תהיו פסימיים, אבל ממש פסימיים. שיחה עם הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון - אני בשיחה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תהיו פסימיים, אבל ממש פסימיים. שיחה עם הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון

לכתבה

הדרך היחידה להשיג שלווה אמיתית היא להתמקד בתרחיש הגרוע ביותר, אומר בוטון, ואז מה שלא יקרה, הכל יהיה בסדר, משום שאתה מוכן

163תגובות

בחיינו הקודמים, רק לפני שלושה שבועות, קבענו פגישה במשרד שלך בלונדון. ובכן.

נראה שהופתעת כשביקשתי ממך להמיר את הפגישה בשיחת וידיאו. לצערי, בשבועות האחרונים קראתי כל נייר עמדה ודוח רפואי על המגפה שיכולתי למצוא, והמסקנה בכולם היתה ברורה — זה עומד להיות גרוע מאוד. לפחות בלונדון.

באיזו קלות ואגביות הופכת השגרה האפרורית לדיסטופיה. זה כל כך מוזר. אז על מה נדבר? איך מזג האוויר אצלכם?

יש כמה דברים שהייתי רוצה לומר על המשבר הזה. תראי, כשאתה חי בעולם המודרני, אתה מאמין, באופן מהותי, שהמדע והטכנולוגיה יכולים לגבור על הטבע. זו האמונה העמוקה הצפונה בבסיס הנאורות, ואנחנו, שחיים בעולם הזה כאנשים מודרניים, משוכנעים שכבשנו את הטבע, שאנחנו המין השולט, הטורף העליון, שהסביבה נתונה למרותנו. למעשה, אנחנו מרגישים כל כך בשליטה על הסביבה שלנו, עד שאנחנו מרשים לעצמנו לחוש שצר לנו עליה, בעודנו הורסים אותה. אנחנו בוכים על גורלם של העצים והחופים. כך אנו חיים, בשגרה. אבל האמת שונה בתכלית. ראשית, אנחנו לא באמת מבינים את הסביבה שלנו. המשאבים המנטליים שלנו מוגבלים מאוד. אנחנו מומחים בנושאים מסוימים, אבל בד בבד אנחנו נגועים באיים עצומים של בורות.

בורות או התעלמות?

שניהם. וגם טיפשות ויהירות. אנחנו באמת חיות פגומות מאוד. חיות טרגיות. היוונים העתיקים ידעו זאת. היהודים העתיקים ידעו זאת. הנוצרים. הבודהיסטים. זה מקודד לתוך הדנ"א התרבותי שלנו מאז ומתמיד.

אנשים ממתינים בתור למקדונלדס בלונדון. "עלינו לזכור שכל האנשים שרויים בסבל כעת, וזקוקים לדבר שלו אנו זקוקים – אהבה וחברות"
HANNAH MCKAY/רויטרס


אבל אנחנו לא באמת מכירים בזה. ועכשיו כולנו נחנקים עם הפרוסה העצומה הזאת מעוגת הצניעות. לא מסוגלים לבלוע אותה.

כעת עלינו לאכול את עוגת הצניעות הזאת, ואנחנו המומים ומזועזעים, אף על פי שהיא תמיד היתה שם. החיה האנושית, למרבה הצער, השיאה את עצמה להאמין בשלמות, בביטחון, בשליטה, אבל אנחנו יצורים ביולוגיים, אנחנו בעצם ממברנות דקות, חשופות ופגיעות לכל מזיק ולכל תאונה. עם זאת, החדשות הטובות הן שכולנו יודעים איך למות.

אלו החדשות הטובות?!

ודאי. זה הדבר היחיד שאנחנו עושים ביעילות ובשיטתיות, כבר שנים. תראי, אולי בישראל זה אחרת, אבל פה בלונדון אנחנו יכולים לדבר שעות, נניח, על כך שהלכנו למסעדה ושמו לנו את הרוטב בצד ולא על המנה. "אתה יכול להאמין? הוא שם לי את הרוטב בצד. מזעזע!" או שאנחנו רבים עם בני הזוג שלנו בגלל שערה באמבטיה. הדברים שגורמים לנו לכעוס ולהתלונן הם בלתי נתפסים. ואז אנחנו הולכים לרופא והוא אומר לנו "אני מצטער, זה סרטן, נשארו לכם שלושה שבועות לחיות", ואנחנו נבהלים, אבל אנחנו מקבלים את זה בו במקום. משום שאנחנו יודעים איך למות. וזה דבר שחשוב לזכור — גם אם אנחנו רוצים לחיות — שאנחנו יודעים למות.

אתה מוצא בזה נחמה?

כן. גם אם זו נחמה אפלה. הפילוסופים האהובים עליי הם הסטואיקנים.

גם אני ניסיתי להרגיע את עצמי באמצעות כתבי סנקה, הפילוסוף של החרדתיים.

בדיוק. הסטואיקנים מאמינים שהדרך להירגע היא לא לחשוב שהכל יסתדר. להפך. כל האנשים האלה שאומרים לך "תחייך והכל יהיה בסדר" — הם פשוט מענים אותנו. הדרך היחידה להשיג שלווה אמיתית היא להתמקד בתרחיש הגרוע ביותר, ואז, מה שלא יקרה, הכל יהיה בסדר, משום שאתה מוכן.

AFP

"בוריס ג'ונסון לא בסדר מבחינה מנטלית. הוא ודאי לא כשיר להיות מנהיג. הוא אדם פגום ביותר, וזו טרגדיה גדולה של הפוליטיקה הבריטית, שהוא האיש שמנהל את המשבר הזה"


סנקה חשב שצריך לפתוח כל יום בהתעמקות במחשבה על כל ייסורי הגוף והנפש שהחיים עשויים להמיט עלינו. גורל האדם וגורל הערים, הוא כתב, שרויים במערבולת. חשוב על הכל, צפה לכל דבר.

בואי נבחן את המגפה הזאת כמו סטואיקנים. היא תסתובב בכל העולם. היא תגבה את חייהם של מיליונים, אולי עשרות מיליונים. כולם יחיו על הכנסות קטנות. הכל יקרוס. נחזור לבסיס. יכול להיות שזה מה שיקרה. כולנו נאבד אנשים שאנחנו אוהבים. בואי נהיה אפלים עוד יותר — הסטואיקנים גם האמינו שכאשר החיים הם יותר מדי עבורך, מותר גם להתאבד. זוהי אופציה. בניגוד לנוצרים, הם לא חשבו שיש משהו מביש בכך. סנקה כותב שכדי להוכיח כמה מעט דרוש כדי שהכל יהפוך ללא כלום — עלינו רק לאחוז בפרק היד שלנו ולהביט בוורידים העדינים שמזרימים את דמנו. יש חופש בכל נקודה — נקווה שלא נצטרך להגיע לשם, אבל אני מוצא את החשיבה הזאת מושכת מאוד. האפלה הזאת. זה עובד טוב עם צחוק, עם הומור שחור, הומור גרדומים. זה חשוב מאוד. חייבים לצחוק כשהשיט סטורם הזה משתולל סביבנו. כשאתה יודע מהי התחתית, כשאתה מבין כמה גרוע זה עלול להיות — אתה מוכן.

הידיעה שאנחנו שבירים, שהכל תלוי על בלימה — האם בתקופה כזו, שבה כולנו חרדים כל כך, המחשבה הסטואיקנית או אפילו ההגות הבודהיסטית, לצורך העניין, אינן עלולות רק להגביר את החרדה?

מהי בעצם חרדה? זוהי דרכו הנואשת של המיינד לנסות להשיג שליטה על הלא־נודע ועל הבלתי־ניתן לשליטה. הניסיון הזה לשלוט במציאות נידון לכישלון מראש, ודאי כשהמציאות היא מגפה עולמית. האפשרות השנייה היא לנסות ללמד את החרדה שמה שהיא מנסה להשיג הוא בלתי אפשרי. הכל בספק. אין שום דבר שמשרה ביטחון. הביטחון אינו קיים. מונטיין (מישל דה מונטיין — א"ש) כתב שהמשימה שלו היא לשכנע את הקורא שלו לישון על כרית של ספק. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. לישון על כרית של ספק. זה סוג הפילוסופיה שאנחנו זקוקים לה כרגע. טקסטים כמו "הדבר" של קאמי, או הטקסט שלו על סיזיפוס.

המיתוס של סיזיפוס. ידוע גם בשם העממי "מדוע לא להתאבד".

קאמי תוהה — רגע, מדוע שסיזיפוס לא יהיה מאושר? זו נשמעת כמו מחשבה מוזרה מאוד. אבל קאמי, וזה באמת כל כך מתוק מצדו, חשב שאנחנו צריכים להתמקד בתענוגות הפשוטים — סקס, שחייה, כדורגל, ספרות. תענוגות כאלה ואחרים עדיין עומדים לרשותנו, במסענו לעבר החשיכה. אני יודע שיש אנשים שאומרים שזה רק וירוס קטן, שהכל יהיה בסדר, ובמובנים רבים זה נכון — האנושות תשרוד. אבל מה יהיה עלינו כאינדיבידואלים? יש לכולנו גורל אחד משותף שהוא מוות. ולפניו סבל. אני חושב שהפתרון עבורנו כעת הוא הומור, הוא אהבה — במובן שבו אנו מבינים שאנשים אחרים שרויים גם הם בסבל כעת, וזקוקים לאותו הדבר שלו אנו זקוקים — אהבה וחברות. לא חברות שנשענת על כיף, אלא חברות בימי עצב, קושי ופחד. משום מה התרגלנו להאמין שהחברות היא לחלוק את הזמנים הטובים, אבל ההפך הוא הנכון. חברות היא לחלוק את הכאב, הפחד, החרדה, האומללות. נזדקק מאוד לחברינו בחודשים הקרובים.

כאדם חרד, הופתעתי לגלות שאין נחמה בכך שכולם חרדים. ייתכן שבבסיס החרדה הבלתי רציונלית בכל זאת יש זרם תת קרקעי, שגורם לנו להבין שמדובר בחרדה לא רציונלית. כעת, כשהחרדה מסונכרנת עם המציאות – זה בור ללא תחתית.

אכן, בתקופה הזאת אנחנו זקוקים, יותר מכל, לדמויות לחיקוי. מישהו חיצוני שיכול להפגין התנהגות שלנו עצמנו קשה להפגין, ואנחנו הולכים שבי אחריו בשל היכולות הללו. אנחנו בדרך כלל מוקסמים מאנשים שהצליחו לעשות המון כסף, או יודעים להיות תמיד מרכז המסיבה — אבל אלו שטויות חסרות תועלת ותוחלת כרגע. בעצם, תמיד. כרגע אנחנו צריכים לשאת את עינינו אל אנשים שיודעים לחיות בתנאים של סבל קשה, על מנת שנוכל להגיד לעצמנו שזו הדרך וכך יש לנהוג. בודהיסטים, למשל, נדרשים תמיד לדמיין מה הבודהה היה עושה או אומר. זוהי מסגרת חשיבה יעילה וטובה. מה הבודהה היה אומר עכשיו על הקורונה? מה מישל דה מונטיין היה אומר? אולי אני יכול לחשוב לנהוג כמוהם. אין ספק שהמודלים שלנו להזדהות, כרגע, גרועים ביותר. כדאי שנבחר אחרים.

גשר וסטמיניסטר בלונדון השבוע
Matt Dunham/אי־פי

"במקום להדליק את הטלוויזיה ולראות שבריטיש איירווייז פשטה את הרגל ולהתעלף, כדאי שנקבל את זה עכשיו. אפשר לראות לאן זה הולך. כשיגידו שיהיו 40 מיליון מובטלים – אתה תהיה זה שכבר הבין את זה"


כולנו נמצאים בסבל כרגע. אני חושבת שהממד המענה מכל בסבל הזה הוא אי הוודאות. אין לנו כרגע שום נקודת אחיזה, ואין לנו את היכולת להתמודד עם אי ודאות כה מוחלטת ורבת פנים.

החברים שלי כל הזמן שואלים אותי — מה הולך לקרות? איפה נהיה בספטמבר? אני אומר להם, באופן פילוסופי, נדמיין את התרחיש הגרוע ביותר. אין שום תועלת באופטימיות כרגע. נוכל להניח שבתוך 18 חודשים המדע יוכל להשתלט על זה. אני מניח שלא נהיה כלואים במשך 18 חודשים. ככל הנראה נהיה כלואים ומשוחררים לסירוגין. הכלכלה כמובן תהיה אסון מוחלט. ככל הנראה יהיה מיתון שיגרום לנו לאבד 5, 10, 15 אחוזי צמיחה. אלו מספרים עצומים, אבל בכל זאת, יש הרבה שומן על העצם. ייתכן שנצטרך לחיות ברמת החיים שהיתה לנו לפני 15 שנה. לא הלכנו לכל כך הרבה מסעדות אז. זה לא סוף העולם. וכשאתה הופך את התרחיש הזה לעוגן שלך, לבית שלך — בתוך אי הוודאות, יש לך מקום לשהות בו. מה שבאמת גורם לחרדה הוא שהחברים שלך מתקשרים ואומרים — "ראית מה כתוב בעיתון? אפילו בריטיש איירווייז תפשוט את הרגל" ואז כולם נכנסים לסחרור של חרדה. כן, חברות תעופה רבות יפשטו את הרגל. ובמקום להדליק את הטלוויזיה ולראות שבריטיש איירווייז פשטה את הרגל ולהתעלף, כדאי שנקבל את זה עכשיו. אפשר לראות לאן זה הולך. כשיגידו שיהיו 40 מיליון מובטלים — אתה תהיה זה שכבר הבין את זה. אלו כמובן לא תחזיות שלי, אלא סתם הנחות שאני מניח לגבי התרחישים הגרועים ביותר.

אני מניחה שרוב האנשים יקנו בשמחה את האפשרות שזה יסתיים עבורם רק בקטסטרופה כלכלית. נדהמתי מהאמירה של בוריס ג'ונסון — "משפחות רבות יאבדו את אהוביהן". בישראל זה לא היה עובר. עם כל הכבוד לאתוס של הבליץ, ל"תהיו רגועים ותמשיכו כרגיל", איך אפשר בכלל לעכל אמירה כזו בימים כאלו?

זה לחלוטין בלתי מקובל. לדעתי בוריס ג'ונסון לא בסדר מבחינה מנטלית. הוא ודאי לא כשיר להיות מנהיג. הוא אדם פגום ביותר, וזו טרגדיה גדולה של הפוליטיקה הבריטית, שהוא האיש שמנהל את המשבר הזה.

במידה רבה האמירה הבוטה הזאת מתיישרת עם ההמלצה שלך — ללכת על התרחיש הגרוע ביותר.

ודאי, אבל חשוב יותר איך אנחנו אומרים את הדברים מאשר מה אנחנו אומרים. את רוצה להגיד לילדייך כעת "תשתקו כבר ותניחו לי", אבל את אומרת להם "חמודים, אמא קצת עסוקה כרגע". אותו מסר. חלק מהעבודה של מנהיגים בעת הזאת היא לתווך את הדברים באופן ראוי. ההצהרה של בוריס ג'ונסון הבהילה והכעיסה כל כך הרבה אנשים. כעת הממשלה שלנו משנה מדיניות, כי מתברר שהם הסתמכו על מספרים שגויים. הם שינו את המדיניות תוך כמה ימים, כי הבינו שהם פשוט יהרגו מיליון קשישים. זה כל כך מבהיל לחשוב שמקבלי ההחלטות לא יודעים לעשות מתמטיקה, לא יודעים לבחור מודל מתמטי ראוי. החיה האנושית היא בסך הכל החיה האנושית.

המשבר הזה חשף את עומק המשבר המנהיגותי בכל העולם. מפחיד להבין שגורלנו נתון בידיים הלא נכונות. אתה רואה מנהיגים ראויים, כמו בצרפת ובגרמניה, נניח, וכמה לקצת מזה.

יש מעט מאוד מנהיגים ראויים בעת הזאת. אנחנו חיים בתקופה דקדנטית, וחלק מסימני הדקדנס הוא שאנחנו מרגישים שמותר לנו לקחת סיכונים, כי זה הופך את החיים למרגשים יותר, והמוכר כבר משעמם אותנו. אנחנו רואים את זה בבסיסי מצביעים בארה"ב ובמקומות רבים באירופה — אנשים אומרים לעצמם, בואו ניקח סיכון עם הטיפוס הצבעוני הזה, זה יהיה מעניין. התוצאה היא שבמדינות רבות כרגע שולטים מנהיגים שלא היו נבחרים לו היו הבחירות נערכות כיום, משום שאין להם את האיכויות הנדרשות למנהיגים, ודאי שלא בעת זו.

"הממשלה שלנו משנה מדיניות, כי מתברר שהם הסתמכו על מספרים שגויים, והם פשוט יהרגו מיליון קשישים. זה כל כך מבהיל לחשוב שמקבלי ההחלטות לא יודעים לעשות מתמטיקה"

מתוך "בית הספר לחיים" של אלן דה בוטון


אנחנו נאלצים להתמודד עם עובדה שאנחנו משקיעים משאבים נפשיים רבים בהדחקתה — היותנו בני חלוף. הזהות שלנו, היכולת שלנו לנהל חיים תקינים, נסמכת במידה רבה על היכולת שלנו להכחיש ולהדחיק את מותנו.

אני חושב שיש דבר כזה — מוות טוב ומוות רע. אגיד לך מה הפילוסופיה שלי בחיים. אני בן 50 כעת. חייתי לא מעט. ודאי יותר מרוב האנשים בהיסטוריה. הספקתי לעשות לא מעט. קרו לי דברים איומים ממש. קרו לי דברים מופלאים. ראיתי מקומות רבים. כמו אנשים רבים בגילי, ומבוגרים יותר, מובן שאני רוצה לחיות לנצח. אבל אם זה הסוף — אוקיי. אני חושב שאנחנו צריכים לנטוש את החשיבה הזאת שאנחנו צריכים לחיות לנצח. אדם בן 50 הספיק לעשות דברים רבים בחייו. סליחה אם אני נשמע אפל מדי, אבל בגיל 50, הסיכוי שלי לחטוף שבץ בשנה הקרובה הוא 1.5%. ויש סרטן. יש התקפי לב. יש מחלות איומות. יש תאונות דרכים. אנחנו מתפתים להאמין שאנחנו עמידים ומוצקים, כמו העצים, כמו הבניינים, כמו העולם בחוץ. זה לא המצב. אנחנו בסך הכל מבקרים. אנחנו פגיעים כמו פיסת נייר, אפשר לקרוע אותנו בקלות רבה. אנחנו רגילים לחיות, זה כל מה שאנחנו מכירים, מעולם לא מתנו קודם. רק אחרים מתים. בכל פעם שאנחנו הולכים לרופא, יש לו חדשות פחות ופחות טובות עבורנו. בנקודה מסוימת הרופא כבר לא יגיד לנו "זו הסיטואציה וזה מה שצריך לעשות", אלא "אני ממש מצטער". זה תמיד נתפס בעינינו כחדשות שמיועדות למישהו אחר. בשם נרקיסיזם קל אנחנו מתפתים להאמין שהכל יהיה בסדר, אבל זה פשוט לא נכון.

אנחנו מאמינים ברציפות. ביציבות. בהמשכיות. אנחנו תופסים את המציאות כנסמכת על העקרונות הללו. מחר ייראה כמו היום.

לכן כל כך קשה לנו להבין שזה לא נכון. אני חושב שמה שעלינו לעשות הוא לעבור לחשיבה דואלית. מצד אחד, נמשיך לחשוב שאנחנו בני אלמוות, אנחנו מסתובבים בעולם ומתעסקים בעניינינו, חשוב מאוד שנקבל את החוזה שאנחנו רוצים, חשוב שנאכל פסטה לארוחת הערב היום, שנקנה מכנסיים חדשים — הכל מאוד משמעותי. אבל עלינו להחזיק, במקביל, גם צד נוסף, צד שאחראי על כך שנהיה מוכנים כשהדיאגנוזה תגיע. צד שקרא כתבים בודהיסטיים ופילוסופיה סטואיקנית, והאזין לבאך, וצפה בכוכבים, ויודע מה מחכה לנו. וכשנידרש לכך — ואך ורק כאשר נידרש לכך, נוכל לעשות את המעבר בין שני סוגי החשיבה ולעבור לחשיבה טרגית.

שנקודת הכובד שלה היא קבלה?

בהחלט. תחשבי שאנחנו גרים בבית, ומבלים את רוב זמננו בחדרים נעימים, מוארים, מחוממים. אבל יש חדר נוסף בבית הזה. אנחנו לא רוצים להיכנס אליו, משום שמצויים בו דברים קשים. אבל למה שלא נבלה שם שעה? רק נדליק את האור ונראה מה יש שם. זה אינו חדר יפה. קר בו. ריחו מוזר. אבל אנחנו יודעים שהוא שם, וכדאי מאוד להתיידד איתו, בטרם עת. אני חושב שזה ממש עוזר לדעת שכל האנשים האחרים הלכו בדרך הזאת. הידיעה הזאת יכולה לעזור כשאתה מקבל את הדיאגנוזה שלך, ואתה מביט מבעד לחלון, ורואה ילדים משחקים כדורגל בחוץ, וגורד שחקים גדול שמישהו בונה ממול, ויש מסיבה גדולה מחר בערב — אבל זו בדיוק הנקודה. מתישהו אתה צריך לעזוב את המסיבה. מתישהו זה כבר לא תורך. אנחנו לא צריכים לראות את זה כעונש. זה לא עונש.

החרדה מפני המוות העסיקה פילוסופים רבים.

שפינוזה, שאהב מאוד את הסטואיקנים, אמר שיש לנו יכולת לבחון את העולם מפרספקטיבה אחרת. נצחית. הוא קורא לזה, בלטינית, "סאב ספסי אטרניטטיס" — פילוסופיה יכולה לסייע לנו להסתכל בעולם מנקודת המבט הזאת. לנטוש את הפרספקטיבה האגואיסטית, המוגבלת, שמבעדה מותנו הוא טרגדיה, ולחשוב במונחים של אלפי שנים. האדמה בת ביליוני שנים. 99% מהמינים שהיו קיימים פעם נכחדו מזמן. אנחנו חיים על פני בד קנבס עצום בהרבה משאנחנו מסוגלים לתפוס או לדמיין. קשה לנו להבין כמה אנחנו קטנים וארעיים — אבל המוחות שלנו מסוגלים להבין דברים מופשטים. אנחנו המין היחיד שמסוגל להבין את היקום, גם אם באופן מוגבל, ואני חושב שמוטב לנו לדבוק בפרספקטיבה הזאת. להבין שהטיפוס הזה, שנקרא אני, שהוא כל כך חשוב בעינינו, אינו אלא צבר של מולקולות. שבקנה מידה קוסמי, החשיבות של כל אחד מאיתנו, לא משנה מה עשינו בחיינו, אפסית. מה שהצלחנו להשיג, מה שכשלנו בהשגתו, אין לזה שום משמעות. אם נוכל להשתחרר מהאגו שלנו, נוכל לאמץ את נקודת המבט הזאת.

לא נוכל להיפרד בלי מעט תקווה.

כשאני חושב על תקווה אני חושב על מאטיס. חייו היו סבל מתמשך, אבל האמנות שלו מלאה בתקווה. ציוריו כל כך שמחים, השמש זורחת, עצים מלבלבים, אנשים נראים מחייכים, רוקדים. הם לא סנטימנטליים. אמנים סנטימנטליים חושבים שהחיים יפים. אבל אמנים ריאליסטיים ומלאי תקווה, כמו מאטיס, יודעים שהחיים הם סבל, שהם מלאים בכאב, וזו הסיבה שתקווה חשובה כל כך. זו הסיבה שציור של לימון, או של עץ דקל, חשובים כל כך. הם חשובים משום שהאפלה כבדה כל כך. זה סוג התקווה שאנחנו זקוקים לה כעת. לא תקווה חלולה, שלא נשענת על דבר, לא אנשים שיגידו לנו לא לדאוג, כי הכל טוב והכל יהיה בסדר. בדומה להומור גרדומים, אנחנו זקוקים לתקוות גרדומים. כולנו הולכים אל הגרדום, אבל בדרך לשם יש פירות נפלאים, ויש ילד חמוד בן שלוש שצייר ברווז. הילד שמח כל כך והציור נפלא. אנחנו עדיין הולכים אל הגרדום — אבל נבלה אחר צהריים עם הילד שלנו. אולי נאכל רימון. אולי נביט בשמים. כל הדברים הללו עדיין אפשריים. דברים יפים ומלאי תקווה. עלינו לנצור אותם יותר מאי פעם, כי יותר מאי פעם אלו הם הדברים שהופכים את חיינו לכאלה שכדאי לחיות אותם. גרגירי רימון. חיוכו של ילד בן שלוש. שפת הים. אלו דברים שכדאי לאחוז בהם בעִתות האלה. 

הרשמה לניוזלטר

הכתבות שחייבים לקרוא כל סוף שבוע - ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות