בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיות ילד בהודו

חולי סרטן מגורשים, עניים לוקחים סמים כדי לסבול את האוכל מהפחים

וישל טרג'ה, מייסד ארגון להעצמת ילדים משכבות חלשות בהודו, מספר מה הדהים אותו בביקור בפינלנד ומדוע אין קשר בין הצלחה בבית הספר להצלחה בחיים

10תגובות
וישל טרג'ה

זה מעבר דרמטי — היית בנקאי השקעות והחלטת להקדיש את חייך לעבודה עם ילדים ונוער בסיכון. ספר לי איך זה קרה.

נולדתי וגדלתי בבנגלור, בתנאים צנועים מאוד. למעשה, בעוני. גרנו בשכונה לא טובה, אבל המשפחה שלנו היתה יוצאת דופן. אבא שלי, שהיה יתום מגיל 13, הצליח לרכוש השכלה והיה עורך דין. אמי, שהגיעה גם היא ממשפחה מרובת ילדים, היתה היחידה במשפחתה שסיימה לימודים גבוהים. היא רופאה. הורי למדו על בשרם את חשיבות החינוך, אז למרות שלא היה כסף בבית למותרות או לצעצועים, ואמי עבדה בארבע עבודות במקביל, הם השקיעו את כל מה שהיה להם בחינוך שלנו. אני ואחיותי למדנו בבתי הספר הטובים ביותר בבנגלור. ההורים שלי שיננו לנו מבוקר עד ערב שההשכלה היא המפתח שלנו להיחלץ מהעוני. זה עבד להם. אני הייתי תלמיד מצטיין. הצלחתי להגיע לאוניברסיטה, יכולתי לבחור מה ללמוד ובחרתי בכלכלה. התחלתי לעבוד כבנקאי השקעות והתקבלתי ללימודי תואר שני בכלכלה ומנהל עסקים. ואז, במסגרת חילופי סטודנטים, נסעתי לפינלנד וחיי השתנו מן הקצה אל הקצה.

מדוע?

מעולם לא יצאתי מהודו. הייתי הראשון במשפחתנו המורחבת שנסע לחו"ל. אפילו לא ידעתי איפה פינלנד נמצאת על המפה, אבל כשהגעתי לשם, ראיתי עולם אחר לחלוטין ממה שראיתי עד אז. אני, וכל ילד אחר שרוצה להתקדם בהודו, נמצא תחת לחץ אדיר כבר מכיתה א'. מי שרוצה להגיע לתיכון או ללימודים גבוהים חייב כל הזמן להיות בטופ של הכיתה. אין מקום לטעויות. אבל בפינלנד ראיתי סטודנטים שמשכו את התואר שלהם עד שנות ה–30 שלהם. שנסעו, תוך כדי הלימודים, למדינות מתפתחות, כדי להתנדב ולתרום ולהקים עמותות. ראיתי שאנשים מסתכלים על השכלה באופן אחר לגמרי.

כעל מטרה ולא כעל אמצעי.

החינוך, עבורם, היה דרך לחקור את עצמם, להתנסות ולהבין מה הם רוצים לעשות בחיים. פתאום הבנתי שזו דרך טובה ונכונה לאין ערוך יותר מהמירוץ האינסופי אחר ההישגים. הדבר השני שראיתי בפינלנד, שטילטל את עולמי, היה האופן שבו הם מתייחסים לעבודה. התיידדתי שם עם שומר בבית מלון, והוא הזמין אותי לארוחת ערב בביתו. הוא גר בדירה יפה, בבעלותו, בשכונה טובה. הייתי בהלם מוחלט. פשוט לא הצלחתי להבין איך יכול להיות שלשומר במלון יש בית יפה כל כך. בהודו, מי שעובד כשומר בבית מלון מן הסתם לא יכול להרשות לעצמו לרכוש דירה יפה ולחיות ברווחה. הוא הסביר לי שבפינלנד עולם העבודה הוא שונה והאפשרויות פתוחות בפני כולם.

פעם טיילתי עם בחור נורווגי שסיפר לי שבנורווגיה אין עניים. ידעתי שנורווגיה היא מדינה עשירה — אבל הרעיון שאין בכלל בעיית עוני הכה אותי בתדהמה. למי שגדל בישראל, ודאי למי שגדל בהודו, זה נראה תלוש לחלוטין — רשת ביטחון של המדינה ושוויון הזדמנויות.

בהודו הכבוד שלך נמדד לא רק במעמד כלכלי, אלא גם בדת וקאסטה. ההפרדה כל כך ברורה, שאפילו אנחנו, שגרנו בשכונה גרועה, לא ידענו כלום על האישה שהיתה מנקה את ביתנו. לא היה לנו שום מגע עם בני המעמד שלה. בפינלנד לא היתה הפרדה. לכולם היתה נגישות לחינוך ולשירותי בריאות. כולם חיו עם כולם. אני זוכר שכתבתי ביומן שלי: אני רוצה לחזור להודו ולשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על חינוך ועל מעמד. אנחנו צריכים לעבוד עם ילדים כדי להיות כמו פינלנד.

יעד שאפתני. הודו מתפתחת, אבל חיים בה 30% מכלל הילדים העניים בעולם. ולך אין שום הכשרה בחינוך.

יעד שאפתני, אבל זו היתה ההתחלה. חזרתי להודו, אספתי כמה חברים, דיברתי איתם על מה שראיתי והבנתי, והקמנו את עמותת DREAM A DREAM. לאיש מאיתנו לא היה ניסיון בחינוך או בהקמת עמותות. מצאנו מנטורית שהנחתה אותנו. אמרנו לה שאנחנו רוצים לעבוד עם ילדים עניים, והיא נתנה לנו את העצה הטובה ביותר שאפשר לתת. היא אמרה — אל תנסו לפתור את הבעיה, פשוט תחיו אותה ותבינו אותה לעומק. זה מה שעשינו. עבדנו עם יתומים, ועם ילדים נשאי HIV וחולי סרטן בבתי מחסה ובקהילות עניות. פשוט בילינו איתם. לקחנו אותם לטיולים ולסרטים. העפנו עפיפונים. דיברנו.

ומה הבנתם על מצבם שלא ידעתם קודם?

את עומק הדעות הקדומות והפחד. הילדים נשאי HIV היו מוקצים לחלוטין בקהילה. ניסינו, למשל, לעשות להם סדנת אמנות, וכשבעל הגלריה גילה שמדובר בילדים חולים הוא לא הסכים להשכיר לנו את החלל. לתדהמתנו גילינו שאותן דעות קדומות קיימות גם לגבי ילדים חולי סרטן. שהוריהם מסתירים אותם ואת מצבם מהשכנים, כי הם פוחדים שהקהילה תגרש אותם ותכפה עליהם לעזוב את הבניין. ניסינו לעשות מחנה קיץ לילדים — לחבר בין ילדים מהמעמד הבינוני לילדים ממשפחות מצוקה — והוריהם של הילדים מהמעמד הבינוני, אנשים נאורים ומשכילים, אמרו לי "אנחנו לא מוכנים שהילדים שלנו יבלו עם ילדי רחוב". הבנו שהדרך הנכונה לפעול היא להסביר, לפוגג את הבורות ולנסות לקרב בין הילדים האלה לבין הקהילה.

אתה יודע, יש הרבה ספרות מחקרית על כשלים של עמותות. על האופן שבו הרצון האותנטי לעזור לא מתאים למציאות בשטח ולעתים אפילו פוגע באנשים. אתה בחרת ללכת בכיוון ההפוך. מה שמכונה — תנועה שורשית.

מי שרוצה לשנות צריך להבין בפני מה הוא ניצב. אסור לנו לחשוב שאנחנו יודעים טוב יותר מהאנשים שאנחנו רוצים לעזור להם או לשפוט את הבחירות שלהם. בתחילת דרכו של הארגון עבדנו עם ילדים צעירים שהיו נרקומנים. במהלך אחת הסדנאות שעשינו להם שאלה המדריכה את אחד הילדים "למה בעצם אתה משתמש בסמים". והוא ענה "את לא באמת רוצה לדעת את התשובה". היא התעקשה ואז הוא ענה — "תראי, אני גר ברחוב. אני אוכל מהפחים, אוכל רקוב ומגעיל שאנשים אחרים זרקו. הדרך היחידה שבה אני יכול לאכול את האוכל היא כשאני מסומם ואני לא מריח אותו והוא לא מגעיל אותי. אני ישן על ספסלים בגינות ציבוריות וברחוב. בלילה ניגשים אלי כל מיני נערים מכנופיות או הומלסים אחרים ומתעללים בי. שוטרים מכים אותי באלות באמצע הלילה כדי שאקום ואלך מהמקום שבו אני ישן. הדרך היחידה שלי לעבור את הלילה בשלום היא כשאני מסומם, וכשאני מתעורר בבוקר אני לא זוכר בכלל מה קרה לי בלילה". אלו החיים שהילד הזה בן ה–14 נאלץ לחיות. אז מי אני בכלל שאשפוט את הבחירה שלו לקחת סמים? באיזו זכות? אני חייב לכבד את הבחירה שלו, מתוך היכרות קרובה ועמוקה עם נסיבות חייו. רק אז, אולי, אוכל לנסות להניע שינוי. זה תהליך ארוך. אנחנו קיימים כבר 19 שנים, ואנחנו רחוקים מלהבין את מלוא ההקשר. אנחנו עדיין מקלפים עוד ועוד שכבות של הבעיה.

המודל שלכם נראה מעניין — אתם שואפים להשפיע לא רק ברמת הילד הבודד, אלא גם ברמת הסביבה, האקוסיסטם והחברה.

אנחנו רוצים לספק לילדים חיים טובים יותר, אז מטבע הדברים, הילד הוא במרכז. בעשר השנים הראשונות עבדנו ישירות עם ילדים באמצעות שתי תוכניות עיקריות. לילדים — מסגרות שאחרי בית הספר, עם התמחות באמנות או בספורט, דרכן לימדנו אותם גם מיומנויות כמו פתרון בעיות, עבודה בצוות וכו'. לנוער בגילאי 15 עד 18 בנינו תוכנית שנועדה להכין אותם לחיים בוגרים מתפקדים. הילדים והנערים בתוכנית שלנו גדלו במצוקה ובמחסור, בלי מבוגר אחראי שיספק את הצרכים הרגשיים שלהם ויאפשר להם להתפתח ולרכוש כישורי חיים. הם לא יודעים, למשל, להתמודד עם קונפליקטים. כשהם נתקלים במשהו שלא עבד בשבילם, הם פשוט עוזבים אותו, הרבה פעמים בכעס ותוך הפגנת אגרסיות. לימדנו אותם להכיל קונפליקטים. להתמודד. להבהיר את עמדתם. לנהל משא ומתן. בשתי התוכניות הללו הצלחנו להגיע ל–10,000 ילדים בשנה. במדינה כמו הודו זו טיפה בים. אבל החלטנו לא לנסות להגדיל את מספר הילדים, אלא להסתכל על התוכניות הללו כעל מעבדה — שם אנחנו מבססים את העמדות שלנו, בונים מחקר, מבינים מה עובד ומה לא עובד, ואת הלקחים אנחנו מיישמים ברמה הבאה במודל שלנו.

שהיא, כאמור, הסביבה.

בסופו של דבר, איכות החיים של הילד נקבעת על ידי סביבתו. על ידי ההורים והמורים. החלטנו שנתחיל לעבוד עם מורים. הבנו שהסיבה שהילדים מתמידים במסגרות שלנו היא שאנחנו מכבדים אותם ומחשיבים את דעתם, ולא משום שאנחנו מחלקים חולצות פוטבול. ניסינו להבין איך אנחנו יכולים לגרום למורים ליצור אווירה כזו בכיתה. ילדות היא תקופה של חוסר ביטחון ותנודות, נוכחותו של מבוגר יציב, שמספק לילד ביטחון רגשי, שלא שופט אותו, שמלמד אותו להיות יצירתי — יכולה לעשות את כל ההבדל. אז בנינו תוכנית שנועדה למורים. ללמד מורים להיות המבוגר הקשוב והאמפתי בכיתות. זו תוכנית ש–8,000 מורים בהודו כבר למדו במסגרתה. אבל גם זה, כמובן, לא מספיק לבעיה כמו ילדים עניים. עברנו לרמה הבאה — אקוסיסטם. ושם, כמובן, השחקן העיקרי הוא הממשלה. פנינו לגופים ממשלתיים והצענו שנעזור להם לקדם ילדים למאה ה–21. כך יצרנו את מה שנקרא "שעת השמחה".

מה זה?

רוב הילדים, בפרט אלו שמגיעים ממשפחות חלשות יותר, לא אוהבים ללכת לבית הספר. הם חוששים מהמורים. אלו ילדים שאינם מרגישים אהובים ורצויים בביתם וגם לא בקהילה שלהם. החלטנו שבית הספר יכול להיות המקום הבטוח שלהם. כל הילדים בתוכנית, מגיל הגן עד גיל 14, מתחילים את היום בשעה שמוקדשת לתרגול מיינדפולנס, לסיפורים, למשחק רגשי, ליצירה. יותר ממיליון ילדים בדלהי לבדה מתחילים את היום שלהם בשעת השמחה.

How this Entrepreneur is Inspiring 2.5 Million Underprivileged Indian Youth - דלג

הצלחתם לעשות שינוי גם באקוסיסטם.

כן. אנחנו עובדים כבר בחמש מדינות בתוך הודו. זו הרמה השלישית.

וזה מביא אותנו לרמה הרביעית. החברה.

כן. את הרמה הזאת עדיין לא פיצחנו, אני מודה.

זה אפשרי?

אני מאמין שכן. אני חושב ששינוי במדיניות לא משנה את התודעה. אם רוצים לייסד חברה שנשענת על כבוד ועל התפיסה שכל עבודה מכבדת את בעליה — צריך לשנות את התודעה. זה יקרה כאשר הורים יבינו שהילדים שלהם לא הולכים לבית הספר כדי ללמוד כפל וחילוק, אלא כדי להיות בני אדם טובים יותר.

זה כבר מתכתב עם תובנה אחרת — אנחנו מבינים שמערכת החינוך סיימה את תפקידה המסורתי. הילדים כבר לא צריכים את בית הספר כדי שיקנה להם ידע. מערכת החינוך צריכה להתמקד בכיוונים אחרים — ערכים. מיומנויות חברתיות. גמישות מחשבתית.

ערכים הומניים. אינטראקציה בין־אנושית. הדברים האלה חשובים היום יותר מאי־פעם. אם תיקחי מנתח מבית חולים במאה ה–19, ותנחיתי אותו בחדר ניתוח בבית חולים היום — הוא לא יידע מה לעשות. אבל אם תקחי מורה מהמאה ה–19 ותנחיתי אותו בכיתה כיום — הוא כבר יסתדר. נראה לכולנו מובן מאליו שילד צריך ללכת לבית הספר. זוהי נורמה חברתית. לפני מאה שנה היא כלל לא היתה קיימת. הגיע הזמן לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו תופסים השכלה. מהי ההשכלה שאנחנו מבקשים לילדינו? מה המטרה של החינוך שבית הספר מעניק לו? מבחינתי, המטרה היא שהילד יצמח להיות אדם טוב. שיחיה חיים בעלי משמעות. שיהיה יצרני ותורם בתוך הקהילה שלו. אבל אנשים לא רואים את זה כך. אנשים תופסים השכלה כידע — ילדים חושבים כך, הורים חושבים כך, מורים חושבים כך וממשלות חושבות כך. בתנאים הללו אי אפשר לייצר שינוי. אנחנו צריכים לחשוב על חינוך כעל משהו טרנספורמטיבי.

קשה להכין את הילדים לעתיד ולשוק עבודה שרבים מהמקצועות בו אפילו לא הומצאו עדיין.

בהודו כבר היום יש עודף של אנשים מוכשרים ובעלי השכלה שפשוט אין עבורם מקומות עבודה. מאחר שאנחנו לא יודעים באיזו מציאות ילדינו יתפקדו, אנחנו צריכים להתמקד בכישורי החיים שלהם. בהסתגלות למציאות משתנה ומתעתעת. אף אחד לא יכול להגיד לילד שלו היום — תלמד, תגיע להישגים ותהיה מהנדס. כבר היום אין מספיק משרות למהנדסים, ואיש לא יודע אם המקצוע הזה יהיה קיים בכלל בעוד 20 שנה.

מה עוד למדת במעבדה שלך?

אנשים צעירים שגדלים במאה ה–21 כבר שונים מאיתנו — הם מותאמים יותר לחיים בעידן הנוכחי. אנחנו משום מה חושבים שאנחנו מבינים טוב יותר מהם, אבל זה פשוט לא נכון. אני רואה את השינוי במעבדה שלנו, מול עיני. זה באמת דור אחר. בדור שלי ובדור ההורים שלי היינו ממוקדים במה שאנחנו רוצים ובדרכים השונות להשיג את זה. האנשים הצעירים שאני רואה היום לא חושבים רק על עצמם. הם רוצים לעשות שינוי בקהילות שלהם. שינוי בעולם. הרבה מהילדים שצמחו והשתנו בארגון שלנו חוזרים אליו כדי להחזיר לחברה. יש, למשל, נערה שהגיעה אלינו כשהיתה בת 14. נערה שעברה התעללות קשה בבית מידי אביה. היא הצטרפה לתוכנית הפוטבול שלנו והצליחה מאוד. זה עזר לה לבנות זהות. להתייצב. היא הפכה מנערה חסרת ביטחון וחרדתית לאישה צעירה ונחושה. בגיל 18 היא חזרה אלינו וביקשה להיות מדריכה. שכרנו אותה, והיא עבדה בבית הספר שבו היא היתה תלמידה. מכיוון שהיא הכירה לעומק את השכונה, היא ידעה שאחת הבעיות שם היא שלילדים אין גינת משחקים. היא החליטה לשנות את זה. היא נפגשה עם פוליטיקאים ובכירים בקהילה, היא בנתה קמפיין שלם והצליחה לרתום עוד ועוד אנשים למאבק שלה. בסופו של דבר אחד מעשירי הקהילה הסכים לתת לה שטח פנוי. היא השיגה תרומות נוספות מנדבנים שונים. אני לא יכול לתאר לך אפילו איך הרגשתי כשהיא הזמינה אותי לגינת המשחקים הגדולה והיפה שנולדה בתוך ראשה. לא היה לה כסף. לא היו לה קשרים. אבל היא הצליחה לשנות חיים של אנשים. אם נצליח לרתום צעירים לשינוי בקהילה שלהם, נוכל כולנו לנוע קדימה.

אתה מדבר על קהילות, אבל מרבית האנשים אינם חיים עוד בחברה קהילתית.

זו חברה מאוד אינדיבידואליסטית. אין ספק. לכן אנחנו זקוקים לשיתוף פעולה בין מובילים בחינוך מכל העולם. שידברו זה עם זה. שיערכו מחקרים יחד. שיתרמו כל אחד מניסיונו ומדרכי ההתמודדות שלו, כדי שנוכל, כולנו, לשלב ידיים בחזית החשובה הזאת — עיצוב החינוך במאה ה–21.

אתה יודע, אני מרבה לראיין פעילים חברתיים. אני תמיד מנסה להבין איך אדם שנתקל בבעיה בסדר גודל כזה, מחליט שהוא, הקטן, ינסה לפתור אותה. זה עניין של אישיות? של הצורך במשמעות?

הצורך במשמעות הוא ללא ספק אחד הדברים שמניעים אותי. בנוסף, ב–20 השנים האחרונות אני רואה כל כך הרבה אנשים צעירים שמשנים את העולם, ואני תופס את התפקיד שלי לא כאדם שעושה שינוי, אלא כאדם שתומך באלו שעושים שינוי. תראי, הדרך לא היתה קלה. היא לא קלה עדיין. היו משברים. היו רגעים של ספקות בעצמי, במה שבחרתי לעשות. השחיקה אדירה. נזקקתי לטיפול פסיכולוגי משום שהתקשיתי לשאת בעול הרגשי הזה ושקעתי בדיכאון. אני לא יודע בדיוק את התשובה לשאלה שלך. אני חושב על זה תוך כדי שאני מדבר, אבל נראה לי שאני פוחד מאוד להתייאש. הייאוש מפחיד אותי. המחשבה שאין תקווה מפחידה אותי. כל עוד אני פוחד מזה כל כך, אני יכול להמשיך להתקדם.

הגעת לכאן כדי להרצות בוועידת החינוך הבינלאומית GELP. מה אנחנו בישראל יכולים ללמוד מהניסיון שלך?

כשאני מסתובב בעולם, התובנה הראשונית שמלווה אותי — לא משנה באיזה מקום אני ובאיזו תרבות — היא שבמקום שבו יש עוני ומחסור יש גם מצוקה וכשל בהתפתחות. ילדים שמגיעים לבית הספר ומתנהגים באלימות, או לא משתפים פעולה, או מוציאים את עצמם מהכלל, ככל הנראה חוו מצוקה כלשהי במהלך ההתפתחות שלהם, והיא זו שמונעת מהם לשגשג. חייבים להבין שאין באמת ילד שהוא סתם אלים, או סתם לא רוצה ללמוד. כשיבינו את זה אפשר יהיה לנסות לגבש מענה.

יש היום אבחנת יתר של הפרעות קשב וריכוז.

זה מסוכן ממש. זו דרכה של המערכת להתמודד עם מי שלא מתאים לה. אני לא חושב שלכל כך הרבה ילדים יש באמת הפרעת קשב וריכוז. אני לא חושב שהבעיה היא אצלם. הבעיה היא במערכת שלא מוצאת דרך לעניין או לאתגר אותם ופונה לדרך הקלה של אבחונים ותרופות.

מה היית מייעץ לממשלה? למקבלי ההחלטות?

אני מייעץ לממשלות כבר כמה שנים. מי שמחפש שינוי, צריך להניע אותו משם. לממשלות יש את האמצעים. אני חושב שממשלה, לא משנה באיזו מדינה, צריכה להקשיב לעמותות שעובדות בשטח. לעמותות יש תובנות ואולי אפילו פתרונות, אבל אין להן יכולת לעשות שינוי בקנה מידה גדול. אנחנו, בהודו, הגענו בזכות הממשלה למיליון ילדים. באותו אופן אפשר יהיה להגיע לעשרות ומאות מיליוני ילדים, בכל המדינות. לכל מדינה יש קשיים אחרים, אבל הרבה מהמכשולים הם אוניברסליים. אם כולנו נשלב ידיים נוכל להגיע למטרה המשותפת — שילדים ישגשגו ויוכלו להניע שינוי בעולם.

אלו מילים גדולות. מעוררות השראה אבל גדולות. הרבה הורים שיקראו את זה, אני מניחה, יזדהו עמוקות, אבל מחר הילד שלהם יילך לבית הספר הרגיל, כמו בכל יום.

הורים חייבים להבין שילד שמצליח בבית הספר הוא לא ילד שמצליח בחיים. הם צריכים לשאול את עצמם איזה חיים הם רוצים עבור ילדיהם ואם בית הספר מוביל אותם לשם. אם ההורים יתחילו לתבוע סביבה רגשית תומכת לילדים שלהם, אם הם יבינו שהתפקיד של בית הספר הוא להקנות ערכים ותפיסת עולם, אם הם יחליטו שהם לא שולחים את ילדיהם לבית הספר עד שיהיה שינוי — המערכת תיאלץ להשתנות ולהתאים את עצמה. אל תדרשו מבית הספר הישגים לימודיים או מקום טוב בדירוג הארצי. דרשו ממנו שילמד את הילדים על אמפתיה. על הכלה. על התמודדות עם אתגרים וקשיים. דרשו ממנו שיעזור לכם להפוך את הילד שלכם לאדם טוב יותר. את יודעת מה החלום הכי גדול שלי?

ספר לי.

לסגור את הארגון. לא כי הוא נכשל — אלא כי הוא הצליח. כי פתרנו את הבעיה. מפני שהצלחנו להביא לשינוי חברתי ותודעתי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו