המגפה מחייבת ניסויים חברתיים חסרי תקדים - והם ישנו את העולם - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המגפה מחייבת ניסויים חברתיים חסרי תקדים - והם ישנו את העולם

לכתבה

צעדי החירום שננקטים עכשיו עלולים להפוך לעניין שבשגרה. עכשיו הזמן להחליט איך אנחנו רוצים שהעולם ייראה בתום המגפה

333תגובות

האנושות עומדת כרגע בפני משבר גלובלי. אולי המשבר הגדול של דורנו. בשבועות הקרובים ממשלות ואנשים פרטיים יקבלו החלטות שיעצבו את העולם שלנו לעוד שנים רבות. הן יעצבו לא רק את מערכת הבריאות, אלא גם את הכלכלה, את שוק העבודה, את הפוליטיקה ואת תרבות הפנאי. אנחנו חייבים לפעול במהירות ובנחישות. אבל אנחנו גם צריכים להביא בחשבון את ההשלכות ארוכות הטווח של מה שאנחנו עושים עכשיו. כאשר אנו בוחרים בין כמה אפשרויות, עלינו לשאול את עצמנו לא רק איך להתגבר על האיום המיידי, אלא גם באיזה עולם נרצה לחיות כשהסערה הזאת תחלוף. כי כן, הסערה תחלוף, האנושות תשרוד, רובנו הגדול נהיה עדיין בחיים — אבל אנחנו נחיה בעולם שונה.

הרבה צעדי חירום קצרי־טווח יהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים הרגילים. זהו טבעם של מצבי חירום. הם מאיצים תהליכים היסטוריים. החלטות שבימים כתיקונם דורשות שנים של דיונים, מתקבלות לפתע בתוך כמה שעות. טכנולוגיות לא־בשלות ואפילו מסוכנות נכנסות לשימוש — כי אין ברירה אחרת. מדינות מבצעות ניסויים חברתיים על מיליוני בני אדם — כי הן חייבות.

מה דעתכם על העתקת אוניברסיטאות שלמות לרשת? היו דיבורים על זה מאז שהתחלתי לעבוד באוניברסיטה העברית, לפני 20 שנה. אבל כמעט דבר לא נעשה. ועכשיו, בתוך שבוע ימים, זה פשוט קרה. מה אתם חושבים על הרעיון שהממשלה תחלק משכורת חודשית קבועה לכל אזרח? עד לפני זמן קצר, זה נשמע כמו פנטזיה סוציאליסטית של קומץ הוגים סהרוריים. עכשיו ממשלים שמרניים במדינות כמו ארה"ב עומדים לעשות את זה. איך נשמע לכם לתת לרובוטים לטפל בזקנים ובחולים? מדע בדיוני? כבר לא — רובוטים לא נדבקים בקורונה, אז הם עומדים להיכנס להרבה מאוד מקומות חדשים, ומי יודע אם הם ייצאו מהם כשהמשבר יחלוף.

שער מוסף שישי 27.03.2020

אחדים מהניסויים הללו יסתיימו בכישלון. אבל אחרים ישנו את העולם. לכן צריך לבחון היטב לאילו ניסויים אנחנו נותנים אור ירוק. גם בשעת חירום, תמיד יש לנו ברירות. כרגע, עומדות בפנינו שתי ברירות חשובות במיוחד: הראשונה היא הברירה בין מעקב טוטליטרי לבין העצמת האזרחים; השנייה היא הברירה בין בידוד לאומני לבין סולידריות גלובלית.

מעקב מתחת לעור

כדי לעצור מגפות, אוכלוסיות שלמות צריכות לציית לאותן הנחיות. יש שתי דרכים עיקריות להשיג זאת. דרך אחת היא שהממשלה תעקוב בקפידה אחר האזרחים ותעניש את מי שלא מציית. כיום, לראשונה בהיסטוריה, הטכנולוגיה מאפשרת לעקוב אחרי כולם כל הזמן. לפני 50 שנה, הקג"ב לא יכול היה לעקוב אחרי 240 מיליון אזרחי ברית המועצות 24 שעות ביממה, והקג"ב גם לא יכול היה לנתח ביעילות את כל המידע שאסף. הקג"ב הסתמך על סוכנים ופקידים בשר ודם, ופשוט לא היה אפשר להציב סוכן על כל אזרח. אבל כיום ממשלות יכולות להסתמך על חיישנים אלקטרוניים ואלגוריתמים ממוחשבים במקום על בני אדם.

בקרב נגד מגפת הקורונה, ממשלות כבר החלו להרחיב את השימוש באמצעי המעקב החדשים. המקרה הבולט ביותר הוא סין. המשטר הסיני מנטר את הטלפונים של האזרחים, משתמש במאות מיליוני מצלמות מעקב ומחייב אנשים לבדוק את חום הגוף שלהם ומצבם הבריאותי ולדווח עליהם. כך יכולות הרשויות הסיניות לא רק לזהות במהירות את החולים, אלא גם לעקוב אחרי התנועות שלהם ולזהות כל מי שבא איתם במגע. גם בישראל ובמדינות רבות נוספות גובר השימוש בטכנולוגיות מסוג זה.

אפילו כאשר מספר ההדבקות מקורונה יירד לאפס, ממשלות תאבות מידע יטענו שצריך לשמור על מערכת המעקב כי צפוי גל שני של קורונה, או כי זן אלים במיוחד של אבולה מתפתח במרכז אפריקה, או כי הן רוצות להגן על האזרחים מפני שפעת


אפשר לטעון שאין בזה הרבה חדש. בשנים האחרונות ממשלות ותאגידים התרגלו להשתמש בטכנולוגיות כאלה כדי לעקוב אחרי אנשים ולנסות לשלוט בהתנהגות שלנו. אבל אם לא ניזהר, מגפת הקורונה בכל זאת עלולה להיות קו פרשת המים בהיסטוריה של המעקב. ראשית, היא נותנת לגיטימציה להקים משטרי מעקב המוניים גם במדינות דמוקרטיות שעד כה נמנעו מלעשות זאת. שנית, המגפה מציינת מעבר דרמטי ממעקב אחרי מה שקורה "מעל העור" למעקב אחרי מה שקורה "מתחת לעור".

עד כה, כשהאצבע שלכם נגעה במסך הטלפון והקליקה על לינק כלשהו, היו ממשלות שמאוד רצו לדעת על מה בדיוק האצבע שלכם מקליקה. אבל עם הקורונה, הפוקוס משתנה. עכשיו הממשלות רוצות לדעת מהו חום הגוף של האצבע שלכם ומהו לחץ הדם מתחת לעור.

פודינג לשעת חירום

אחת הבעיות בדיונים על מעקב היא שאנחנו לא יודעים בדיוק איך עוקבים אחרינו ומה עתיד לקרות בשנים הקרובות. טכנולוגיית המעקב מתפתחת במהירות שיא, ומה שנדמה כמדע בדיוני לפני עשר שנים הוא היום חדשות ישנות. כניסוי מחשבתי, דמיינו ממשלה היפותטית שדורשת שכל האזרחים יענדו צמיד ביומטרי שעוקב אחרי חום הגוף וקצב הלב 24 שעות ביממה. המידע הזה נאסף ומנותח על ידי אלגוריתמים ממשלתיים. האלגוריתמים יידעו שאתם חולים עוד לפני שאתם מתחילים לחוש ברע. הם גם יידעו היכן הייתם ואת מי פגשתם. כך אפשר יהיה לקצר מאוד את שרשרת ההדבקות, או אפילו לקטוע אותה לגמרי. מערכת כזו תוכל לעצור את מגפת הקורונה בתוך ימים ולהציל את הכלכלה. היא תוכל להגן עלינו לא רק מקורונה, אלא גם מכל מיני מגפות עתידיות אחרות, ואפילו מתחלואים ישנים כגון שפעת וסרטן. נשמע נפלא, נכון?

עמדות של ביקורת גבולות לדרכון ביומטרי ישראלי
אייל טואג

החיסרון הוא, כמובן, שייווצר כאן משטר מעקב חסר תקדים. אם אתם יודעים, לדוגמה, שהקלקתי על לינק של "הארץ" ולא של "ישראל היום", זה יכול ללמד אתכם משהו על דעותיי הפוליטיות ואולי אפילו על האישיות שלי. אבל אם אתם יכולים לעקוב מה קורה לחום הגוף שלי, ללחץ הדם שלי ולקצב הלב שלי כשאני קורא את הכתבה האמורה, אתם יכולים ללמוד מה בדיוק גורם לי לצחוק, מה גורם לי לבכות ומה גורם לי לכעוס.

חיוני לזכור שכעס, שמחה, שעמום ואהבה הם תופעות ביולוגיות בדיוק כמו חום או שיעול. אותה טכנולוגיה שיכולה לזהות שיעולים יכולה לזהות גם צחקוקים. אם תאגידים או ממשלות יתחילו לקצור את המידע הביומטרי שלנו, הם יכירו אותנו טוב מכפי שאנו מכירים את עצמנו, ואז הם יוכלו לא רק לנבא את התחושות שלנו אלא גם לשלוט בתחושות שלנו ולמכור לנו כל מה שהם רוצים — מוצרים או פוליטיקאים. מעקב ביומטרי יגרום לטכניקות של קיימברידג' אנליטיקה להיראות כמו משהו מתקופת האבן. דמיינו את צפון קוריאה ב–2030, כשכל אזרח חייב לענוד צמיד ביומטרי 24 שעות ביום. אם אתם מקשיבים לנאום של המנהיג הדגול והצמיד מזהה סימנים של כעס — זה הסוף שלכם.

אפשר כמובן לטעון שהמעקב הביומטרי יהיה רק אמצעי זמני לשעת חירום. הוא ייעלם ברגע שמצב החירום יסתיים. אבל לאמצעים זמניים יש מנהג מגונה להישאר הרבה אחרי תום מצב החירום, בפרט כי תמיד יש מצב חירום חדש באופק. ישראל, כידוע, הכריזה על מצב חירום ארבעה ימים אחרי קום המדינה, בעיצומה של מלחמת העצמאות. הכרזה זו הצדיקה שורה ארוכה של צווי חירום — מצנזורה על העיתונות והחרמת אדמות, ועד תקנות מיוחדות לייצור פודינג. ישראל כבר מזמן ניצחה במלחמת העצמאות, אבל מעולם לא ביטלה את מצב החירום, והרבה מצווי החירום ה"זמניים" עדיין איתנו (תקנות הפודינג לשעת חירום בוטלו למרבה השמחה ב–2011).

אפילו כאשר מספר ההדבקות מקורונה יירד לאפס, ממשלות תאבות מידע יטענו שצריך לשמור על מערכת המעקב כי צפוי גל שני של קורונה, או כי זן אלים במיוחד של אבולה מתפתח במרכז אפריקה, או כי הן רוצות להגן על האזרחים מפני שפעת. הרי מדוע לעצור עם הקורונה? גם שפעת הורגת אנשים כל שנה. חובה להגן עליהם, לא?

בשנים האחרונות ניטש קרב גדול על הפרטיות שלנו. משבר הקורונה עלול להיות נקודת ההכרעה בקרב הזה. הרגע שבו הפרטיות הובסה סופית. כי כשאנשים מתבקשים לבחור בין פרטיות לבין בריאות, הם בדרך כלל יבחרו בבריאות.

משטרת הסבון

למעשה, הדרישה מאנשים לבחור בין פרטיות לבין בריאות היא שורש הבעיה. אנחנו יכולים וצריכים ליהנות גם מפרטיות וגם מבריאות. אפשר לבחור להגן על הבריאות שלנו ולעצור את הקורונה לא על ידי הקמת משטרי מעקב טוטליטריים, אלא על ידי העצמת האזרחים. כמה מהמאמצים המוצלחים ביותר לעצור את המגפה נעשו בשבועות האחרונים בדרום קוריאה, טייוואן וסינגפור. מדינות אלו עשו שימוש מסוים בטכנולוגיות מעקב, אבל יותר מכך הן הסתמכו על בדיקות, על דיווחים מהימנים בתקשורת ועל שיתוף פעולה מרצון של אוכלוסיות משכילות.

פיקוח מלמעלה וענישה הם לא הדרך היחידה לגרום לאנשים לציית להנחיות מועילות. כשמספרים לאנשים את האמת המדעית, וכשאנשים בוטחים ברשויות הציבוריות, הם יכולים לעשות את הדבר הנכון גם בלי שהאח הגדול מציץ מעבר לכתפם. אוכלוסייה שנהנית מהשכלה טובה, מידע מהימן וממוטיבציה עצמית יכולה להתגבר על משברים הרבה יותר בקלות מאשר אוכלוסייה בורה ועיוורת שמפחדת מעונש.

בדיקת חום במעבר הגבול בין גרמניה לפולין
AFP

אני בהחלט מצדד במעקב אחרי חום הגוף ולחץ הדם שלי, אבל אסור שהמידע הזה ישמש לכינון ממשלה כל־יודעת וכל־יכולה. בזכות המידע הזה אני עצמי יכול לקבל החלטות נבונות יותר, וגם לבחון את החלטותיה של הממשלה


חשבו לרגע על שטיפת ידיים בסבון. זו היתה אחת ההתפתחויות החשובות ביותר מאז ומעולם בהיגיינה האנושית. הפעולה הפשוטה הזאת מצילה בכל שנה חיים של מיליונים. לנו זה נראה ברור, אבל רק במאה ה–19 גילו מדענים כמה חשוב לשטוף ידיים בסבון. עד אז אפילו רופאים ואחיות בבתי חולים היו עוברים מניתוח אחד לניתוח שני בלי לשטוף ידיים ביניהם! כיום מיליארדים שוטפים ידיים כל יום, לא מפני שהם מפחדים ממשטרת הסבון, אלא כי הם יודעים את העובדות. אני שוטף ידיים עם סבון כי שמעתי על וירוסים וחיידקים, אני מבין שהם גורמים למחלות, ואני יודע שסבון יכול להסיר או להרוג אותם.

אבל כדי להשיג רמה כזו של ציות ושיתוף פעולה, צריך אמון. אנשים צריכים אמון במדע, אמון ברשויות ציבוריות ואמון בתקשורת. בשנים האחרונות, פוליטיקאים חסרי אחריות במדינות רבות עירערו את האמון במדע, ברשויות הציבוריות ובתקשורת. ועכשיו אותם פוליטיקאים חסרי אחריות עלולים לנסות ולהקים משטרים רודניים, בטענה שחייבים מנהיג חזק כי אי אפשר לבטוח בציבור לעשות את הדבר הנכון.

בדרך כלל נדרשות שנים כדי לבנות מחדש אמון שנשחק. אבל אלה אינם זמנים רגילים. בעת משבר, גם התודעה האנושית משתנה במהירות. אתם יכולים לריב עם המשפחה שלכם במשך שנים, אבל בשעת משבר, פתאום מגלים מאגרים לא ידועים של אמון וחיבה, ואתם חשים לעזור זה לזה. במקום לבנות משטרי מעקב, לא מאוחר מדי לבנות מחדש את האמון של בני האדם במדע, ברשויות הציבוריות ובתקשורת.

מובן שכדאי גם להשתמש בטכנולוגיות החדשות, אבל הן צריכות להעצים את האזרחים ולא רק את הממשלה. אני בהחלט מצדד במעקב אחרי חום הגוף ולחץ הדם שלי, אבל אסור שהמידע הזה ישמש לכינון ממשלה כל־יודעת וכל־יכולה. בזכות המידע הזה אני עצמי יכול לקבל החלטות נבונות יותר וגם לבחון את החלטותיה של הממשלה. אם אני יכול לעקוב טוב יותר אחרי מצבי הרפואי, אלמד לא רק מתי הפכתי גורם סיכון לאנשים אחרים, אלא גם אילו הרגלים תורמים לשיפור הבריאות שלי. ואם אני יכול לנתח סטטיסטיקות מהימנות על התפשטות המגפה, אוכל לשפוט אם הממשלה מספרת לי את האמת, ואם היא נוקטת מדיניות נכונה כדי לעצור את המגפה. בכל פעם שמדברים על מעקב, כדאי לזכור שאותה טכנולוגיית מעקב יכולה בדרך כלל לעזור לא רק לממשלות לפקח על אזרחים, אלא גם לאזרחים לפקח על ממשלות.

לכן מגפת הקורונה היא מבחן עליון לדמוקרטיה ולאזרחות. בימים הבאים אנחנו צריכים לבחור לבטוח במידע המדעי ובמומחים לרפואה, ולא בתיאוריות קונספירציה ובפוליטיקאים אנוכיים. אם נבחר לא נכון, אנו עלולים לאבד את החירויות החשובות ביותר שלנו, מתוך מחשבה שגויה שזה המחיר של השמירה על הבריאות שלנו.

צריך תוכנית עולמית

הבחירה החשובה השנייה שניצבת בפנינו היא בין בדלנות לאומנית לסולידריות גלובלית. גם המגפה וגם המשבר הכלכלי הם בעיות גלובליות. אפשר לפתור אותן רק בשיתוף פעולה בינלאומי.

מעבדת מיקרוביולוגיה בבית חולים בשוויץ. יש צורך במאמץ בינלאומי משותף
DENIS BALIBOUSE/רויטרס

כדי להביס את הווירוס כל המדינות צריכות לחלוק מידע בחופשיות. זה היתרון הגדול של בני אדם על וירוסים. מה שרופאה איטלקייה מגלה בבוקר במילאנו יכול עד הלילה להציל חיי אדם בטהרן


ראשית, כדי להביס את הווירוס כל המדינות צריכות לחלוק מידע בחופשיות. זה היתרון הגדול של בני אדם על וירוסים. וירוסים בסין ובארה"ב לא יכולים להשיא זה לזה עצות איך להדביק בני אדם. אבל סין בהחלט יכולה ללמד את ארה"ב הרבה לקחים חשובים על הקורונה ועל המאבק בה. מה שרופאה איטלקייה מגלה בבוקר במילאנו יכול עד הלילה להציל חיי אדם בטהרן. כשממשלת בריטניה מהססת בין כמה אפשרויות, היא יכולה לשאול בעצתה של ממשלת קוריאה, שעמדה בפני דילמה דומה לפני חודש. אבל כדי שכל זה יקרה, צריך רוח של שיתוף פעולה ואמון גלובלי. מדינות צריכות להסכים לחלוק מידע בחופשיות ולבקש עצות זו מזו, והן צריכות לבטוח במידע ובעצות שהן מקבלות.

אנחנו צריכים מאמץ גלובלי גם כדי לייצר ולחלק ציוד רפואי כמו ערכות בדיקה, מסכות מגן ומכונות הנשמה. במקום שכל מדינה תנסה לייצר הכל לבד, ותצבור אצלה כל ציוד שהיא מצליחה להשיג, מאמץ גלובלי מתואם יוכל להאיץ מאוד את הייצור ויוכל גם להבטיח שציוד מציל חיים יחולק בצורה הוגנת יותר. מדינה עשירה עם מקרי קורונה מעטים צריכה להסכים לשלוח ציוד חיוני למדינה ענייה עם מקרים רבים יותר, מתוך ביטחון שבעתיד, אם המדינה העשירה תמצא עצמה במצוקה, מדינות אחרות יבואו לעזרתה.

אפשר לשקול שיתוף פעולה שכזה גם בכל הנוגע לצוותים רפואיים. מדינות שכרגע מושפעות פחות מהמגפה יכולות לשלוח מומחים, רופאים ואחיות לאזורים שנפגעו הכי קשה, גם כדי לעזור בשעת חירום וגם כדי לצבור ניסיון רב ערך. אם לאחר מכן משתנה המוקד של המגפה, עזרה יכולה להתחיל לזרום בכיוון ההפוך.

שיתוף פעולה בינלאומי חיוני מאוד גם במישור הכלכלי. בהתחשב באופייה העולמי של הכלכלה ושל רשתות הייצור והאספקה, אם כל ממשלה תנקוט מדיניות עצמאית תוך התעלמות מכל יתר המדינות, התוצאה תהיה כאוס ומשבר עמוק עוד יותר. אנחנו זקוקים לתוכנית פעולה עולמית, ואנחנו זקוקים לה מיד. מדינות עשירות כמו ארה"ב, סין וגרמניה יסתדרו כך או אחרת. אבל בלי תוכנית עולמית, כשהמגפה תכה במלוא עוזה במדינות באפריקה, במזרח התיכון ובדרום אמריקה, התוצאה עלולה להיות קריסה כלכלית מוחלטת.

אנו זקוקים גם להסכם גלובלי בנוגע לתנועה בין מדינות. אם נעצור את כל התנועה בין מדינות למשך חודשים רבים, זה יגרום קשיים אדירים בכל מקום ויקשה על המאבק במגפה. מדינות צריכות לשתף פעולה כדי לאפשר לזרם מינימלי של נוסעים להמשיך לחצות גבולות: מדענים, רופאים, עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי עסקים. אפשר להסכים על תקנות גלובליות לבדיקות מוקדמות של נוסעים, שמבוצעות על ידי מדינת המוצא. אם מדינת היעד יודעת שרק נוסעים שנבדקו בקפידה הורשו לעלות למטוס, יהיה לה יותר קל לקבל אותם לשטחה.

 טראמפ. מי יסכים ללכת אחרי מנהיג שאף פעם לא מקבל אחריות
AFP

לרוע המזל, עד עתה ממשלות רבות לא עושות דבר מכל זה. שיתוק קולקטיבי אחז בקהילה הבינלאומית. נראה שאין מבוגרים בחדר. אפשר היה לצפות ממנהיגי העולם להתכנס לישיבת חירום כבר לפני כמה שבועות כדי לגבש תוכנית פעולה לטיפול במשבר. מנהיגי מדינות ה–G7 הצליחו לארגן שיחת וידיאו משותפת רק לפני שבוע, והיא לא הביאה לשום תוכנית שכזו.

במשברים גלובליים קודמים — כגון המשבר הפיננסי של 2008 ומגפת האבולה של 2014 — ארה"ב מילאה את תפקיד מנהיגת העולם. אבל הממשל הנוכחי בוושינגטון התפטר מתפקיד ההנהגה. ממשל טראמפ הבהיר לעולם היטב שכל מה שמעניין אותו זו גדולתה של אמריקה, לא עתידה של האנושות.

ממשל טראמפ נטש אפילו את ידידותיה הקרובות ביותר של ארה"ב. כשהוא אסר על כניסת אנשים מהאיחוד האירופי, הוא אפילו לא טרח לתת לאירופאים אזהרה מראש — שלא לדבר על להתייעץ איתם לגבי הצעד הקיצוני הזה. הוא זיעזע את גרמניה עם הצעה של מיליארד דולר לחברה גרמנית כדי לקנות לארה"ב מונופול על חיסון אפשרי נגד קורונה. גם אם ממשל טראמפ ישנה את גישתו ויציע תוכנית פעולה עולמית, מי יסכים ללכת אחרי מנהיג שאף פעם לא מקבל אחריות, שאף פעם לא מודה בטעויות, ושבאופן קבוע לוקח את כל הקרדיט לעצמו ומפיל את כל האשמה על אחרים?

אם החלל שמותירה ארה"ב לא יתמלא על ידי מדינות אחרות, התוצאות יהיו הרסניות. לא רק שיהיה קשה הרבה יותר לעצור את המגפה הנוכחית, אלא שהמורשת שלה תמשיך להרעיל את היחסים הבינלאומיים לעוד שנים רבות. אבל כל משבר הוא גם הזדמנות. יש לקוות שהמגפה תגרום לאנושות להבין כמה מסוכן לנו הפיצול העולמי.

האנושות צריכה לבחור בין פיצול לשיתוף פעולה. אם נבחר בפיצול, זה יאריך את המשבר הנוכחי, וכנראה מבטיח לנו משברים קשים עוד יותר בעתיד. אם נבחר בשיתוף פעולה ובסולידריות עולמית, זה יהיה ניצחון לא רק על הקורונה, אלא על כל המגפות והמשברים העתידיים של המאה ה–21. 

הרשמה לניוזלטר

כל הפרשנויות, הטורים והדעות של מיטב הכותבים אצלכם במייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות