה. אלו שישכילו לראות בשאלת ההתיישבות את השאלה הגורלית בה"א הידיעה של יהדות גרמניה לא ייסרו עצמם עוד בספקות, אם יישוב יהודים על אדמה גרמנית יכול להצליח או לא. הוא יצליח. הוא מוכרח להצליח".

לאחר שהקרקע בגרוס גגלו נרכשה וחולקה לחלקות, נערכו הכנות ראשוניות לקליטת התושבים. הוקמו גדרות, נשתלו עצי פרי, נבנו מערכות השקיה וניקוז ובניית הבתים החלה. המושבה החקלאית התכוננה לקלוט בנקאים וסוחרים, וגם אופה, סנדלר ורפד כבר נרשמו. על הכשרתם לעבודת האדמה היה אמון מרטין גרסון, חקלאי יהודי מדופלם ובעל ניסיון עשיר בהכשרה חקלאית. "בקרוב יעלו 40 משפחות על הקרקע ויוכלו לעבד חלקה משלהן", פירסמה האגודה להתיישבות שהקימו "חיילי החזית". "זהו צעד חשוב בהכשרה המקצועית של יהדות גרמניה. ההכנות הקפדניות, הייעוץ המקצועי והסיוע מהמדינה, מהקהילות ומהארגונים היהודיים הם ערובה לכך שגרוס גגלו איננה אפיזודה חולפת. זהו איננו סוף אלא התחלה".

ראובן שאנצר היה בערך בן תשע כשעבר עם משפחתו לגרוס גגלו. "אלו היו זמנים נהדרים, בשנתיים או שלוש שגרנו שם", כתב לימים בזיכרונותיו. אביו, שהתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה והיה חבר בברית לוחמי החזית, הרגיש שהנאצים מסביבו מתחזקים וביקש לגור במקום שבו יהיה "מוקף בחברים מהצבא". המשפחה גידלה פרות, תרנגולות ואווזים, בחצר הוקמה חממה לירקות וניטעו מטע תפוחים ושדה אספרגוס. המושבה הקטנה שסביבם התמלאה אט־אט במשפחות קטנות. ילדים התרוצצו בין החלקות. אל הכל־בו של שוקן בעיר השכנה נסעו באופניים. "בשבת הלכנו לשוּל, ואחר הצהריים הגברים דיברו על פוליטיקה... 'הממשלה הזאת תיפול', הם תמיד אמרו. 'היטלר לא ישרוד. הצבא לא ירשה זאת'".

לפי זיכרונותיו של שאנצר, יהודי המושבה התקבלו בכפר בכבוד והילדים היהודים שלמדו בבית הספר של הכפר מעולם לא חשו אפליה. "הצטרפתי אפילו להיטלריוגנד", הוא נזכר, "והם קיבלו אותי כמו כולם. הנוער ההיטלראי היה כמו הצופים, רק קצת יותר צבאי. כילד צעדתי איתם, שרתי איתם, שיחקתי כדורגל. רק אחר כך גיליתי מה זה היה".

מתיישבים יהודים בגרוס גגלו לפני המלחמה. ארגונים יהודיים ראו ביוזמה החקלאית דרך להתכונן לזמנים קשים ולתהפוכות פוליטיות
ארכיון ליאו בק

אבל מתחילת הדרך ליוו את הקמת המושבה סימנים מבשרי רעות. לילה אחד בקיץ 1932, בזמן שרק כמחצית מהחלקות היו מאוכלסות, נהרס בית שבנייתו כמעט הושלמה בפיצוץ מטען. חמישה חברי המפלגה הנאצית מהעיר השכנה נעצרו בחשד למעורבות בהתקפה. "לא רק שהפיגוע הזה לא יעצור אותנו", אמרו המתיישבים לעיתונות המקומית, שדיווחה על האירוע בהרחבה. "נסיים את העבודה שבה התחלנו בעקשנות כפולה ומכופלת". בהדרכתו של מרטין גרסון תיכננו האיכרים לחבור לקואופרטיב ולהקים מפעל שימורים קטן.

מיד עם עליית הנאצים לשלטון, בסוף ינואר 1933, גברו הלחצים על המושבה הקטנה. המיקום האידיאלי לצד מסילת הרכבת לברלין והתוכניות הגדולות של האיכרים היהודים חרו למתחרים ולפעילים נאצים מהאזור, שמחו שוב ושוב בפני הרשויות. "יש להביא בכל מחיר לכך שההתיישבות היהודית הזאת, שמהווה סכנה לסדר ולביטחון, תיעלם בהקדם האפשרי", כתב נשיא ברנדנבורג וברלין למועצה המקומית בסוף 1933. הביטוי "בכל מחיר" באותה תקופה, לפני חוקי נירנברג והתבססות השלטון הנאצי, לא היה ביטוי חד־משמעי. הביורוקרטיה הגרמנית פעלה במרץ על מנת למצוא פתרון יצירתי. ראשי האגודה זומנו שוב ושוב לדיונים עם אגודות חקלאיות גרמניות, שניסו לשכנע אותם למכור את הקרקע בתמורה לסכומים נמוכים. לבסוף, בתחילת 1935 פירסם שר החקלאות של הרייך צו שקבע שהבעלות על הקרקע תועבר לאגודה חקלאית לא יהודית לא יאוחר מ–1 באפריל באותה שנה. משרד החקלאות אף פנה למשרד האוצר בבקשה להעביר פיצוי לאגודה היהודית, אך נדחה בתואנה ש"גירוש המתיישבים היהודים על ידי הרשויות הוא עניין פוליטי". נציגי ההתיישבות היהודית הבהירו בכל ישיבה ובכל הזדמנות שהפינוי נעשה בניגוד לרצונם.

האיכרים עזבו את המושבה, רובם לפלשתינה. 13 משפחות מגרוס גגלו ניסו להשתלב בפרויקט חקלאי שהוקם ליד ריו דה ז'ניירו, אך הגעתם לא אושרה והם פנו לנסות את מזלם בארגנטינה. שאנצר עבר עם משפחתו לברלין וב–1940 עזב בעלייה האחרונה לישראל שאירגנה הסוכנות באישור הגסטאפו. אמו ברטה התאבדה ב–1941. אביו סימון ואחיותיו בטי, אינגבּורג ורות נרצחו בחלמנו. מרטין גרסון המשיך לעסוק בהכשרה חקלאית יהודית בגרמניה. ב–1944 גרסון, אשתו ביילה ושתי בנותיהם רות ומרים נרצחו באושוויץ.

חלום המושבה היהודית התקיים אך רגע קצר בין הזמנים. חוסר הוודאות של השנים ההן נשכח, במבט לאחור, בצל הוודאויות הגדולות שהגיעו לאחר מכן. גרוס גגלו נחלמה והתגשמה ברגע של מעבר, שבו פקידים נאצים, שבקרוב ישלחו מיליונים אל מותם, עוד התפתלו בניסיונותיהם להשתלט על קרקע יהודית קטנה במראית עין של משא ומתן חוקי. רגע שבו ראובן שאנצר יכול היה לצעוד עם ההיטלריוגנד, כי זה מה שעשו הילדים בדרך למגרש הכדורגל, וחיילי החזית היהודים עוד האמינו, באופטימיות חסרת גבולות, בעתיד יהדות גרמניה.

לצבוע מחדש

לאחר מאמצים רבים וכמה שכבות של צבע עלה בידיהם של בני משפחת הומר להעלים את צבע האנילין האדום, השריד האחרון למתיישבים היהודים, מקירות ביתם החדש. אבל גרוס גגלו היהודית לא נשכחה במהרה. עד שנות ה–90 עוד כונה החלק הזה של הכפר בפי ותיקי האזור "מושבת היהודים". וגם הארכיונים לא שכחו.

כחלק מתהליך איחוד הגרמניות ב–1990 נחקק "החוק להסדרת שאלות פתוחות בנוגע לרכוש", או בקיצור "חוק הרכוש". בעיקרו נועד החוק לטפל ברכוש מערב־גרמני שהולאם על ידי ממשלת מזרח גרמניה הקומוניסטית ולהסדיר את התנאים להשבתו. בעקבות התערבות של ועידת התביעות ולחצים מוושינגטון הוכנס לחוק גם סעיף הנוגע לתקופת הרייך השלישי. בפועל החיל הסעיף הנוסף את חוקי השבת הרכוש שחוקקו בעלות הברית בשנות ה–40 על השטח הקומוניסטי לשעבר. וכך, בשולי העברות הרכוש המסיביות שליוו את התפרקות מזרח גרמניה, ניתנה ההזדמנות גם ליורשיהם של נכסים יהודיים שעוקלו בזמן המשטר הנאצי, אך היו נעולים עד כה מאחורי מסך הברזל, להציג את תביעותיהם.

עוד הצליחה ועידת התביעות לזכות במעמד מיוחד, שהפך אותה ליורשת החוקית של כל רכוש יהודי שנותר ללא דורש. על כן עשתה הוועידה מאמץ מיוחד למצוא כל חלקה יהודית לשעבר במזרח גרמניה ולהגיש את התביעות במסגרת חלון הזמנים הקצר שקבע החוק. ההיסטוריונים של הוועידה הסתערו על הארכיונים והגישו כ–125 אלף תביעות רכוש. בד בבד הוקם "הארגון היורש", שממונה על קבלת הרכוש המוּשב ומכירתו. במקרים שבהם אי אפשר להשיב את הרכוש, למשל אם נמכר לאחר 1945— כמו במקרה של 26 החלקות האחרות בגרוס גגלו — הארגון היורש הוא שמקבל את הפיצוי בעדו מממשלת גרמניה.

קרל מספר שביום שהוריו הגיעו אל הבית הם עצרו מול הקירות, שהיו צבועים באדום בוהק. אמו של קרל נזכרה שהוריה תמיד אמרו שיהודים אוהבים את הצבעים החזקים ביותר. היא הסתובבה אל בעלה ואמרה לו, "כאן גרו קודם יהודים"

הכנסותיו של הארגון היורש עד כה מהליך זה הן כ–2.5 מיליארד יורו. לא כל התביעות שהוגשו התקבלו, ומתוך כ–16,500 התביעות שהתקבלו, רק בכ–4,500 הועברה הבעלות על הרכוש לארגון היורש ובשאר הועברו פיצויים.

את עיקר ההכנסות מעביר הארגון היורש בצורת מענקים לארגונים שונים למען ניצולי שואה. מניתוח טבלאות המענקים שפורסמו באתר ועידת התביעות בשנים 2013–2017 עולה כי הארגון היורש אחראי לכרבע מתקציב המענקים של ועידת התביעות; בשנים אלו העביר הארגון כחצי מיליארד דולר לכ–750 ארגונים. כ–30% מהסכום (140 מיליון דולר) הועבר לקרן לרווחה לניצולי שואה בישראל. אבל מטבלאות אלו עולה גם, שבעוד ש–86% מהמענקים הועברו לארגוני רווחה, היתר (67 מיליון דולר) הועברו לטובת חינוך, תיעוד ומחקר בתחום השואה. למעשה, הארגון היורש אחראי כמעט באופן בלעדי למימון המענקים שמעבירה ועידת התביעות למטרות אלו, שנחשבות לשוליות יותר בארגון. בין המענקים המועברים תחת הקטגוריה הזאת אפשר למצוא פרויקטים כמו "הכשרה ופיתוח תוכניות חינוכיות להוראת השואה בפרויקט תגלית" (חצי מיליון שקל), "הרחבת הספרייה של מוזיאון בית לוחמי הגטאות" (חצי מיליון דולר) ואחרים.

זמנים מסוכנים

מעורבותו של ארגון יהודי בינלאומי עשיר בהשבת ארבעה בתים צנועים בברנדנבורג (בית המשפט העריך את שוויו של אחד מהם ב–124 אלף יורו) מעוררת עניין, כפי שאפשר אולי לצפות, בחוגים מאוד מסוימים בפוליטיקה הגרמנית. "אנחנו מתאמצים שוב ושוב להסביר שמדובר בארגון אמריקאי", אומרת רנאטה, "ושזה לא קשור ליהודים או לישראל. אבל האנשים פשוט לא מבינים את זה".

"אנחנו כבר מומחים לעניין", מוסיפה גֶמה, "אבל מבחינת רוב האנשים אין הבדל בין ישראל, יהודים, ו–Jewish Claims Conference. אי אפשר להאשים אותם, לא כל אחד למד את ההבדל הזה".

כולם ממהרים להבהיר ששום ארגון ימני קיצוני לא ניסה להשתלב במאבק שלהם באופן ישיר, אבל ניסיונות עקיפים היו גם היו. "בשנה שעברה ערכנו הפגנה קטנה במרכז הכפר וציפינו ל–30–40 שכנים", מספר ראש הכפר, דִיטֶר שוּלץ. "הגיעו 300 או 400. זה זכה לתשומת לב גדולה בעיתונות המקומית. הגיעו הרבה פניות. אנחנו לא רוצים כאן אצלנו פעילות של 'עתיד המולדת' (ארגון ימני קיצוני מקומי — א"מ). הם לא הציעו שום דבר קונקרטי, אבל היו גישושים. יש גם את 'אלטרנטיבה לגרמניה' (מפלגת הימין הפופוליסטי — א"מ). אבל בכל פעם שזה היה הכיוון אמרנו מיד לא תודה. אנחנו לא רוצים ליפול לסטריאוטיפים האלה".

מוניקה פרייר
אילה גזית

"צריך גם לומר שהמון אנשים עודדו אותנו ואמרו שזה לא בסדר", מוסיפה מוניקה. "מפחיד אותי שמתישהו יישברו הכלים. שאם לא ייעשה איתנו צדק, אנשים יתקוממו".

מדינות מזרח גרמניה לשעבר משמשות מאז שנות ה–90 כר פורה להתפתחות הימין הקיצוני, שאליו נוסף הימין הפופוליסטי, האתגר הפוליטי הגדול ביותר שעמו מתמודד הממסד הגרמני בשנים האחרונות. גזענות כלפי יהודים אינה מצויה בהכרח בלב התהליכים האלו, גם אם היא — כמאז ומתמיד — תופעה שנלווית אליהם בטבעיות. אולם כשבכפרים של ברנדנבורג מדברים על שבירת הכלים, הדימוי נוגע יותר ליחסים שבין האזרחים לממשלה.

"אם התהליך הזה יגיע לנקודת רתיחה", אומר שולץ, "או אם הוא יוביל לכך שהבתים האלה יופקעו והתושבים יצטרכו לעזוב אותם, אלו יהיו זמנים מסוכנים. אז ודאי שפעולת המחאה כאן תתחזק מאוד ויהיה קשה מאוד לשלוט בכיוון שאליו היא תתפתח".

אנטישמים הם אנטישמים

שאלת האנטישמיות לא מרשימה את רומן האלר, מנהל "הארגון היורש" של ועידת התביעות. "הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא לעקוב בקפדנות אחר התקנות שקובע החוק. אני בגרמניה 70 שנה ואני מכיר את החברה היטב", הוא אומר. "אי אפשר לשכנע אנשים לא להיות אנטישמים בכך שמכופפים את החוקים לטובתם. אנטישמים הם אנטישמים ואפשר לעשות רק דבר אחד, ואת זה מנסה לעשות ועידת התביעות, והוא להגיב באמצעות יחסי ציבור ועבודה חינוכית, במיוחד עם בני נוער. אני באופן אישי מדבר עם תלמידים בבתי ספר ומספר להם מה קרה בזמן המלחמה".

משיכת התביעה לא עומדת כרגע על הפרק, אומר האלר. "ראשית יש לחכות להחלטת בית המשפט לגבי הערעור. אבל דבר אחד שבמיוחד אי אפשר לעשות, זה ללכת לאלו שצועקים הכי חזק ופונים לעיתונאים ולפוליטיקאים, ולהגיד להם, מכיוון שאתם צועקים הכי חזק ניתן לכם יותר זכויות מאשר לאחרים. יש חוקים, ולהם אנחנו מוכרחים לציית. גם הטיעון שאפשר להפוך את האנשים האלה לידידי היהדות בכך שאומרים להם, 'זה שייך לנו, אבל אנחנו ניתן לכם את זה במתנה כי אנחנו מפחדים שתהיו אנטישמים גדולים יותר' לא עובד. זה לא עובד ככה".

האלר לא רואה בגרוס גגלו מקרה קשה אלא מקרה רגיל לחלוטין, שבו הרשויות הגרמניות קיבלו החלטה והחלקות צריכות להימסר. "הסיפור נופח מאוד. הם ניסו לעשות ממנו סיפור גדול בעיתונות. במקום לחכות הם בחרו לעתור לבית המשפט, וזו זכותם החוקית. אבל יש חוק ואנחנו פועלים על פיו, ואם הרשויות אומרות שהשטח שייך לנו, הוא שייך לנו".

השאלה כיצד הגיע הרכוש להוריהם של התושבים והעובדה ששילמו בעדו משניות בעיניו. "בתקופה ההיא רכוש יהודי ניתן בדרך כלל לאנשים שהיו נאמנים לקו של המפלגה ולא לסתם אנשים מן היישוב. זה פשוט ככה", אומר האלר. כשנשאל אם לדעתו נעשה צדק במקרה הזה, הוא עונה: "בהחלט מדובר בצדק כאשר רכוש שהוחרם שב לארגון יהודי והכסף מופנה לניצולי שואה. זה בעיני צדק, כן".

על מגש הכסף

"אי אפשר לטעון שום דבר נגד ועידת התביעות, הם דורשים את מה שמותר להם לדרוש", אומרת רנאטה בסלון ביתה בגרוס גגלו. "הרכוש הזה הוצע להם על מגש של כסף. מבחינה חוקית הכל נקי. מה שאני לא מבינה זה את המדינה שלנו. האויב כאן הוא המדינה שלנו".

"המשרד הממשלתי לשאלות פתוחות בנוגע לרכוש", שממונה על עיבוד התביעות וההחלטה בתיקים השונים, הוא שאחראי לסחבת הבלתי־נתפסת בתיק גרוס גגלו ובתיקים רבים אחרים. מתוך 200 אלף הנכסים היהודיים שהשבתם נתבעה בתחילת שנות ה–90, רובם הגדול נכסי נדל"ן, נותרו כעת במאגר המשרד 4,000 תיקים אחרונים. נראה שהתהליך מתקרב לסיומו.

הקשישים העייפים מרחוב המתיישבים, שיושבים סביב השולחן בביתה הקטן של רנאטה הומר, כתבו מכתבים למשרד הפנים, למשרד האוצר ולמשרד הקנצלרית. הם הצליחו לעניין במקרה אפילו את נשיא גרמניה, שהגיע לביקור בעיר השכנה. חבר בונדסטאג אחד ניסה לסייע והציע לתווך בין התושבים ובין ועידת התביעות. רנאטה הומר קיבלה את ההצעה, אך ועידת התביעות, כך דיווח הפוליטיקאי, דחתה את כל ניסיונות התיווך. "ההכרזה הזאת מצדם הפתיעה אותי", כתב.

המועמדים לפינוי זכאים לדרוש פיצויים מממשלת גרמניה, אך מדובר בסכומים זניחים שמחווירים לעומת שוויים הנוכחי של הנכסים, והדרך אליהם רצופה מהלכים ביורוקרטיים מייגעים ומסמכים אבודים משנות ה–30. ממשרד האוצר הגרמני, שנשאל אם נעשה ניסיון לסייע לתושבים ולהעביר, לפנים משורת הדין, פיצוי ממשלתי לוועידת התביעות, נמסר: "ועידת התביעות הגישה במפורש תביעה להשבת הקרקע, ועל כן אין זה אפשרי מבחינה חוקית להעניק לה במקומה פיצוי כספי בלבד. העיקרון התקף בחוק הרכוש הוא 'השבה קודמת לפיצוי', ופיצוי מהקרן הממשלתית משולם אך ורק כאשר השבת החלקה אינה מתאפשרת מבחינה חוקית. משרד האוצר והמשרד לשאלות פתוחות בנוגע לרכוש ציינו בפני הנוגעים בדבר את האפשרות להגיע להסדר ידידותי עם ועידת התביעות והציעו לתווך בין הצדדים".

אף אחד מהפקידים שחקרו את התיק במשך 25 שנים, מאנשי ועידת התביעות המעורבים בסיפור, מנציגי משרד האוצר הממונים על ההליך ומכל הפעילים הפוליטיים הימניים שרצו לאמץ את המאבק, לא ביקר בגרוס גגלו.

אנחנו יוצאים מהבית. הצבע האפור של השמים הולך ומעמיק. השמש, היכן שלא תהיה, כנראה כבר מתקרבת אל האופק. גֶמה עוצרת ומביטה לעבר השדות הירוקים שמשתרעים מאחורי הבית והסדנה הקטנה. זו תמונה שלווה, מלאה בביטחון שמשרה נוף שאיננו משתנה. אולי כך נראו השדות האלו גם לפני 85 שנה, אולי אפילו כשהכפר גרוס גגלו נוסד לפני 600 שנה. "בשבילי זה המקום היפה ביותר בעולם", היא אומרת בשקט. "אבל משום מה זה מקום מקולל. אני לא יודעת למה. אבל הוא מקולל. למתיישבים של אז הוא לא הביא מזל, וגם לנו לא". 

הרשמה לניוזלטר

הכתבות שחייבים לקרוא כל סוף שבוע - ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות