הכל נטוש, שוטרים הקימו בריקדות. מסע מסויט ברחבי איטליה - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכל נטוש, שוטרים הקימו בריקדות. מסע מסויט ברחבי איטליה

לכתבה

98תגובות

ולחשוב שרק לפני כמה ימים חגגתי את פורים בירושלים.

שתיתי ערק, חבשתי מסכה (על העיניים), ביליתי עם חברים. כל כך מהר הכל השתנה. פתאום הרשויות קוראות לתיירים לעזוב את ישראל. פתאום טיסות מתבטלות בזו אחר זו. מעכשיו לעכשיו הגבולות נסגרים. בבת אחת האסימונים יורדים: הגיע הזמן לחזור הביתה. גם אם הבית שלך נמצא באיטליה. גם אם הטיסה היחידה שמצאת ממריאה לצרפת, לעיר ניס, בעוד הוריך גרים בפוליה, בדרום המדינה, מה שאומר שתצטרך לצאת לדרכים ולעבור יותר מ–1,200 קילומטר, בעיצומה של מגפה עולמית.

המסע של יאנוש

אתה נפרד מהחברים שנשארים בירושלים, חוצה במהירות את תחנת הרכבת הריקה, ותוך זמן קצר אתה בנמל התעופה בן־גוריון. מיד אתה מבחין שאין אבטחה בכניסה. לאן הגענו, אתה אומר לעצמך. בתור לצ'ק־אין מישהו מתלונן על אנשים שלא חובשים מסכות, ובחורה צעירה נראית כאילו תכף תפרוץ בבכי. אתה מוסר את התרמיל, עובר את השרשרת הרגילה, וממתין לטיסה. על כבש המטוס, סמוך להמראה, אתה מבחין שוב בבחורה שראית ליד דלפק הצ'ק־אין. עכשיו היא כבר מבועתת לחלוטין. אולי היא פוחדת מטיסות, אתה חושב, וניגש לשאול אותה אם היא בסדר. היא פורצת בבכי ואומרת שהיא מפחדת, שאביה באפריקה, וגם אמה בנסיעה, והיא כלל לא בטוחה לאן פניה מועדות. אתה אומר לה שהכל יהיה בסדר, נוטל את ידה, ואתם עולים יחד במדרגות. הכל יהיה בסדר, אתה אומר לעצמך, כל עוד נעלה על המטוס הזה.

חזרה לאיטליה בעת קורונה

כמעט כל המושבים ריקים, אז אתה מתיישב ליד הבחורה. היא בעיצומו של התקף חרדה רציני. אתה מנסה לדובב אותה, ומגלה שהיא הגיעה לישראל לפני שבועיים, ואת כל זמנה העבירה בבידוד באכסניה. בתום הבידוד, נאלצה לעזוב. אחרי כמה דקות היא נרגעת מעט, והשיחה מתגלגלת למשבר האקלים. אתם חושבים איך כל זה הוא רק טעימה ממה שצפוי לנו. איכשהו, אתם מתנחמים בזה.

חצות. קר. הרחובות ריקים

בשדה התעופה של ניס אנחנו נתקלים בנוסע שעבד באכסניה שבה שהתה הבחורה. הוא מתעניין בשלומה, ואנחנו מחליטים להמשיך מכאן יחד. השעה חצות, ואנחנו לא מצליחים להבין איך להגיע מכאן לעיר. אנחנו מבררים ומגלים שאין יותר אוטובוסים. בלית ברירה, אנחנו מחליטים ללכת ברגל לתחנת הרכבת במרכז העיר, מרחק כמה קילומטרים משדה התעופה.

קר בחוץ. הרחובות ריקים לגמרי. אתה אומר לעצמך שזה נורמלי בשעה כזאת, אבל שום דבר כרגע לא נורמלי. בכביש, שלט גדול מהבהב: "נגיף קורונה, הגבל את תנועתך". כולם פורצים בצחוק, אלא שאז מופיעות שלוש דמויות לבושות בקפוצ'ונים כהים. "נקווה שאלה מקומיים מסבירי פנים", אומרת הבחורה בשמץ של דאגה. אחד מהם שואל אם אתם בסדר, ואתה מבין שהם ניגשו כדי להציע עזרה. הם ממליצים על הדרך הקצרה ביותר לתחנה, ונעלמים אל תוך הלילה.

חזרה לאיטליה בעת קורונה

כעבור זמן קצר נעצרת לידכם מכונית שחורה וארבעה גברים מפוקפקים יוצאים ממנה. בטח שוטרים סמויים, אתה אומר לעצמך, ואז אחד מהם שולף סיגריה אלקטרונית ולוקח שאיפה ארוכה. "אתם יודעים שאסור לכם להסתובב ברחוב, נכון?" הוא שואל. הוא מקשיב בריכוז להסברים על המסעות הארוכים שצפויים לכם, ומניח לכם ללכת. בדרך אתה נתקל בכמה סיורים משטרתיים. נראה שהצרפתים לא משחקים מִשחקים בשעת חירום.

כשאתם צועדים לאורך החוף, תחת אור הכוכבים, כולכם מסכימים שזו חתיכת חוויה, ושאתם מרגישים כאילו אתם מכירים זה את זה שנים. "בת כמה את?" אתה שואל את הבחורה. "אני בת 22", היא עונה, "ואני מפחדת. אני מרגישה שאני צעירה מדי בשביל לדעת מה לעשות במצב הזה". אתה תוהה מי מבוגר דיו בשביל לדעת מה לעשות במצב הזה.

לבסוף אתם מגיעים לתחנה, אלא שהיא עדיין סגורה. עוד מעט יעלה השחר, ובינתיים אתם מקימים מחנה קטן בחוץ, מצטופפים על מזרן היוגה של הבחורה, מתגוננים מהקור עם מגבות שאתה שולף מהתיק. "יום אחד מישהו ישאל אותנו איך הכרנו", אומרת הבחורה, "ותהיה לנו תשובה טובה". כן, זו תהיה תשובה טובה.

אלא שספק אם תיפגשו שוב. ספק מתי בכלל אפשר יהיה לפגוש מישהו שוב. העוצר בערי איטליה צפוי להימשך לפחות עד יום שישי הבא. לפחות. ראש ממשלת אוסטרליה אמר לאזרחים לצפות ל"שיבוש רציני" למשך שישה חודשים, ואיפשהו שמעת מישהו אומר שזה יכול להימשך שנה וחצי. אתה מנסה להסיח את הדעת ומתבונן בתמונות בטלפון שלך. אנשים רוקדים, חולקים משקאות, מתחבקים. אתה מרגיש כאילו עבר מאז חודש, אם כי בקושי חלפו 24 שעות.

המסע לאיטליה

השמש זורחת. אחרי כמה וכמה שיחות טלפון, הבחורה מוצאת חבר של הוריה שמוכן לארח אותה, בכפר קטן בהרי האלפים. אתה מלווה אותה לרציף, ובדיוק כשאתם עומדים להתחבק לפרידה מגיעה קבוצת שוטרים, כולם עוטים מסכות, והם פוקדים עליכם בצעקות להתפזר וללכת הביתה. הבחורה קופצת על הרכבת שלה, ומנופפת אליך מבעד לחלון. אתה מסתובב לאחור, ובתוך זמן קצר מגיעה גם הרכבת שלך. אחרי לילה ארוך ומתיש, אתה בדרכך לצאת מצרפת.

העניינים נהיים רציניים

על הרכבת, חסר בית שואל אותך מה המצב באיטליה. "רע", אתה עונה, ואז הוא שואל על ספרד וגרמניה, ואומר שעדיין לא החליט לאן לנסוע. "אני אסתדר בכל מקרה", הוא מפטיר וחוזר למושב שלו. אתה נרדם, ומתעורר בוונטימיליה, חצי שעה אחרי שהרכבת הגיעה ליעדה. עכשיו אתה באיטליה, ומערכת היחסים שלך עם הקורונה נהיית רצינית.

שיעור האנשים החובשים מסכות עולה באופן דרמטי, ולאן שאתה לא מסתכל אתה רואה שלטים המורים לך לשמור מרחק של מטר אחד מהזולת, הוראה שנשמעת גם בכריזה, בתוך זרם אינסופי של ביטולי רכבות, שנועדו גם למנוע מאנשים לנוע ולהפיץ את הנגיף. זה כנראה הריחוק החברתי שכולם מדברים עליו. אתה לא יכול שלא לחשוב על הנשיקה שחלקת ממש לא מזמן.

אתה זקוק לקפה, ולשמחתך אתה מגלה שהבר בתחנה עדיין פתוח. בפנים תלוי שלט שאוסר על צריכת המשקאות בבר. שלט כזה באיטליה מוזר כמעט כמו היעדר אבטחה בכניסה לנתב"ג. אתה אוכל ארוחת בוקר, יוצא לעשן, ובחוץ נתקל בגבר שצועק על גבר אחר. "מה אתה עושה בחוץ? אם נמשיך ככה נהיה בסגר עד יוני!" אתה שומע מישהו שמדבר על אדם שמת יום קודם, אחר כך על מישהו אחר שסתם פשט את הרגל. פעמוני הכנסייה מצלצלים, ואתה מרגיש שזה הדבר הכי נורמלי ששמעת בחייך.

חזרה לאיטליה בזמן קורונה

לבסוף אתה מצליח לתכנן את מסלול הנסיעה שלך, שיורכב ברובו מרכבות פרברים למרחקים קצרים. רוב הקווים הבין־עירוניים בוטלו, וממילא אתה רוצה להימנע ממעבר במילאנו, מוקד ההתפרצות. אחרי שעלית על הרכבת הראשונה, אתה שומע מישהו מדבר על רוקחת אחת שצריכה למצוא שמרטף, ועל כמה קשה בימינו למצוא מישהו שמוכן להיכנס לבית של רוקח. אדם אחר מדבר על זקנה חולה, ועל כך שבתי החולים מלאים עד כדי כך שהחולים מוחזקים במרתפים. קראת כבר עדויות של רופאים. אתה יודע שהעסק יצא משליטה.

אתה מסתכל סביבך, ורואה שכמעט כולם מדברים בטלפון, או מתבוננים במסך. תחושת התימהון הזאת תלווה אותך במשך כל המסע. הנוף היפה של ליגוריה וטוסקנה חולף מבעד לחלון, אבל אתה עסוק מדי בטלפון, קורא את עדכוני החדשות שנעשים יותר ויותר מפחידים, ועונה לזרם ההודעות האינסופי ששולחים חברים ומכרים. חלקם מתווכחים איתך ומבקשים שתחזור למקום שממנו באת, כדי שלא תביא איתך את הנגיף.

בפייסבוק, אויבי הציבור התורנים הם אנשים שמתעקשים לצאת לרוץ, אחד הדברים האחרונים שעוד מותר לעשות בחוץ. "לא ראיתי אתכם רצים אפילו פעם אחת בחיי", צועק ראש עיר קטנה בסרטון ויראלי, "ועכשיו כולכם ספורטאים. הישארו בבית!"

אחד הנוסעים יוצר קשר עין, ומפנה אליך שאלה. "כדאי לעבור דרך ורונה או דרך ויצ'נזה?" אתה עונה שאין לך מושג, ואז חושב על כך שפתאום דברים מיטלטלים בין חיים למוות לפי בחירות יומיומיות שאנשים עושים. ואולי בעצם זה תמיד היה כך. אולי המדינה שלך פשוט עשתה את הבחירות הלא נכונות.

המסע לאיטליה

בין תרמילאים אבודים

אתה מגיע לתחנת הרכבת של ג'נובה, ומגלה שהיא נטושה לחלוטין פרט לכמה תרמילאים אבודים, כמוך. אתה מתיישב ליד מישהו שצועק לתוך הטלפון שלו. "מה אתה רוצה שאעשה? אני פשוט הולך הביתה!" אחרי שהוא מסיים את השיחה אתה שואל אותו לשלומו, והוא מספר שפוטר מהעבודה ושאין לו שום כוונה להישאר סתם כך בג'נובה ולשלם על מלון.

"אני יכול להבין שהרשויות לא התכוננו לזה, ושעכשיו הן פשוט צריכות לעשות מה שהן צריכות לעשות, אבל הן השאירו אותנו להתמודד עם בלגן עצום. הבוקר הרכבת שלי בוטלה, ולקח לי שמונה שעות רק להגיע לכאן. אני צריך להגיע הביתה, אני צריך להיות עם הילדים שלי, אפילו אם אצטרך קודם לשהות בבידוד".

בזמן שאנחנו מדברים, הכריזה בתחנה חוזרת על האזהרה לשמור על מרחק של מטר אחד מהשני, ועל הרשימה הארוכה של הרכבות המבוטלות. אתה הולך לכיוון היציאה, בתקווה לזכות בהצצה לעיר. אלא שבחוץ הוקמו מחסומים זמניים, שמפנים אנשים לעמדת ביקורת משטרתית. שוטרים וחיילים במסכות מתקשים להחליט אם לצעוק פקודות ממרחק או להמשיך להתנהג כרגיל.

מאז שהוטל העוצר, אנשים נדרשים לשאת טופס חתום שמסביר מדוע הם מחוץ לביתם. בירושלים, הדפסת הטפסים האלה נראתה כמו אחד הדברים המוזרים שעשית בחיים, אבל כשרואים את השוטרים בודקים אותם הלכה למעשה, זה כבר סיפור שונה לחלוטין. בזמנו חשבת שיכול להיות שכל העניין הזה הוא היסטריה המונית. עכשיו אתה מבין כמה לא היינו מוכנים לאירוע כזה.

חזרה לאיטליה בזמן קורונה

רבים מדברים על הקורונה כעל חוויה קולקטיבית שיכולה לאחד את המין האנושי. במהלך הנסיעה אתה חושב לעצמך עד כמה המציאות בפועל שונה. אחרי זמן־מה אתה מזדקף, ומגלה שבזמן ששקעת במחשבות פיספסת את התחנה שלך, וכתוצאה מכך תגיע לרומא רק בלילה.

השמש כבר שקעה ואתה מוצא את עצמך בלה ספציה. אתה ממהר למשרד הכרטיסים, ורואה את האיש שמאחורי הדלפק קורא ספר, ונראה כמו האדם הכי רגוע בעולם. אתה קונה כרטיס, אבל שוכח לשאול אותו מה הוא קורא, שאלה שתרדוף אותך בהמשך המסע.

הרכבת אמורה להגיע בעוד שעתיים, אז אתה מחפש מישהו לפטפט איתו. אלא ששוב הכריזה קוראת להקפיד על מרחק, ואתה כבר ממש מייחל שהפסקול הדיסטופי הזה ייפסק. "אנחנו נכנסים לעולם חדש", אומר מישהו שמסכים לדבר איתך, ואתה נזכר שכתבת בדיוק את אותו הדבר באחת מאינספור שיחות הווטסאפ שלך, רק כמה דקות קודם לכן.

"יש לי תחושה רעה לגבי כמה זמן זה יימשך, ובדרך כלל אני צודק", הוא אומר. "בכל אופן, אנחנו עדיין צריכים להבין מה זה הדבר הזה. יש מי שטוענים שזה הגיע מעטלף, אבל אני לא בטוח, אנשים אחרים אומרים שזה בגלל שהאמריקאים שיגרו טיל כלשהו, ויש גם את מעבדת המחקר הסינית בווהאן". אתה מנסה להסביר לו שכל שנה יש שפעת חדשה, שדברים כאלה קורים, אבל הוא לא משתכנע. "יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא יודעים על הנגיף הזה", הוא מסכם ופונה לדרכו.

חזרה לאיטליה בזמן קורונה

אתה מסב את המבט ולפתע מישהו מחייך אליך. זה החיוך הראשון שאתה נתקל בו במסע הזה, או שאולי הוא פשוט לא עוטה מסכה. גם אתה לא עוטה מסכה כרגע, לכן אתה יכול לחייך בחזרה. הוא מאלבניה, מחכה לאותה הרכבת כמוך, ומציע לך סיגריה. "אתה יודע", הוא אומר וצוחק, "ממש הרגע השתחררתי מהכלא". גם אתה צוחק, ושניכם מסכימים שאתם עדים לרגע היסטורי. "זה יותר גדול מנפילת הקומוניזם", הוא אומר.

אין לו טלפון, אז אתה משאיל לו את שלך והוא שמח שסוף־סוף הוא מצליח לדבר עם אשתו ושני ילדיו, שנמצאים אף הם בעוצר. כשהוא מסיים הוא מספר לך על החיים בכלא בימי קורונה. "אסירים צופים בטלוויזיה, אז הם יודעים מה קורה. כולם היו מאוד מודאגים, אבל המצב היה פחות או יותר בסדר עד שרשויות הכלא ביטלו את כל הביקורים מבחוץ". הצעד הדרסטי הזה ננקט כדי למנוע את התפשטות הנגיף, אך הוא עורר מיד מהומות קטלניות. "כולנו הבנו למה הם עשו את זה, אבל כשאתה בכלא, ביקור של המשפחה הוא הדבר היחיד ששומר על השפיות שלך, וברגע שזה נלקח כולם השתגעו. בכלא שלי שרפו אגף שלם, ואסיר אחד מת".

הרכבת מגיעה לפיזה, שם אמור אחיו של האיש לאסוף אותו, אם המשטרה לא תעצור אותו בדרך. "אני אצטרך להיכנס עכשיו לבידוד, אבל היה נחמד להיות חופשי לכמה שעות", הוא אומר בחיוך. אתם יוצאים יחד מהתחנה, ורגע לפני שאתם נפרדים מופיעים שני שוטרים, פוקדים עליכם בצעקות להתפזר, וחברך האלבני נעלם במהירות אל תוך הלילה לפני שהספקת לומר לו שלום.

איפה הזומבים?

זו הפעם הראשונה שלך בפיזה, ואתה לבד ברחוב פרט לכמה חסרי בית ושני שוטרים. אתה מתחיל להרגיש שאתה בסרט זומבים: נגיפים, משטרה וצבא בכל מקום, פחד ממגע פיזי, חשד הדדי. אלא שסביבך אין שום זומבים. פה ושם יש רק אנשים שמנסים לחזור הביתה.

המסע לאיטליה

אתה מתקשר לדוד שלך, רופא שגר ברומא ומציע לארח אותך למשך הלילה. "לא אגיע לשם הלילה, אין יותר רכבות", אתה אומר לו, "ובכל מקרה לא כדאי שאבוא לביתך".

השיחה עוברת במהירות לקורונה, והוא מספר לך על השפעת הספרדית, ואיך היא הרגה את הצעירים וחסה על הזקנים, ההפך ממה שהקורונה עושה כרגע. "מתברר שהיתה מגפת שפעת דומה כמה עשרות שנים לפני כן", הוא מסביר לך, "ואנשים מבוגרים פיתחו נוגדנים. הצעירים, לעומת זאת, היו חסרי הגנה לחלוטין".

השעה מאוחרת, ואחרי שבילית לילה מחוץ לתחנת הרכבת של ניס אתה חושש שעוד לילה בקור יגרום לך לחלות, בלי קשר לקורונה. אתה מנסה כמה מלונות, אבל אין מענה באף אחד מהם. לבסוף אתה מוצא מלון עם אורות דולקים, ואיש אחד מכניס אותך פנימה, מתנצל על כך שהוא מקבל את פניך במסכה. אתה שואל אותו לשלומו ואיך העסק בימינו. "אני בסדר, אבל אני עובד במלון הזה יותר מ–40 שנה ומעולם לא ראיתי דבר כזה. אתה הלקוח היחיד שלנו הלילה, ויש לי רק הזמנה אחת עד מאי".

אין לו מושג כמה זמן הוא יוכל להחזיק את המלון פתוח. "פשוט הוצאתי את כל הכסף מחשבון הבנק של המלון, וחילקתי אותו שווה בשווה בין כל העובדים שלי. זה כל מה שיש לי, ושיהיה בהצלחה".

המסע לאיטליה

אתה מתעורר מאוחר, לא מזהה היכן אתה נמצא. אתה בודק את הטלפון שלך, ולראשונה מאז יצאת למסע הזה אין לך הודעות חדשות. אתה שואל את עצמך אם זה סימן טוב ויורד לקבלה כדי למסור את המפתח. הטלוויזיה פועלת, ומומחה כלשהו מדבר על כך שהגבינה האיטלקית אינה נגועה ובטוחה לחלוטין לצריכה. אתה חוצה את הכיכר שמול התחנה, כשרק חסרי בית ומהגרים מסתובבים שם. אתה תוהה מה המשמעות של העוצר עבורם, ואם הם פוחדים כמוך.

בתחנה, המכונה למכירת כרטיסים מזהירה אותך מפני כייסים. הבר סגור, אז במקום קפה אתה קונה קולה בחנות היחידה שעדיין פתוחה. הקופאי מספר לך על אחות שהתאבדה אתמול. איזה סיוט, אתה חושב לעצמך. והסיוט רק מתחיל.

אתם איטלקים, אתם נגועים

ברכבת לרומא אתה מוצא את עצמך בין קבוצה גדולה של תרמילאים. הם משחקים קלפים ומספרים בדיחות כאילו היו בטיול בית ספר. רק לפני כמה שבועות הגיעו לאקוודור, שם התכוונו לבלות שנה בעבודה התנדבותית. "זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שחוויתי גזענות", אומר לך אחד מהם, "אנשים צעקו עלינו ברחובות בגלל שאנחנו איטלקים, אמרו שאנחנו נגועים".

אחת הבנות בקבוצה מראה לך הודעה מחברה, שמסבירה שכל המגפה הזאת היא מזימה גרמנית לחבל בהסכם הסחר של איטליה וסין, ושלישראל כבר יש חיסון והיא אינה משתפת אותו עם שאר העולם. "אני לא מבינה איך אנשים יכולים להאמין לשטויות האלה", אומרת הבחורה ומכבה את הטלפון. אתה מביט סביבך, ושוב כולם מחזיקים טלפון ביד. גם אתה.

חזרה לאיטליה בזמן קורונה

הרכבת נכנסת לרומא, המקום היחיד במסע הזה שאתה מכיר ממש. מוזר לראות את העיר שנולדת בה כשהיא נתונה בעוצר. אתה מגיע לתחנת טרמיני, מקום שעברת בו אלפי פעמים, פילסת לך דרך במהירות בין המוני תיירים, ועכשיו הוא ריק כמעט לחלוטין. אתה מת לקפה וניגש אל הדוכן. הבחור שמאחורי הדלפק לא מפסיק להתלונן על האנשים שעדיין גודשים את הרחובות: "הצבא, איפה הצבא! צריך להשליט פה סדר כמו בסין, פשוט לירות באנשים!"

אתה לא יודע אם בסין מישהו באמת נורה ברחוב, וזו לא הפעם הראשונה שאתה שומע שאנשים מדברים על אמצעים חמורים יותר, או אומרים שהיו רוצים בשלטון "מישהו כמו פוטין". אתה שותה את הקפוצ'ינו שלך ומנסה להתעלם מהרמקולים, ששוב קוראים להתרחק זה מזה. מכל עבר, אנשים במסכות יושבים מרוחקים אחד מהשני, ולא מסירים לרגע את המבט מהטלפונים שלהם.

לילה בתחנת טרמיני הוא חוויה לא נעימה גם בנסיבות רגילות, ולכן אתה מחליט שוב לחפש מלון. הביקורות מוליכות אותך אל עולם אפל של חדרים טחובים, מקלחות שלא פועלות ומודעות אחרות שברור שהן פשוט הונאה. העולם לא היה מקום טוב כל כך גם לפני הקורונה, אתה אומר לעצמך, ובוחר אחד מהמלונות באופן שרירותי.

כשאתה עומד לצאת מהתחנה אתה נזכר שהסופרמרקטים נסגרים בימים אלה בשבע בערב, ורץ אל המרכול שמתחת לתחנה ממש לפני שהוא נסגר. בכניסה, עובד מנומס במיוחד אומר לך שעכשיו חובה על כולם לעטות כפפות, ואתה קולט שלא השתמשת בכפפות שלך מזמן. אתה לא רציני, אתה נוזף בעצמך, וקונה מעט אוכל ומשקה יוגורט שכתוב עליו שהוא מחזק את המערכת החיסונית.

המסע לרומא

מתברר שהמלון שבחרת לא נורא בכלל, ומהחלון המשקיף אל החצר אתה שומע שמישהו מקשיב לחדשות: מספר המקרים החדשים גדל, מאות אנשים מתים מדי יום. אין ספק שאתה לא מתייחס לזה ברצינות הראויה. הגיע הזמן להתחיל להיזהר כמו שצריך. הגיע הזמן לאמוד נכון את הסיכון.

תסתלק מכאן. פשוט תסתלק

הרכבת הבאה יוצאת בחמש וחצי בבוקר, וכשאתה יוצא מהמלון עדיין חושך בחוץ. כשאתה עולה לרכבת, הרמקולים מכריזים שלפי צו בית משפט הרכבת לא תעצור בעיר פוֹנדי, שסובלת מהתפרצות קשה של הנגיף והיא בסגר תחת פיקוח צבאי.

מישהו מדבר בטלפון ואומר שאנשים ימשיכו לעטות מסכות גם כשכל זה ייגמר, בדיוק כמו שקורה בסין וביפן. הרכבת בינתיים טסה קדימה, והשחר עולה. אתה יורד בתחנה של נאפולי, והשוטרים בעמדות עייפים ועצבניים. אחד השוטרים שואל מה היעד הסופי שלך, ואתה עונה שאתה נוסע לכפר שלך, צ'יסטֶרנינוֹ. התשובה שלך מעוררת בו זעם: "אז למה נסעת ברכבת הזאת?" אתה תופס שפשוט אין לו מושג איפה הכפר שלך, מנסה להסביר שוב, אך הוא קוטע אותך ודורש שפשוט תסתלק מהמקום.

חברה טובה שלך גרה 200 מטר מהתחנה, אבל אתה לא יכול ללכת לבקר אותה. אתה משתהה בתחנה, מחכה לרכבת הבאה, ומסביב דממה מוחלטת. אתה מביט לצדדים, וכל אחד מהאנשים שאתה רואה נועץ עיניים בטלפון שלו. כך היה מאז ומתמיד? אתה לא זוכר.

חזרה לאיטליה בזמן קורונה

הכותרת הראשית בדף הבית של העיתון הנפוץ באיטליה עוסקת בעלייה החדה במספר מקרי הקורונה החדשים באזור שלך, פּוּליה, ובהם "לא מעט" הורים של סטודנטים שחזרו הביתה מצפון איטליה. בתחילה תלו את האשמה בסינים "שאוכלים כלבים", אחר כך באנשי העסקים האיטלקים שחזרו מסין, אכלו יותר מדי במסעדות והדביקו את כל מי שהיו סביבם, אחר כך באנשים שיוצאים לרוץ, ועכשיו אלה הסטודנטים שברחו הביתה להורים. מי הבא בתור, אתה שואל את עצמך, ומדמיין תרחיש שבו פורצת המחלה בכפר שלך כמה ימים אחרי שובך.

ברכבת אתה משוחח עם קשישה שמספרת שראתה בטלוויזיה שורות של ארונות קבורה, ואנשי צבא אוספים את הגופות. קולה נשבר והדמעות זולגות על פניה. "די", היא אומרת, "זה גורם לי לרצות למות". בינתיים הרכבת מגיעה לתחנת סַלֶרנוֹ.

אתה מגיע לעוד עמדת מעבר משטרתית ושוב נאלץ להסביר מאין באת ולאן אתה הולך. השוטר מושיט לך את הטופס ממרחק גדול, גדול עד כדי כך שאתה נאלץ לרכון קדימה כדי לקחת אותו. הוא אומר לך להישאר רחוק, אבל הוא איננו עוטה מסכה.

אתה יוצא אל אור השמש, מחפש אוכל. גבר זקן שמעשן סיגר בשלווה מדריך אותך אל חנות המזון הקרובה, וכשאתה מגיע אליה מתברר שזו אַלימֶנטַרי איטלקית אמיתית, אחת מחנויות האוכל הקטנות שהיו מרכיב מרכזי בילדותך. החומוס דוהה והופך לזיכרון רחוק, ואתה מזמין כריך עם מוצרלה בופאלו, ואחר כך עוד אחד. בזמן שאתה אוכל, האישה שמאחורי הדלפק מקבלת הזמנה למשלוח, וברגע שהיא מנתקת את השיחה היא פותחת ברכילות חסרת רחמים על התסרוקת החדשה של האישה שאיתה שוחחה. בעיצומה של מגפה עולמית, מתברר, גם תסרוקת יכולה לעורר זעם.

המסע לרומא

אני ממשיך הלאה. האוטובוס מנאפולי לטַרַנטוֹ עובר דרך כמה מההרים היפים ביותר באיטליה, המכוּנים הדולומיטים של הדרום. אתה נסחף ושוקע בנופים החולפים על פניך, עד שהאוטובוס עוצר בפּוֹטֶנצָה. נהג האוטובוס הולך איתך אל דוכן הקפה, ונראה שמצב־רוחו מרומם. כיסאות מוקפים סרט אדום ניצבים לאורך הדלפק כדי להבטיח שאנשים ישמרו על מרחק. אתה שותה קפוצ'ינו ונהג האוטובוס אומר לאיש שמאחורי הדלפק להתעודד, ומצביע על שלט תוצרת בית ועליו הכתובת "הכל יהיה בסדר". "תגיד את זה לארבעת העובדים שהייתי צריך לפטר אתמול", עונה האיש, ושתיקה משתררת. חוזרים לדרך.

בכל כפר מחכה ניידת

האוטובוס יוצא לפּוּליה, ובדרך עוצר בכמה כפרים קטנים. בכל תחנה מחכה ניידת משטרה, והנהג צריך להסביר שוב ושוב שכל מסמכי הנסיעה של הנוסעים נבדקו לפני היציאה לדרך.

הכבישים ריקים. מדי פעם מזדמנת משאית. אתה שב ושוקע בטלפון, ופותח בהתכתבות עם ידידה שגרה בבולוניה. אתה מתבדח על הקורונה פעם אחת יותר מדי, והיא מתעצבנת. היא בעוצר כבר כמה שבועות, והיא מסבירה לך שבדיחות קורונה מצחיקות, עד שפתאום הן מפסיקות להצחיק.

האוטובוס מגיע לטרנטו, מרחק קילומטרים ספורים מהבית שלך. כשאתה יורד, אחד הנוסעים מספר לך את סיפורו: "אני גר באזור שבו התפרצה המחלה, כך ששמו אותנו בעוצר מיד. אחרי שבועיים ברחתי לבית של חבר במקום אחר, והייתי צריך להיות בבידוד עוד שבועיים. עכשיו נגמר לי הכסף אז אני חוזר להורים, ושוב אצטרך להיות שבועיים בבידוד".

המסע לאיטליה

הוא אומר שהוא מפחד להדביק את הוריו. "המגפה התפרצה גם בעיר שלנו. החולה הראשון היה רופא שנסע למילאנו, וכשהוא חזר הוא לא נכנס לבידוד והדביק כמה מהחולים שלו. איזה אידיוט!" אתה תוהה איך ייראו החיים של אנשים כמו הרופא הזה כשהכל ייגמר. האם יסלחו להם?

הוא ממשיך לדבר, ומונה את מספר האנשים שמתו היום. "3,500 איש! 3,500! מתי היתה הפעם האחרונה שכל כך הרבה אנשים מתו באיטליה?" במלחמה, אתה עונה. "כן, וגם זו מלחמה. מלחמה נגד רוח רפאים".

אתה הולך אל תחנת האוטובוס, וכשאתה מגיע לקופת הכרטיסים, האישה שמאחורי הדלפק אומרת לך שאתה נראה עייף, ושואלת מאין הגעת. "מירושלים, לקח לי שלושה ימים להגיע לכאן". היא מחייכת ומושיטה לך את הכרטיס. "ברוך הבא! זה מסע עלייה לרגל בכיוון ההפוך, לא?"

האוטובוס מגיע, והאדם הראשון שאתה רואה בין הנוסעים חובש מסכת אב"כ. הרדיו מכריז על נתוני המתים מאתמול: יותר מ–600 מתו. בחילה מתחילה להשתלט עליך. אלה כבר לא חדשות רחוקות, אלה החיים שלך עכשיו. אתה יורד מהאוטובוס, יוצא מהעיירה ויורד דרך השדות אל החווה של הוריך.

חזרה לאיטליה בזמן קורונה

השמש זורחת, הציפורים מצייצות והעצים עומדים בפריחתם. אנשים עובדים בשדות, כלבים נובחים כשאתה עובר על פניהם. מישהו משמיע מוזיקה רועשת, ואתה רוקד לפי הקצב, לבדך. בתום הליכה ארוכה תחת השמש אתה רואה סוף־סוף את החווה. אתה מצלם את עץ הזית שאתה אוהב, ואז אביך קורא בשמך. אתה דורש בשלומו, שומר על מרחק־מה, ומביט אל הצריף הקטן שבו תעביר את השבועיים הקרובים. הגעת הביתה. הבידוד מתחיל. 

תרגום: מרב שמבן ואורלי מזור־יובל

הרשמה לניוזלטר

התפרצות הקורונה - כל מה שחשוב לדעת כל יום אצלך במייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות